אתם בטח תופתעו, בדיוק כמוני, לגלות מה קורה כשמדינת ישראל מחליטה לשפץ סכר נידח ושכוח-אל בעמק הירדן. ספוילר? קיבלנו פארק מים טבעי, חינמי ומרהיב. כדי לבדוק את התוצאה מקרוב, יצאתי לסיור רטוב במיוחד בסכר אלומות, ששופץ לאחרונה במורד נהר הירדן הדרומי. לצדי הייתה גליה הרוש – פעילה סביבתית שנאבקת כבר שנים לשחרור מקורות מים לציבור – ומהר מאוד גיליתי מקום נדיר ביופיו, שמוכיח שגם מוסדות כמו "מקורות" ורשות הטבע והגנים יודעים, לפעמים, להפתיע.
השיפוץ שהצליח - טבילה בסכר אלומות
(כתב: אסף קמר, צילום: אמיר דרור, אסף קמר, צילום רחפן: איתי פולק)
אנחנו מדינה בפוסט טראומה. הגוף דרוך, הנפש זקוקה לריפוי – והשיפוץ (זהירות, שוב ספוילר) המוצלח של סכר אלומות, בחלק הדרומי של הירדן, מספק פתרון זמני מצוין כמעט לכל חולי.
דרך עפר מאובקת מובילה אותנו מאזור הירדנית דרומה, אל מורד הנהר. גליה הרוש יקים, פעילה חברתית ומובילה בתחום שחרור מקורות מים לציבור, מצטרפת למשלחת ynet לטבילה באתר המחודש – ומשתפת במידע חשוב.
"אנחנו בעמק הירדן, בנהר הירדן הדרומי, על סכר אלומות החדש והמחודש. לפני שנה הייתה כאן תלולית עפר ובטון – סוג של גבול טכני מול כל השפכים של המוביל המלוח שמתנקזים לירדן. אף אחד לא חשב בכלל לטבול פה. ועכשיו? יש כאן בריכות, מפלים, תעלות – זה ממש נראה כמו פארק מים, רק של הטבע. זה אחד המקומות הכי יפים שראיתי לאחרונה".
ואכן, מדובר בפרויקט הנדסי-נופי שהצליח בצורה מעוררת השראה. במקום תשתית אפרורית שתפקידה היה לחבר טכנית את מי הנהר האהוב עם שפכים מטוהרים (מה שהופך את הרחצה לאסורה), הוקמה כאן בריכה ענקית ומפנקת, מדרגות מים ומפלונים, אזורי שכשוך סלעיים, פינות ישיבה נסתרות ותעלות מעוקלות בעיצוב כמעט פסיכדלי – שזורמות ברכות כמו מבוך פתוח של בריכות בגדלים משתנים.
גם גליה – שלא חוסכת ביקורת בדרך כלל – מפרגנת לשיפוץ. "אני מודה", היא מתוודה, "שבהתחלה הייתי סקפטית. בדרך כלל כש'מקורות' עושים שיפוץ, הם שופכים בטון והורסים מעיינות. אבל פה?", היא מצביעה בהנאה על הבריכות הצלולות: "לא היה פה כלום לפני כן. לא מעיין, לא מקור מים טבעי – רק שפכים, לכלוך, בוץ. ועכשיו יש כאן משהו שהוא גם תשתית שמונעת הצפות – וגם פנינת טבע לציבור. אז כל הכבוד להם. באמת הצליח להם".
חברת "מקורות", האחראית המרכזית על הפרויקט המוצלח, פירקה למעשה את סכר אלומות הישן – שנבנה בשנות ה-40 של המאה הקודמת – ובנתה במקומו סכר מודרני ובריכות שכשוך מפנקות לציבור. מדובר במהלך הנדסי מורכב שבוצע בעלות של כ-11 מיליון שקל. הפרויקט הוקם בשיתוף עם רשות ניקוז ונחלים כינרת, רשות המים והמועצה האזורית עמק הירדן.
סכר אלומות החדש ממוקם כ-2 קילומטרים דרומית לסכר דגניה, ומטרתו העיקרית היא ויסות והפרדה של מים מאיכות שונה בנהר הירדן הדרומי. הסכר החדש מאפשר שאיבת מים לחקלאות, תוך שמירה על מפלס מים גבוה באתר הירדנית ובאתר השייט "רוב רוי".
אנחנו מחליפים לבגדי ים. אין כאן צל או פינות ישיבה – והשמש קופחת. איתי פולק, צלם הרחפן שלנו, נצלה בשמש, אבל מרותק לחוויית הצילום והטיסה סביב אתר הטבילה המסקרן. לטענתו המלומדת, מדובר בגן עדן לחובבי הז'אנר.
