"אז מה עוד צריך להביא חוץ מאקדח ומגבת?" – המשפט הזה, חצי בדיחה חצי מציאות, מתמצת את השילוב הייחודי של טיול מעיינות ביהודה ושומרון. הוא כולל יופי פראי וחיות בר, מים צלולים, אינטימיות ודריכות בטחונית ללא פשרות. במרחק חצי שעה נסיעה מתל אביב, על כבישי עפר מתפתלים ודרכי גישה מבלבלות שלא תמיד עולות באפליקציות הניווט, מסתתרת סצנה טבילה מסקרנת במעיינות מפנקים בחיק הטבע. אבל כאן חוקי המשחק משתנים, לצד פק"ל הקפה והמגבת נכנס פריט חובה הכרחי - אקדח. ברוכים הבאים לסצנת הטבילות במעיינות מעבר לקו הירוק.
חשוב לזכור - מטעמי ביטחון, מומלץ להגיע בקבוצה חמושה ובליווי מדריך המכיר היטב את השטח. באתרים הללו אין שירותי הצלה והרחצה בהם באחריות המבקרים בלבד.
מאות מעיינות באזור מהמסוכסכים בעולם
מתברר שבשנת 2025, יותר ויותר ישראלים מגלים את המעיינות המסתוריים שמחוץ לקו הירוק. הפחד מתחלף בסקרנות, והחשש מתרכך מול החוויה הטובה בטבע. "ברור שתמיד מישהו נשאר עם האקדח מחוץ למים", מודה שלי גולדשמיט, בלוגרית המעיינות הוותיקה וחובבת הרפתקאות ידועה. "היום יש גם פאוצ'ים עמידים למים, יש מי שנכנס איתם לשחות, ויש מי שנשאר בחוץ בתורות – ממש כמו שמירה. בסופו של דבר, זה מאוד ישראלי - לשלב אקדח עם פק"ל קפה, תורנות שמירה עם שכשוך במים ופוליטיקה עם בריכה בצבע טורקיז. זה מצחיק, זה אבסורד, וזה גם חלק מהקסם".
על פי מקורות שונים, בשטחי יהודה ושומרון פרוסים בין 300 ל-500 מעיינות ומקורות מים טבעיים. מסתבר שאלו פינות חמד ששרדו את מבחן הזמן - לא מתועשות, שקטות ואותנטיות, שמעניקות פרטיות ברמה גבוהה. יצאנו לסיבוב בארבעה מעיינות שהפכו בשנים האחרונות לפופולריים במיוחד בקרב מטיילים ישראלים.
עין סג'מה: "נוף פסיכי"
"עד לא מזמן, רק נווטים מקצועיים היו יכולים להגיע אליו, כי הדרך לשם הייתה מאוד משובשת", מספרת גולדשמיט על מעיין עין סג'מה שנמצא סמוך לישוב בת עין, בגוש עציון. "לאחרונה סללו דרך עד לבריכה, שזה מדהים. רושמים בווייז 'מעיינות בת עין – עין סג'מה'. יש כביש גישה מאוד נוח, ומגיעים ממש עד החנייה".
"מהחנייה יש גרם מדרגות ויורדים עד שמגיעים לבריכת מים שנוצרת מנביעה טבעית שנמשכת כל עונות השנה. עומק המים משתנה, בעונות גשומות עד מטר שמונים עכשיו מטר פלוס. המים קרירים מאוד נעימים, אבל לא קפואים כמו המעיינות בצפון. אתה לא תקפא למוות. מי שרוצה יכול להמשיך לרדת בשביל ויש למטה בריכה נוספת שנקראת עין דובק. אבל לא מומלץ להגיע אליה בשיא הקיץ כי היא הופכת לפחות מזמינה. אחרי גשמים – היא אחת הבריכות היפות שיש באזור.
"תרגום השם הערבי של המעיין הוא בריכת הצבאים. אתה יכול לשבת שם ופתאום לראות להקה של צבאים חולפת וזה מדהים. יש שם חורש טבעי וירוק ופראי כל השנה. לבריכה יש גם שם נוסף – 'בריכת יצחק' - על שם יצחק ויינשטוק ז"ל שנהרג בפיגוע טרור ואביו שיפץ את הבריכה לזכרו".
איך מגיעים? נכנסים למעיין דרך הישוב בת עין. חפשו: "מעיינות בת עין – עין סג'מה".
עין אדורה
ליד הישוב אדורה שבדרום הר חברון נמצא מעיין עין אדורה - המעיין עם הספיקה הכי גדולה שיש באזור, תשעים קוב לשעה עם טמפרטורת מים נעימה. "אתה עובר את מחסום תרקומיא וממשיך מזרחה. המעיין הזה מדהים וגדול. יש שם שלוש בריכות, כולל בריכה בתוך מערה, בריכה עליונה עם מים עמוקים, ויש למטה בריכה שלישית עם מים רדודים לילדים", מסבירה גולדשמיט. "בדרך כלל בימי שישי וגם בחגים המעיינות שם מאובטחים, ככה יותר מומלץ להגיע. אני הייתי שם ביום שישי והייתה נוכחות של חיילים ותושבים רובם חמושים. בנוסף מגיעות הרבה משפחות".
איך מגיעים? הכניסה למעיין היא בסמוך ליישוב אדורה בדרום הר חברון. לא כדאי לנסות ולהגיע לשם בפעם הראשונה לבד. כדי לא לסכן את הציבור, לא נציין את הדרך המדויקת והמלצה היא להגיע בקבוצה חמושה ומדריך המכיר את המקום.
