בשנת 1951, כשהירקון שוצף ומלא חיים, ישראל קפלן, תושב רמת גן הצעירה, תיעד את משפחתו במסרטת קולנוע. הסרט שצולם לפני יותר מ-70 שנה, שמציג משפחה מאושרת מטיילת לאורך הנהר שהיה מלא במים ומפלים, מעורר פרץ נוסטלגיה בכל מי שצופה בו.
כך נראה בילוי בירקון ב-1951
(ישראל קפלן)
עמירם קפלן, בנו של הצלם, סיפר בשיחה עם ynet כי היה בן שבע בזמן שהסרט צולם. "היינו הולכים כמעט כל שבת לירקון", נזכר קפלן. "גרנו ברמת גן, ממש מול בית החרושת 'עסיס', והטיול לאתר שבע טחנות היה חלק מהשגרה המשפחתית שלנו. היו שם סירות קיטור ששטו הלוך ושוב, והיינו עולים עליהן לפעמים, עושים סיבוב לאורך הירקון וחוזרים. הירקון היה אז נהר חי וזורם, אני זוכר איך המים התיזו לכל עבר כשסירות הקיטור היו עוברות, ואיך הציפורים היו עפות מעלינו".
המים היו נקיים?
"המים אף פעם לא היו נקיים ממש, אבל היו בהם חיים, היה זרם. היום זה נראה אחרת לגמרי. היה את המפל המפורסם בשבע טחנות – המים היו נשפכים ממנו בעוצמה. אני זוכר שפחדנו להתקרב יותר מדי, כי תמיד אמרו לנו שאם ניפול למים יהיה קשה לצאת מהם.
"אז הכל היה טבעי – לא היו שבילים סלולים, לא היו טיילות, היינו הולכים דרך שבילים חצובים שהרגליים שלנו יצרו. החורשות היו פראיות, מלאות צמחייה סבוכה, שיחי צבר, עצי תות ענקיים. היום זה יותר גנים מטופחים, עם מדשאות וגינות"
"הירקון היום זה משהו אחר לגמרי. הכול נראה מסודר מדי, נקי מדי, מתוכנן. אז הכל היה טבעי – לא היו שבילים סלולים, לא היו טיילות, היינו הולכים דרך שבילים חצובים שהרגליים שלנו יצרו. החורשות היו פראיות, מלאות צמחייה סבוכה, שיחי צבר, עצי תות ענקיים. היום זה יותר גנים מטופחים, עם מדשאות וגינות, וזה יפה – אבל זה לא הירקון שאני זוכר. היום זה נראה כמו אגם שקט. אני מבין את החשיבות של השיקום, אני לא אומר שלא נעשתה פה עבודה טובה, אבל זה לא אותו דבר. הירקון שהיה לנו בילדות פשוט נעלם".
ישראל קפלן, חובב הצילום שהנציח את משפחתו הצעירה באותו בוקר, הוא דוגמה טרגית לאותם עולים אידיאליסטים, אנשים גדולים מהחיים, שבאו להגשים את עצמם ואת הציונות המתחדשת בארץ ישראל. "אבא שלי נולד בשנת 1910 בעיר קליש שבפולין. כשהיה בן 18 עלה לבד לארץ. המשפחה שלו נשארה מאחור, ובסוף המלחמה גילינו שכל מי שנשאר שם נרצח בשואה, חוץ משתי בנות דודות. הוא אף פעם לא דיבר על זה, הוא בנה לעצמו חיים חדשים בישראל.
"הוא היה איש של מעשים. הוא הקים את מפעל הקפיצים הראשון בארץ, בלי שהיה לו בכלל רקע טכני מסודר. זה היה תחום שעד אז לא היה קיים כאן. אבא שלי פשוט למד הכול לבד והקים את המפעל מאפס. הוא גם ניסה להקים חווה לגידול אווזים יחד עם אבא של אהוד אולמרט, אבל הירקון הציף את החווה בלילה אחד, וכל האווזים טבעו. זה היה אסון כלכלי, והוא מכר את האדמות. למרות כל זה, הוא המשיך קדימה".
צילום היה התחביב שלו. עוד בשנות ה-40 הוא התחיל לצלם, והיו לנו המון סרטים ביתיים, שתיעדו את הטיולים שלנו, את החיים שלנו. הסרט הזה מהירקון הוא אחד מהתיעודים האחרונים של כל המשפחה יחד. הוא רצה שנזכור את התקופה היפה הזאת".
"אני שמח שיש לי את הסרט הזה. זה תיעוד של עולם שכבר לא קיים. לא רק הירקון של פעם, אלא גם המשפחה שלי. לראות את האחים שלי חיים, מחייכים, זה משהו שאין לו מחיר"
במהלך הצפייה בסרט המשפחתי קשה להתעלם מהטרגדיה שקרתה למשפחה. "היינו ארבעה אחים. שלושה מהם נהרגו. אבנר קפלן, אחי הבכור, נהרג בשריפה בקיבוץ תל קציר. יוסי קפלן, אחי השני, נהרג במרדף עם מחבלים בבקעת הירדן ב-1969, בזמן מלחמת ההתשה. הוא היה קצין בכיר, סגן מפקד סיירת מטכ"ל, אחר כך קצין אג"ם של חטיבת הבקעה. זה היה מבצע שנלמד עד היום, אבל מבחינתנו הוא פשוט לא חזר. יונתן, אחי הצעיר, נהרג ביום האחרון של מלחמת יום כיפור. הוא היה קצין הנדסה בצנחנים, לחם עד הרגע האחרון. אבא שלי נפטר חודשיים לפני כן, הוא לא הספיק לראות גם את זה. אולי זה היה לטובה, כי הוא לא היה עומד בכאב הזה.
"אמא שלי נשברה לגמרי אחרי שאבנר נהרג. היא לא יצאה מהבית כמעט, זה היה כאילו משהו כבה בה. כשגם יוסי נהרג, זה כבר היה יותר מדי בשבילה. אני זוכר איך היא הייתה יושבת שעות ולא מדברת, מביטה בנקודה אחת. היא לא התאוששה מזה אף פעם, ובטח שלא אחרי שיונתן נהרג. הבית הפך לבית של אבל תמידי.
"אני שמח שיש לי את הסרט הזה. זה תיעוד של עולם שכבר לא קיים. לא רק הירקון של פעם, אלא גם המשפחה שלי. לראות את האחים שלי חיים, מחייכים, זה משהו שאין לו מחיר. זה זיכרון מוחשי של משהו שאבד לעד. אני יודע שהעולם מתקדם, שהדברים משתנים, אבל הירקון ההוא, הירקון של ילדותי, לא יחזור. הסרט הזה מזכיר לי איך זה היה באמת. אני רואה אותנו שם, אני שומע את הקולות, הצחוק של האחים שלי - זה כמו רגע קפוא בזמן. זה כל מה שנשאר לי מהם".
פורסם לראשונה: 08:14, 24.01.25