אנחנו מתחילים את המשימה שלנו בבריכה הגדולה ביותר באתר, זו שצמודה לגשר החדש. גליה האינדיאנית לא מהססת – וקופצת פנימה יחפה. בגלל הסלעים וחוסר הוודאות, אני מעדיף לקפוץ עם סנדלים. המים הירקרקים מרעננים בטירוף, ממש כמו בירדנית, וכמו בלחיצת כפתור – מדד האושר הפנימי מזנק לשמיים. הם לא קפואים, יש בהם חמימות קלה ועוטפת. אני צולל לתוך השקט המנחם בעיניים עצומות, מנסה להתחיל תהליך של ריפוי פנימי – ואז זה קורה:
צעיר חסר פחד ונימוס בסיסי, שקפץ מהגשר הגבוה (ליד שלט גדול האוסר על קפיצה למים), התרסק עליי מלמעלה – וכמעט פגע בי.
מתברר כי למרות שמדובר באתר טבילה חדש ומרענן על מפת המעיינות הישראלית, סצנת "הקפיצות האסורות" שבו כבר פורחת – ומסכנת את שלום הציבור. אומנם הבריכה עמוקה יחסית, אבל הקפיצות של בני נוער מהגשר הן חסרות אחריות, ועלולות להסתיים בפציעה קשה. תרחיש כזה עלול גם להוביל לסגירת המקום, וריקון הבריכה – מה שיגזול מהציבור פנינה של ממש
שלושה אוטובוסים עם ריח דיזל אופייני פורקים תלמידים לטבילה המונית. אנחנו מחליטים לנצל את העיצוב החכם של הסכר כדי למצוא קצת שקט בתוך כל הבלאגן שמתקרב – וזה מצליח. תכנון הבריכות, בשילוב דרגות הקושי השונות בין התעלות שמחברות ביניהן, יצר אזורים פחות נגישים בתוך שטח יחסית קטן – מה שמאפשר לרוחצים בודדים למצוא לעצמם פינה אינטימית ונעימה, גם כשאוטובוסים שלמים עוצרים כאן.
גליה מצביעה בהתרגשות: "תראה את זה – יש פה בריכות רדודות, בריכות עמוקות, מפלים קטנים – ואפילו מקום לשבת בו בתוך המים. עכשיו הגיעו לפה כמה אוטובוסים ואף אחד במים לא מרגיש שצפוף. הצליחו פה בענק. העיצוב פשוט עובד"
גליה מצביעה בהתרגשות: "תראה את זה – יש פה בריכות רדודות, בריכות עמוקות, מפלים קטנים – ואפילו מקום לשבת בו בתוך המים. עכשיו הגיעו לפה כמה אוטובוסים ואף אחד במים לא מרגיש שצפוף. הצליחו פה בענק. העיצוב פשוט עובד".
אבל היא גם ממהרת להזהיר: "כשנכנסים לטבול בבריכות הקטנות, חייבים להבין איפה מותר להיכנס – ואיפה אסור. כל הבריכות העליונות, אלה שהמים של הירדן זורמים אליהן ישר מהכינרת, הן נקיות יחסית ויכולות להתאים לרחצה. אבל חמישים מטר דרומה, במורד הזרם – שם כבר מתחילים מי השפכים. יש שילוט, ויש גם ריח לא נעים. אז פשוט לא להיכנס".
מי הירדן בסכר אלומות המחודש חמימים ומלטפים. הרחפן של הצלם שלנו מזמזם סביבי כמו בפרסומת של משרד התיירות למדינה דמיונית – כזו שבה הכול עובד כמו שצריך. וגליה, כדרכה, ממשיכה באזהרות: "הסכר אומנם פתוח לציבור, אבל אין פה מציל. יש פה מים עמוקים – והרחצה היא על אחריותכם בלבד. זאת לא בריכה עם כיסאות נוח ושמשיות. זה שטח טבעי, ויש כאן אבנים חדות, זרמים, בוץ, קוצים – ומדי פעם גם דגים שנושכים ברגליים. זאת בריכה בטבע. אני אמנם יחפה – אבל ממליצה לכולם לבוא עם סנדלים".
אבל לצד ההתרגשות – גם אכזבה. השיפוץ רק הסתיים, וכבר מצאנו סביב הבריכות פסולת: שקיות ניילון, בקבוקי בירה, קופסאות שימורים. "אני לא מבינה את האנשים האלה", אומרת גליה. "יש פה מכולת זבל ענקית. לא צריך לקחת הביתה – פשוט לזרוק לפח. למה להשאיר את הזבל על הסלעים? עוד רגע יסגרו לנו גם את זה – וחבל. המקום הזה נגיש, מדהים, דקת הליכה מהחניה. אבל אם לא נשמור עליו – הוא ייסגר. אז אל תדליקו מנגל, אל תשימו מוזיקה בפול ווליום, ואל תשאירו לכלוך. פשוט תיהנו – ותשאירו נקי".
השיפוץ המבורך של סכר אלומות החדש הוא דוגמה נדירה למיזם ציבורי שהצליח – גם בעיניים של פעילים סביבתיים. אתר טבילה חדש, מפנק במיוחד, מקום של רוגע, מים וטבע. ואם נדע לשמור עליו, אולי הוא יהיה הסנונית הראשונה לעוד פרויקטים דומים.
לתשומת לב המתרחצים: הרחצה בסכר אלומות היא ללא שירותי הצלה, ועל אחריות המבקרים בלבד. חל איסור לקפוץ למים מהגשר.
