נבחרת הנשים של וויילס נוטלת חלק בימים אלה ביורו 2025 בשווייץ, ומתמודדת במסגרת בית 4 מול אריות היבשת - אנגליה, צרפת והולנד, בתקווה להפוך לסנסציית הטורניר. אחת מהשחקניות בסגל של "הדרקוניות האדומות" היא שוערת מנצ'סטר יונייטד, סאפיה מידלטון-פאטל, שבנוסף להתמודדות רגילה של כדורגלנית נושאת על כתפיה אתגר נוסף - היותה על הרצף האוטיסטי.
עבור מידלטון-פאטל (20), כל יום הוא מסע התמודדות בין המגרש לעולם שסביבה. ריחות חזקים, רעשים פתאומיים, אינטראקציות חברתיות - כל אלה עלולים לגרום לה לסערת רגשות, שעלולה במקרים קיצוניים לשלוח אותה למיטה למשך שבוע. ועדיין, היא שוערת של השדות האדומות והנבחרת הלאומית של מדינתה, עם יכולת ריכוז יוצאת דופן שמאפשרת לה לפרוח דווקא במקום הלחוץ ביותר במגרש - ברחבה.
"כשאני על הדשא, אני בפוקוס מירבי. אני שומעת רק את הדופק שלי ואת הכדור. כל השאר נעלם", היא אומרת בשיחה עם BBC. "אבל מחוץ למגרש, הרעש חודר. אם אני על הספסל או בקהל, אני שומעת הכול, את מחיאות כפיים, נשנושים, שיחות. זה קשה. לפעמים אני שמה ידיים על האוזניים והאוהדים חושבים שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה. אני פשוט מנסה לשרוד".
כשהאוהדים קיבלו רעשנים באחד ממשחקי הגביע בעונה החולפת, הרעש היה בלתי נסבל. היא נאלצה להשתמש ב'סטימינג' - תנועות חוזרות כמו תיפוף באצבעות - כדי להישאר רגועה. "בסיום המשחק התנדנדתי עם הידיים על האוזניים. פשוט לא הצלחתי לווסת את הרגשות שלי".
רוצה לפגוש אוהדים – אבל מפחדת
היא נולדה בספטמבר 2004 לאב הודי ואם וולשית, והחיבור לכדורגל היה מיידי. היא גדלה באנגליה והצטרפה לאקדמיה של ליברפול לפני שעברה בגיל 15 לקבוצת הנערות של מנצ'סטר יונייטד וחתמה על חוזה מקצועני ראשון בגיל 18. מאז היא הושאלה ללא פחות מארבע קבוצות – בלקבורן רוברס (בשתי קדנציות), לסטר, קובנטרי יונייטד, ו-ווטפורד – לפני שחזרה והפכה בעונה החולפת לחלק מסגל הבוגרות של מנצ'סטר יונייטד, במדיה רשמה את הבכורה ב-11 בדצמבר. את הנבחרות של וויילס היא מייצגת מגיל 17. בקיץ 2023, כשהייתה בת 18, אובחנה לראשונה על הרצף האוטיסטי.
4 צפייה בגלריה
"הן לא שופטות אותי". מידלטון-פאטל יחד עם "מועדון הלגו" - ליה גלטון ורייצ'ל וויליאס
(צילום: Jess Hornby/Getty Images)
מאז שאובחנה היא מדברת על כך באופן גלוי, כדי להגביר את המודעות. "אמרו לי: 'את לא נראית אוטיסטית'. אבל אין לאוטיזם מראה. זה פשוט מי שאני". התמודדות עם סיטואציות חברתיות מהווה אתגר גדול עבורה. היא נזהרת בכל הבעה, בכל תנועה, כדי לא להתפרש בטעות כלא מנומסת או מתנשאת. "אני רוצה לפגוש את האוהדים, אבל לפעמים אני מפחדת מהמפגש. אני לא רוצה שיחשבו שאני מתעלמת - אני פשוט מוצפת".
אינטראקציות עם מאמנים גם הן לא פשוטות. "אני מתקשה להסתכל בעיניים. אני בוהה בכיסא, כי חפצים לא שופטים אותי. אבל לפעמים מאמן אומר לי: 'תסתכלי עליי', ואז חושב שאני מתחצפת אבל אני דווקא מנסה להתרכז יותר".
4 צפייה בגלריה
"אמרו לי: 'את לא נראית אוטיסטית'. אבל אין לאוטיזם מראה". מידלטון-פאטל
(צילום: James Fearn/Getty Images)
בפברואר 2023 היא חוותה קריסה. "לא הצלחתי לדבר, לא אכלתי, לא זזתי מהמיטה. הרגשתי כאילו שמו עליי שמיכה כבדה ואני לא מצליחה להיחלץ ממנה". כיום, בעזרת יונייטד, היא לומדת לזהות את הסימנים המקדימים ולשמור על איזון: "הם לא שופטים אותי. הם רוצים להבין. וזה כל ההבדל".
מעבר לכדורגל, מידלטון-פאטל מגדלת עגבניות שרי בגינתה - אבל לא תאכל את הגדולות מהן: "המרקם שלהן גורם לי לצמרמורת". הרגישות החושית שלה כוללת גם שנאה למזלגות רגילים ("הם נראים לי כמו את חפירה") ולכן היא משתמשת רק בסכו"ם של ילדים, גם בבית וגם במתחם האימונים.
למרות הכל, יש לה מעגל תמיכה קרוב - חברותיה לקבוצה, ג'ס סימפסון, ליה גלטון ורייצ'ל וויליאמס, איתן היא הקימה "מועדון לגו": "הן מזהות כשאני נלחצת. אם אני לא מצליחה לדבר - הן מדברות בשמי. הן רואות אותי באמת, ולא מצפות שאעמיד פנים".
