המראה היה כמעט סוריאליסטי. הקהל שאיכלס אתמול (שני) את היציעים באצטדיון מאפיי ברג'ו אמיליה ניסה לעודד את שחקני נבחרת איטליה, כמעט בצורה ביישנית. פה ושם קצת שירה, פה ושם מחיות כפיים מאולצות, קריאות עידוד לכבד את המעמד, להפיח בשחקנים קצת מצב רוח, קצת רוח לחימה.
אבל דווקא בעיר האיטלקית שבה הומצא והושק דגל הטריקולורה האיטלקי, דגל הלאום, ההצגה שסיפקה הסקוואדרה אזורה על הדשא הייתה נראית הכל חוץ ממה שמצופה מנבחרת שמייצגת מדינה שחולה על כדורגל, שהספורט הזה מכתיב כמעט את מצב הרוח הלאומי, את הסדר יום הפוליטי לעיתים, את הכותרות ומה לא.
4 צפייה בגלריה
אוהדים איטלקים עם שלט מחאה נגד נשיא התאחדות הכדורגל, גבריאלה גרבינה
(צילום: REUTERS/Daniele Mascolo)
מה שראו האלפים שהגיעו לרג'ו אמיליה (והאצטדיון אפילו לא היה מלא) היה הדבר הכי רחוק מהתשוקה האיטלקית והריגוש שהאיטלקים רגילים לקבל משחקניה לאורך כל הדורות, בזמנים טובים ורעים. זו הייתה הצגה מביכה. עייפה, נרפית. משהו מאוד רע עובר על הנבחרת האיטלקית וכנראה בכלל על כל התנועה הלאומית של הענף הזה באיטליה.
נכון, הליגה האיטלקית חזרה בשנים האחרונות להיות תחרותית מאוד. הקבוצות הגדולות חזרו להיות בולטות ומשמעותיות במפעלים האירופיים, גם קבוצות בינוניות הבינו את חשיבות המפעלים המשניים באירופה והצליחו להגיע לשלבים האחרונים. קבוצה כמו אטלנטה הפכה בשנים האחרונות למרענן הרשמי עם כדורגל התקפי ונהדר וזכתה להמון כבוד בינלאומי. האצטדיונים חזרו להיות מלאים כמעט בכל משחק, כוכבים זרים כבר לא בורחים אלא דווקא מגיעים, כישרונות צעירים צומחים. אז למה כל זה לא מתורגם לנבחרת? זו השאלה שמעסיקה את איטליה בשנה האחרונה מאוד, עם דאגה הולכת וגוברת לעתיד הנבחרת ובכלל לתנועה הלאומית של הספורט העממי האהוב ביותר בארץ המגף.
הזכייה המדהימה ביורו 2020 נראית רחוקה שנות אור. זו הייתה אחת הנבחרות המחוברות, המגובשות והמרגשות בעשרות השנים האחרונות, והיא הרימה את המורל הלאומי לשמיים ונתנה גאווה ענקית. אבל מאז נראה שהכל מתפרק. לוצ'אנו ספאלטי, מאמן עם המון הצלחות וכבד לכל הדעות, לקח את המושכות מרוברטו מנצ'יני לפני שנתיים אבל לא הצליח לתרגם את המנטליות המנצחת שגרמה לו לקחת את נאפולי לאליפות, לנבחרת.
יורו 2024 היה תצוגת נפל. היו שני משחקים שבהם כן נראו ניצוצות של איטליה שכולם מכירים, לפחות מבחינת משחק ההקרבה, אבל אז הגיע ההפסד המביך לשווייץ בשמינית הגמר שהכה אומה שלמה בהלם. מעולם לא נראו שחקני נבחרת כל כך נרפים ו"חסרי חשק" או "לא מחויבים" על הדשא. בהמשך נראה היה כי הייתה התאוששות קלה עם ניצחונות יפים ומכובדים על צרפת ובלגיה בליגת האומות. אבל הצגות מביכות נגד גרמניה ברבע הגמר החזירו את השדים.
ומה שקרה בשבוע שעבר במשחק הראשון במוקדמות מונדיאל 2026 נגד נורבגיה באוסלו, תבוסה 3:0, כבר היה השפלה לאומית - פטיש טון על הראש של האזורי והמדינה השלמה. זה כנראה היה המשחק הגרוע מזה 30 שנה שצפיתי בו של הנבחרת (יחד עם המשחק נגד שווייץ ביורו). בעקבותיו ספאלטי פוטר, עוד לפני המשחק האחרון שניהל אתמול נגד מולדובה. וכן, מולדובה הייתה טובה יותר בהרבה מאיטליה, ורק בנס ואולי קצת יתרון של יכולות טכניות של שחקנים, איטליה השיגה ניצחון דחוק שלא קידם אותה לשום מקום. להפך. החשש לראות מונדיאל שלישי ברציפות בטלוויזיה הופך למוחשי מאוד. פלייאוף נוסף כבר נראה בלתי נמנע. כי נורבגיה נהדרת (השיגה 12 נקודות מ-12 אפשריות), וכי איטליה במשבר ענק וכנראה תפסיד עוד נקודות בדרך, אולי אפילו נגד ישראל.
קלאודיו ראניירי, שכולם היו בטוחים שיענה לבקשת ההתאחדות ויבוא עכשיו ויציל את המצב בתור מאמן לאומי חדש, ויתר אתמול על התענוג לתדהמת רבים. נבחרת ללא בעל בית, ללא אבא, עם נשיא התאחדות שנוי במחלוקת ושנוא על-ידי רבים באיטליה. טענו שהשחקנים עייפים אחרי עונה קורעת. אבל זה לא תירוץ. גם שחקני נורבגיה וכוכביה שיחקו העונה אלף משחקים. גם שחקני ספרד, גרמניה ופורטוגל.
השחקנים אמנם הבהירו זה לא תירוץ וכי הם מקצוענים ושהם נותנים את הכל. אבל זה לא היה נראה ככה במשחקים האחרונים. כאילו לשחק עבור המולדת הפך למותרות ולא לזכות הגדולה ביותר. זו אולי מגמה מדאיגה בלי קשר בכדורגל העולמי היום. אבל שוב, מצד שני יש את ספרד ואחרות. החולצה הזאת היא העור השני של האיטלקים. אבל אם מי שאמורים להנהיג את הנבחרת כיום, ויש כמה כוכבים, לא יתעשתו ולא יבינו את תפקידם הלאומי, המצב רק ידרדר. בינתיים לפחות, האיטלקים יכולים להתנחם בכך שיש ענף ספורט חדש-ישן שפתאום גילינו שאנחנו מהטובים בעולם בו. טניס.
