כמעט חמש שנים חלפו מאז הלך לעולמו דייגו ארמנדו מראדונה - האיש, המיתוס, האל. המוות שלו, בגיל 60, התקבל תחילה כעוד רגע עצוב בסיפור חייו הטרגי. העולם ראה את מצבו בימיו האחרונים – הולך בקושי, מדבר חלש, נראה כמו צל של האיש שכבש את העולם – וקיבל את זה. אבל עכשיו, כשהמשפט שמתנהל בבית המשפט בבואנוס איירס שופך אור חדש על נסיבות מותו, מתברר שזה לא היה רק גוף שהתעייף.
הטענה המרכזית היא שהמוות של מראדונה לא היה גזירת גורל, אלא תוצאה של הזנחה, שקרים ומחדלים. לא פחות משבעה אנשי צוות רפואי עומדים לדין באשמה של גרימת מוות תוך אדישות, עבירה חמורה שדינה עד 25 שנות מאסר. מדובר באחד המשפטים הדרמטיים בתולדות ארגנטינה, עם מאות עדים, חשיפות מצמררות ומיליוני אוהדים ברחבי העולם שרוצים לקבל תשובה: מה קרה לדייגו מראדונה, והאם היה אפשר להציל אותו. מראדונה היה יכול לחיות עכשיו, להמשיך לשגע את העולם עם חוש ההומור המיוחד והכריזמה הממגנטת שלו. מותו לא היה גזירת גורל.
10 צפייה בגלריה
ורוניקה אוחדה, בת זוגו לשעבר של דייגו מראדונה, בזמן המשפט שמסעיר את ארגנטינה
(Luis ROBAYO / AFP)
באוקטובר 2020 עבר מראדונה ניתוח להסרת קריש דם במוח. למרות שהניתוח הוגדר מוצלח, מצבו הבריאותי והנפשי היה רעוע. רופאיו המליצו להעבירו להמשך טיפול בבית, באשפוז ביתי שנועד לכלול השגחה רפואית צמודה, אחות 24/7, ציוד החייאה ובלון חמצן. בני משפחתו קיבלו את ההחלטה, מתוך אמון בצוות המטפל, אך היום ברור שההבטחות שניתנו להם לא קוימו.
במהלך המשפט התברר שבבית של מראדונה בשכונת היוקרה בבואנוס איירס לא היו דפיברילטור, לא בלוני חמצן, לא עירוי ולא ציוד רפואי בסיסי. אפילו לא מיטת בית חולים. על פי עדויות שהושמעו בבית המשפט, החדר שבו שהה היה "מבולגן, מוזנח ומסריח משתן".
התובע, פטריסיו פררי, הטיח בנאשמים: "הם ראו אותו גוסס, ונתנו לו למות. זו לא רשלנות. זו הפקרה". כדי להמחיש את דבריו, הקרין תמונה של מראדונה ברגעיו האחרונים – שוכב על המיטה, בטנו נפוחה בצורה מזעזעת. "ככה נראה הסוף. הוא לא אל, הוא בן אדם שהוזנח".
10 צפייה בגלריה
ג'אנינה מראדונה (מימין), בתו של דייגו, בכניסה לבית המשפט
(צילום: JUAN MABROMATA / AFP)
דלמה מראדונה, בתו הבכורה של דייגו, העידה בבית המשפט בדמעות: "חשבתי שאצליח להעיר אותו. לא האמנתי שזה הסוף". לדבריה, בשבועות שקדמו למותו אביה היה מבוהל, חלש, סבל מכאבים, אבל הצוות הרפואי סירב להקשיב. "אמרו לנו שזה בראש שלנו, שאנחנו מדמיינות", סיפרה.
ורוניקה אוחדה, אם בנו הקטן, העידה שדייגו התחנן בפניה לקחת אותו משם: "הוא הרגיש כמו אסיר. הוא פחד מכל מה שסביבו". גם היא תיארה בית אפל, מטונף, שנראה כאילו נלקח מתוך סרטי אימה.
