כ-7,000 מבקרים כל יום: אתר הזיכרון לנרצחי פסטיבל הנובה בחניון רעים הפך למתויר ביותר של הקרן הקיימת בישראל בששת החודשים האחרונים. לשם השוואה, ביער בן שמן מבקרים כ-190 אלף איש בחודש, בנחל השופט מבקרים 180 אלף איש בחודש ואילו בגן הלאומי מצדה של רשות הטבע והגנים מבקרים מדי חודש כ-17 אלף מטיילים בממוצע.
אוקטובר 2024, סיור של שגרירים ברעים
(צילום: ירון שרון | עורך: אסף קוזין)
מאיר זוהר, ששכל את בתו בר (23), הפך לנציג המשפחות השכולות שעמדו בקשר עם קק"ל, שהתגייסה לפעול להנגשת אתר הזיכרון. "בשבעה התחלתי להגיע לאתר הנובה ברעים", מספר זוהר. "המשפחות עדיין לא ידעו מה קרה לילדים. כל הורה, כל משפחה, הניחו אבן ועשו הנצחה לפי יכולתם". כאשר זוהר הציב את התמונה של בתו הוא פגש את אחד ממנהלי קק"ל. "הוא אמר לי, 'עזוב אותך מהחלטות, עזוב אותך מבירוקרטיה, בוא נעשה את זה יחד".
זוהר לקח על עצמו לעמוד בקשר עם המשפחות, ובעזרת האמן אמיר חודורוב החלו להסדיר את האזור, שהפך גם למפגע בטיחותי. קק"ל הקצתה 4 מיליון שקלים לשיפור חניון רעים, ואילו חודורוב תרם מזמנו וכישוריו כדי להקים את מוקדי ההנצחה. המשפחות השכולות יצרו בעזרתו של חודורוב שלטי זיכרון אחידים, כאלה שיכולים לעמוד בפגעי מזג האוויר, בחום, בקור וברוחות חזקות.
"באתרי הנצחה בעולם המדינה מספרת מה קרה. פה הילדים מספרים מה קרה. זה בעצם הפוך מכל אתר הנצחה בעולם"
"באתרי הנצחה בעולם המדינה מספרת מה קרה", אומר חודרוב. "פה הילדים מספרים מה קרה. זה בעצם הפוך מכל אתר הנצחה בעולם. בצדק המדינות עושות זאת, לא רוצים סיפור אישי. ומה שאתם רואים פה - זו הנבחרת של מדינת ישראל, האנשים הכי טובים שנרצחו. אני הולך עם המשפחות עד הסוף. והמקום נראה כמו מעין אלבום תמונות של פעם". חודורוב, שמעביר הכשרות למורי דרך ומדריכים בחינם, מסכם: "הכי גרוע שמספרים את הסיפור לא נכון".
"יש לאתר חשיבות לאומית גדולה", מסביר יניב מימון, מנהל מרחב דרום בקק”ל. "בשנה הראשונה משפחות שמו הנצחות לפי מה שנראה לעין ולפי היכולת הכלכלית. רצינו ליצור סביבה מכבדת ומונגשת. ברגע שחברנו לנציגי המשפחות הם עשו חיבור מעולה והצלחנו לעשות את העבודות בשטח".
"אנחנו כותבים פה היסטוריה", אומר מאיר. "החלום שלי הוא שיהיה פה מוזיאון, כמו יד ושם. שהמכוניות השרופות יגיעו לפה ואפילו המיגוניות".
יו”ר קק"ל, יפעת עובדיה-לוסקי, אמרה ל-ynet: "הלכנו לשדולות בכנסת בנוגע להנצחה וראינו שטוחנים מים. יש רצון טוב, אבל אין אף גוף שלוקח את זה על עצמו. אמרו שהקצו 175 מיליון שקל להנצחה, והזמן נוקף ואף אחד לא באמת נוקף אצבע. המקום הפך לכאוס גדול. המדינה הייתה במצב מלחמה, אז אני לא שופטת, אבל ההורים השכולים כל הזמן פנו אלינו. יצרנו ממש אתר זיכרון פתוח, נטענו בו חורשה עם המשפחות ואפשרנו בו שחזור של האלמנטים הבולטים במסיבה כמו הבמה, החפ"ק, האמבולנס והמכולה. המקום הזה הוא לא רק זיכרון למה שהיה – הוא עדות חיה לחוסן, לאחדות ולכאב של החברה הישראלית כולה. אנחנו רואים את הצורך של הציבור לזכור ולא לשכוח – וזה רק מחזק את המחויבות להמשיך ולתחזק את המקום בכבוד הראוי".
