על פי המסורת בדואית, אם בחור מעוניין בבחורה, הוא צריך לרדת מסוסו (ולדאוג שהיא תראה), לקשור שני עלים לשיח סמוך ולצאת לרכיבה. אם כעבור שעה, כאשר הוא חוזר, הקשר נשאר – אז סימן שגם היא מעוניינת, ומכאן הדרך לשידוך. אם הקשר הותר - אין עניין ושניהם ממשיכים כאילו לא קרה דבר.
את הסיפור היפה הזה סיפר לי לפני כמה שנים בחור בדואי על גבעה במועצה האזורית אל קסום, במרחב הפזורה הבדואית שבין באר שבע לערד. נזכרתי בו בדרך לחתונה בדואית אליה הוזמנתי בתחילת החודש. הסוסים חשובים בתרבות הבדואית עד היום, אך כמובן שתהליכי השידוכים, או ההיכרויות, נראים אחרת לחלוטין.
הנסיעה עצמה אל הכפר קסומה לא פחות מהסיפורים, ומדגימה את הפער בין אזורי המחיה, כמו גם את הזמן הקצר שלוקח לעבור מכאן לשם, שעה ומשהו מתל אביב. ברגע שעוזבים את כביש 6 לכביש 31 נכנסים אל "ארץ הבדואים", הנוף צחיח, כפרים ועיירות בדואיות ואין לטעות - זו כבר לא תל אביב. זו לא פלנטה אחרת, אבל ללא ספק מקום בלתי מוכר לרוב המוחלט של הישראלים. כשהתקרבתי אל הכפר התחשק לי לשמוע את: "child of the universe" של בארקלי ג'יימס הארווסט, זה הרגיש לי מתאים.
בעבר נמשכה חתונה בדואית כמעט שבוע. כיום, עם המודרניזציה והקשיים הכלכליים, היא מצטמצמת ליומיים-שלושה, לרוב מיום רביעי, או חמישי, ועד יום שישי.
הבדואים נוהגים להפריד באופן מוחלט בין הנשים והגברים. הנשים חוגגות בבית משפחת הכלה בעוד הגברים מתכנסים באוהל סמוך באזור מגורי החתן, שם מוגשים לאורך ימי החגיגה תה, קפה ובשר, וכן נשמעים נאומים, מקוימות תפילות ושרים שירים.
אחד המנהגים המעניינים, בוודאי בחתונות הגדולות, מתקיים באזורי משפחת החתן, ואוהל הגברים - מרוצי סוסים וגמלים, ומופעי ראווה משמחים את החתן והאורחים לאורך ימי החתונה. הסוסים והגמלים מהווים סמל סטטוס ועוצמה והחתונה היא הזדמנות פז להציג אותם ואת יכולותיהם המרשימות, ולא פחות מכך את יכולת הבחורים לשלוט בחיות הפרא ולכוון אותן.
ביום שישי, יום החתונה המרכזי, "מביאים את הכלה" וכולם מריעים לשיירה המלווה את רכב הכלה, מכובדי הכפר והסביבה מגיעים ומתכבדים במקומות הטובים ביותר והכפר כולו לובש חג, השמחה בשיאה.
אחר הצהריים מתקיים טקס מקסים שבו הגברים מגישים לנשים מגשי אוכל עמוסים לעייפה במיטב מאכלי המקום. לאחר מכן יתקיימו תפילות הערב החשובות וכמובן ריקודי ה"דַחִ'יֶה", ריקודים מסורתיים בשורה (לעיתים במעגל) המבטאים את עוצמת הקהילה, החיבור והלכידות שלה.
כאורח זכיתי לראות מקרוב את הכנסת האורחים הבדואית המפורסמת. הילדים הלכו אחרי לכל אורך האירוע ודאגו שתמיד תהיה בידי כוס תה (מתוק במיוחד), או קפה (מר במיוחד), ואם לא זו או זו - לפחות מים קרים. האנשים, זרים לי ואני להם, ניגשו או סימנו ממרחק, כולם בירכו לשלום ובאמירה "ברוכים הבאים". אנשים שונים ציינו מרצונם החופשי שאני אורח רצוי, כבוד עבורם שמתארחים אצלם.
בשיחות קצרות עם המקומיים חזר מוטיב מפויס: עייפות מן המצב ורצון לנורמליות. אחד אמר בפשטות: "מה נעשה? אינשאללה תחזור כבר השפיות".
"מה זה נותן כל השנאה הזו? בנאדם ששונא, עושה נזק קודם כל לעצמו", אמר אחר. שלישי הוסיף: "אתה יודע, יש מקומות בעולם, מוזרים מאוד, כל מיני תרבויות, דתות, אלים משונים כאלה ואחרים. כאן, אנחנו, יש לנו כולה אלוהים אחד, זהו! ודווקא פה כל המלחמות".
מערכת היחסים בין המדינה והבדואים בנגב מורכבת. אני נצמד לסיפור האנושי בלבד, בחוויה האישית שלי. לא יכולתי שלא להעריך את היכולת לנתק את הנושאים הכבדים מול המדינה מן האירוח הפרטי, הספציפי, והיחס אל האדם האחד, אני במקרה הזה.
"תראה, גם אם אני שונא אותך, ואתה חייב להבין שאין אצלנו שנאה בכלל, אבל נניח, שונא אותך, כועס עליך, אבל אני אראה שאתה צריך עזרה - אני אהיה ראשון לקפוץ ולעזור לך מכל הלב. זה ככה, בתרבות, וגם מאד חשוב לנו. אנחנו לא רוצים שיגידו בשום מקום שהבדואי לא עזר ולא היה בסדר. חשוב לנו שיראו ויכירו, אנחנו ותיקים פה, אנחנו חלק מהמקום הזה, אנחנו לא אנשים חדשים שהגיעו לכאן (וקוראים לעצמם, או שקוראים להם בטעות, בדואים) - ואנחנו רוצים שיכירו אותנו כמו שאנחנו", הסביר לי בחור מקומי.
"הזקנים אומרים שהחורף יהיה קשה, הרבה גשם, וחזק", אמר לי אנואר לקראת סוף הערב. "איך יודעים?", שאלתי והוספתי: "אני ראיתי באתרים שמודל סטטיסטי מדבר דווקא על עונה שחונה". "יש צמח, שאם הוא יוצא מוקדם זה סימן לחורף טוב, והשנה הוא יצא מאוד מאוד מוקדם", הוא הסביר. עכשיו זה נהיה מעניין - המודלים הסטטיסטיים מול חוכמת השדה הבדואית. נחיה כולנו, אינשאללה ובעזרת השם, ונראה.
דן לזרדן לזר (48) הוא צלם חובב שפרסם שני ספרי צילום רחוב, ובמקצועו מנהל קשרי לקוחות בחברה פיננסית.