התובע, פטריסיו פררי, הטיח בנאשמים: "הם ראו אותו גוסס, ונתנו לו למות. זו לא רשלנות. זו הפקרה". כדי להמחיש את דבריו, הקרין תמונה של מראדונה ברגעיו האחרונים – שוכב על המיטה, בטנו נפוחה בצורה מזעזעת. "ככה נראה הסוף. הוא לא אל, הוא בן אדם שהוזנח"
ג'אנינה מראדונה העידה. היא סיפרה שנודע לה על מותו של אביה דרך הרדיו: "אפילו לא טרחו לעדכן אותנו. הרגשתי שנטשנו אותו".
עדים, שקרים וקללות בווטסאפ
במהלך המשפט נשמעו עדויות מצמררות. שוטר שהגיע ראשון לזירה סיפר: "לא היה שם כלום. לא חמצן, לא עירוי, לא מכשיר החייאה". רופא נוסף תיאר את הגופה: "הוא התייסר במשך שעות. הבטן שלו הייתה נפוחה מאוד. זה לא היה מוות מהיר אלא גסיסה איטית ומייסרת, במשך שעות".
באחת החשיפות הבולטות במשפט, נחשפו התכתבויות ווטסאפ בין הפסיכיאטרית לפסיכולוג שטיפלו במראדונה. השניים לעגו למשפחתו, כינו את ורוניקה אוחדה "מטומטמת", וטענו ש"המשפחה בורה לחלוטין". ההתכתבויות הללו רק חיזקו את טענות התביעה: לא רק הזנחה, אלא גם זלזול בוטה.
קולין קמפבל, שכן של מראדונה ורופא במקצועו, העיד שב־25 בנובמבר הוזעק לבית. כשהגיע, מצא את מראדונה שוכב חסר הכרה, ואחות מנסה לבצע בו החייאה. הוא בדק את הגופה והסיק שדייגו מת לפחות שעתיים קודם לכן. גם הרופא שהגיע עם ניידת טיפול הנמרץ אישר: "הוא היה מת. מזמן". הממצא הזה מרכזי: מדובר בשעות קריטיות בהן ניתן היה להציל את חייו. אם היה שם מישהו מספיק מיומן, או לפחות מישהו שמספיק אכפתי - מראדונה עוד היה בחיים.
הצוות הרפואי טוען כי מראדונה היה מטופל בעייתי. סבל ממחלות רקע קשות, התמכרויות, ולעיתים סירב לקבל טיפול. "הוא עשה מה שרצה. אי אפשר היה להכריח אותו", טוענת ההגנה. חלקם אף ניסו לטעון כי הנוכחות הרפואית כן הייתה סבירה, אך ההצטלבויות בין העדויות הפריכו את הגרסאות.
בנוסף, אחד המאבטחים העיד בתחילה שהוא ביצע החייאה, אך שינה את עדותו. הוא נעצר באולם באשמת עדות שקר, מה שחיזק את תחושת הטיוח. מצד שני, הוא גם העיד גם ראה את רופאיו האישיים של מראדונה מבצעים בו החייאה. עדותו נראית כמו משהו שיצא מתוך טלנובלה: סתירות לא ברורות, עם דמיון מפותח מדי.
ההיסטוריה הרפואית של דייגו מראדונה משחקת לטובת ההגנה. הוא התחיל להשתמש בקוקאין כבר בתקופתו כשחקן ונזרק מברצלונה עקב כך. במשך תקופתו בנאפולי האיטלקית הוא הפך לשחקן הגדול בתולדותיה וזכה איתה בשתי אליפויות, ותוך כדי גם זכה עם ארגנטינה במונדיאל בלתי נשכח (1986) אבל השימוש בקוקאין לא נעצר. הוא היה חבר טוב של המאפיה האיטלקית שסידרה לו את כל מה היה צריך. בסופו של דבר גם החגיגה בנאפולי נגמרה: מראדונה נתפס עם חומרים אסורים והושעה ל-15 חודשים מכדורגל, מה שהוביל לפרידה מאיטליה.
הוא חזר למונדיאל 1994 והורחק ממנו עקב שימוש בחומרים ממריצים. אחרי הפרישה, הסמים והאלכוהול היו חלק בלתי נפרד מחייו. הוא נאלץ לעבור גמילה, וגם ניתוח לקיצור קיבה עקב הגעה למשקל מסכן חיים. הוא סבל משך שנים מבעיות לב עקב סגנון החיים הראוותני שלו. בכל פעם שהיה נראה שהוא בדרך להחלמה, משהו משך אותו בחזרה לסמים.
