מכירים את פייטרו אנסטאזי? לא נורא אם לא, הוא מעט נשכח. "פיט הטורקי", או בכינויו המשמעותי יותר – "פלה הלבן" – היה אחד מהחלוצים האיטלקים הבולטים של סוף שנות ה־60 ותחילת ה־70, אבל לא נכנס להיסטוריה בגלל מספרי הגולים, אלא בזכות מספר אחד: כאשר יובנטוס רכשה אותו מווארזה ב־1968, הוא הפך לכדורגלן הראשון אי פעם שעולה מיליון דולר. כדורגל הנשים המסודר אפילו לא היה קיים אז. אתמול, 57 שנים מאוחר יותר, מחסום המיליון נשבר גם שם.
החלוצה היא בכלל בלמית – נעמי גירמה בת ה־24, מעוז ההגנה של נבחרת ארה"ב, שצ'לסי תשלם עבורה מעט יותר ממיליון דולר לסן־דייגו ווייב, ההעברה הגדולה בתולדות כדורגל הנשים. לאור הנסיקה בפופולריות של משחקי הנשים בעשור האחרון, הן בגזרת המועדונים והן בטורנירים הבינלאומיים, זה היה צפוי. הקבוצות האנגליות במיוחד נהנות מתמיכה של הבעלים והסכמי חסות וזכויות שידור מפנקים, שמאפשרים הוצאות כאלה. אבל נראה היה ששמות כמו שחקנית השנה בעולם אייטאנה בונמאטי, או חברתה לאלופת העולם ספרד אלכסיה פוטייאס, יהיו יעדים הגיוניים יותר. אז למה דווקא גירמה?
אחרי חמש אליפויות רצופות, צ'לסי טסה לעוד אחת בימים אלה ומוליכה את הטבלה באנגליה בפער של שבע נקודות על ארסנל. מה שבאמת מעניין אותה עכשיו זו זכייה בליגת האלופות, שם היא מחכה לגלות את מי תפגוש ברבע הגמר אחרי שסיימה את שלב הבתים במאזן מושלם של 6 מ־6 בהפרש שערים של 6:19. היא התקרבה לתהילה הזו ב־2021, אבל התפרקות במחצית הראשונה הובילה לתבוסה של 4:0 בגמר לברצלונה. למאמנת הצרפתייה סוניה בומפסטור יש סגל מדהים, במיוחד עם ההתקפה שכולה שילוב אוסטרלי־אנגלי־אמריקאי של סם קר, לורן ג'יימס וקטרינה מקאריו, שלוש מהשחקניות הטובות בעולם – אבל הצעד הבא כולל את ביצור החלק האחורי, וגירמה מתאימה למשימה.
שחקנית השנה בארה"ב הייתה פשוט נהדרת בריצה של הנבחרת לזכייה בזהב האולימפי בפריז, שם האמריקאיות לא ספגו כלל בשלבי הנוקאאוט. היא מביאה משהו שונה מאוד לכדורגל הנשים, שמזכיר את התפתחות העמדה אצל הגברים: בלמית עם שליטה מצוינת בכדור שמסוגלת גם להניע אותו מאחור ולהתחיל התקפות – זכר לימים שלה כשחקנית קישור כנערה – וזה עוד לפני שמזכירים את חוכמת המשחק, המהירות והאתלטיות. ויש בתוכה גם אש, רצון להביא גאווה למשפחה ולקהילה האתיופית בארה"ב.
משפחה חולת כדורגל
ב־1982, כשמלחמת האזרחים השתוללה באתיופיה, הנער אווקה גירמה וארבעה מחבריו החליטו להימלט מהמדינה בניסיון למצוא אופק ועתיד. הם ברחו ברגל דרך סודן, עברו תלאות במדבר, אווקה חלה קשה במלריה ונעצר – ובקושי שרד. אבל שרד, וגם שיגשג. בסופו של המסע הארוך הוא היגר לקליפורניה למרות שבקושי דיבר אנגלית, ועם השנים פגש את סבלה, שהגיעה מאתיופיה ללמוד באוניברסיטה. הם נישאו, הוא מימן דרך שטיפת כלים במסעדות את הלימודים בהנדסת חשמל, והזוג הביא לעולם בסן־חוזה את נתנאל ונעמי.
המשפחה שמרה על המורשת – נעמי דוברת אמהרית שוטפת – והתחברה לקהילת יוצאי אתיופיה הגדולה שבקליפורניה. אבל לאווקה היה עוד ג'וק בראש שלא עזב מאז הילדות, ובתור חולה כדורגל, שהטלוויזיה בבית שהקים תמיד הייתה דלוקה על משחק כלשהו, הוא הקים את מועדון "מלדה", המיועד למשפחות האתיופיות באזור (והמשיך לתרום כסף למולדתו כאשר התבסס בארה"ב).
זה היה המגרש שעליו גדלה נעמי, מהרגע שבו התחילה לשחק בגיל חמש. "ישנה חשיבות אדירה למשפחה ולקהילה בתרבות האתיופית, שלא תמיד חשובות באותה מידה בתרבות האמריקאית", טענה נעמי, "וזה משהו שהוריי רצו שיהיה נטוע בי מילדות. בתרבות שלנו, אם אחד מאיתנו הצליח – כולנו הצלחנו".
נעמי הצטיינה בכל קבוצת גיל, בכל מסגרת, והיה ברור שמדובר בכוכבת כאשר שימשה כקפטנית של סטנפורד בזכייה באליפות המכללות (אפילו הבקיעה בדו־קרב הפנדלים בגמר מול צפון־קרוליינה). מי שהובילה את הקבוצה ההיא הייתה מקאריו, ועכשיו הן שוב ישתפו פעולה בלונדון.
"כספורטאית, את חולמת להגיע לרמות הגבוהות ביותר", סיפרה גירמה בעבר, "וזה ממלא את ההורים שלי בגאווה, לראות את הבת שלהם משחקת במדי ארה"ב, הארץ שהם בחרו. הם הקריבו המון בשביל שזה יקרה".
פורסם לראשונה: 01:30, 23.01.25