כמו כל סיפור טוב, גם כאן מעורבים כסף, כוח ומשפחה. במהלך המשפט נחשף כי זכויות הדמות והמותג "מראדונה" הועברו לאחיותיו ולעורך דינו, ולא לילדיו. העברת הזכויות, לפי המשפחה, בוצעה כשהוא היה במצב מנטלי ירוד – אולי לא מבין מה הוא חותם. גם זה חלק מהתמונה: גיבור שסביבו חג מגנט אינטרסים, ולא נשאר מי שישאל מה טוב לו.
"הפקירו את אלוהים"
משפט מראדונה צפוי להימשך עד יולי 2025. יישמעו עוד עשרות עדים, וההכרעה תיפול בחודשי הקיץ. אך עבור רבים – האמת כבר נחשפה: מראדונה לא מת מוות טבעי. הוא הומת.
התביעה רואה במקרה הזה תמרור אזהרה: אם כך מטפלים בדמות לאומית – מה יגיד האדם הפשוט? הציבור תובע צדק, אך גם מעלה שאלות עמוקות יותר: מה אנחנו עושים עם הגיבורים שלנו כשכוכבם דועך? מי באמת שומר עליהם? למראדונה היה צבא של מטפלים ומקורבים שנדבקו אליו עד יום מותו. הם הרחיקו את המשפחה, ראו בעצמם כסוג של אפוטרוסופים שלו. אבל האם הם באמת שמרו על האינטרסים של מראדונה? או שמדובר באנשים שפשוט ראו בו כספומט בלתי נגמר של מזומנים שאפשר לחלוב עד הטיפה האחרונה?
ואם מישהו שכח, אז צריך להזכיר מי זה דייגו מראדונה בשביל הארגנטינאים ובשביל כל אוהד כדורגל, גם מי שלא זכה לראות אותו בשידור חי. יותר מסמל לאומי, אלוהים בכבודו ובעצמו. מדובר באיש שכל ארגנטינאי הרגיש שהוא חלק ממשפחתו. גיבור שכאשר שיחק, הביא גאווה למדינה שהייתה בצרות כלכליות ופוליטיות. כשהבקיע את שער "יד האלוהים" נגד אנגליה, היה זה הרבה יותר מכדורגל. זה היה סמל לנקמה לאומית על מלחמת פוקלנד.
הוא היה הרבה יותר מסופרסטאר, משהו שאי אפשר באמת להסביר במילים. אולי באמצעות סרטון השער השני מול אותה אנגליה במונדיאל 1986, הסלאלום המפורסם בהיסטוריית הכדורגל. גם אחרי שלאו מסי הוביל את ארגנטינה לזכייה במונדיאל האחרון, בעיניי אוהדים רבים מראדונה נשאר גדול ממנו. בגלל שבכל פעם שהוא נגע בכדור, אפילו בכל פעם שהוא התראיין בטלוויזיה - כל אחד הרגיש שהוא רואה דמות גדולה מהחיים. שום דבר שעשה לא מנע מאנשים להמשיך להעריץ אותו. אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא שב-2008 הוא מונה למאמן נבחרת ארגנטינה למרות שקריירת האימון שלו הייתה כושלת. זה נגמר בהדחה מאכזבת, אבל הוא נשאר הגיבור העממי הכי גדול.
מראדונה המשיך לקבל תפקידי אימון, ואלפי אוהדים היו מגיעים כדי לראות אותו מחלק הוראות לשחקנים. אפילו כשהקבוצות שלו הפסידו, אפילו כשנעדר שבועות ארוכים בשל בעיות בריאותיות - ההצעות לא הפסיקו להגיע. לאהבה כלפיו לא הייתה גבולות.
ולכן, הדרך שבה מת - בחדר מטונף, לבד, נטוש - מרגישה לארגנטינאים ולאוהדיו ברחבי העולם כמו בגידה, לא רק ברמה האישית של בני המשפחה. כפי שניסח זאת אוהד שעמד מחוץ לאולם: "דייגו מראדונה הוא נתן לנו הכול. עכשיו תורנו להילחם בשבילו. הפקירו את אלוהים, ואנחנו דורשים צדק".
פורסם לראשונה: 06:00, 25.04.25