עין אפרים: נווה מדבר אמיתי
גולדשמיט ממשיכה במסע, והפעם לאזור הבקעה. "זה מקום נטוש יחסית, ליד עינות פצאל, והוא אחד המקומות שהפתיעו אותי בענק. השנה כמעט שלא ירדו גשמים, וברוב האתרים שבהם טיילתי היו מעט מאוד מים – אבל כשחזרתי לפני שבועיים לבריכת אפריים, גיליתי שהיא התמלאה מחדש, עם בריכה גדולה ומפלים שזורמים בעוצמה".
לדבריה, רבים מהמטיילים כלל לא יודעים על קיומו של המקום: "אנשים הולכים לטבול בעינות פצאל ולא יודעים ששלוש מאות מטר משם יש בריכה שהמקומיים קוראים לה 'בריכת גן עדן', ואפשר להבין גם למה. זה כמו נווה מדבר מטורף, עם עצי שיזף מסביב, צמחיית נחל ומפל זורם שאפשר להתגלש בו. הבריכה ענקית, הגובה של המים בסביבות מטר ארבעים, אפשר ממש לשחות שם, והמים צלולים ברמה מטורפת והנוף מדהים. אחד מהמקומות היפים שיש בבקעה ויש גם תחנת קמח עתיקה".
גולדשמידט לא מתעלמת מהשיקול הביטחוני: "למקום הזה ספציפית אני לא הייתי מגיעה לבד ובלי נשק. זו דרך עפר ובדרך כלל תמצא את עצמך לבד, אז עדיף להגיע בקבוצה ועם נשק. לא לוקחים סיכונים מיותרים. עם זאת, לדבריה, תחושת האיום מתפוגגת ברגע שנכנסים למים: "האם זה משהו שמטריד תוך כדי הטבילה? - לא. ברגע שאתה במים, איפשהו אתה שוכח איפה אתה נמצא".
איך מגיעים? "יש דרך עפר משובשת ואני לא ממליצה אותה לרכב נמוך. חשוב לא לסטות מהשביל כי אז אפשר למצוא את עצמך נתקע. נוסעים לכיוון עינות פצאל. שלוש מאות מטר לפני שמגיעים לנקודה חונים בצד בדרך עפר ומתחילים לרדת לכיוון הנחל. זו הליכה קצרה ופשוט מגיעים לבריכה".
עין אל ינבוע: צבע טורקיז
מי היה מאמין שמתחת לאזור התעשייה של אריאל, בין שער מתכת לשביל עפר משובש, מסתתר אחד המעיינות המרעננים של השומרון, שהפך ליעד מבוקש בקרב צעירים משפחות מקומיות וחיילים בחופשה: "מדובר במעיין ממש חדש–דנדש, נביעה טבעית עם שלוש בריכות מים - בריכת טורקיז מאוד מושכת בעומק של ארבעה מטרים ויש בה סולם שמגיע עד הקרקעית. בריכה נוספת עמוקה - בערך מטר ארבעים ועוד בריכת שכשוך עם נוף - אמאלה. רק כשירדת למטה אליה - אתה מבין שבזבזת זמן בבריכה הלא נכונה".
לדבריה, המעיין החדש מושך אליו קהל מגוון והאווירה במקום פתוחה ונעימה. "כשאנחנו הגענו היו שם כמה חיילים באפטר ואנשים מהיישוב ברקן הסמוך. היו כמה עם כיפות במים, אבל הרוב היה חילוני". גולדשמיט מספרת כי האתר נמצא בתהליך פיתוח מתמיד. "שמו ציליה מעל הבריכה הגדולה ובקרוב שמים גם שולחנות פיקניק מסביב. זה אחד המעיינות היפים בשומרון וגם קרוב - חצי שעה נסיעה מתל אביב".
איך מגיעים? מתחילים באזור התעשייה של אריאל, מחפשים שער עם שלט עליו יש מספר - מתקשרים ופותחים, ואז יורדים בשביל עפר. בסוף השביל יש שילוט למקום"
"בסופו של דבר זה עניין של מזל"
למרות האווירה הפסטורלית, שלי מדגישה שצריך להיות זהירים עם הניווט. "חשוב לשים לב תמיד שאפליקציות הניווט מובילות אותך בדרך סימפטית ולא דרך כל מיני כפרים ודברים כאלה. אם אתה לא מספיק ערני, אתה יכול למצוא את עצמך פונה בפנייה לא נכונה. כלומר אין מצב לנסוע למקומות האלה ולדבר עם חבר בפלאפון ולהגיד 'אה, פספסתי פנייה לא נורא'. זה לא יוון.
"מי שיש לו נשק ברור שהוא יבוא למקומות האלה חמוש. מי שאין לו – החלופה הכי טובה זה לנסוע בסופי שבוע שיש שם נוכחות, שיש חיילים ושיש אבטחה".
מתברר כי החששות של המטיילים מהמרכז מגיעים – גם מהמפגש עם הפלסטינים וגם מהמתנחלים והאוכלוסייה הדתית. גולדשמיט מציבה מראה מול הדימויים: "המתנחלים שאני נתקלתי בהם במעיינות לא היו חרדים. הם תמיד היו ביחידות הכי קרביות, אלה אנשים שמקבלים אותך ומקבלים את השונה. הם מאוד מכניסי אורחים והרבה פעמים הזמינו אותי להתארח אצלם ללילה ביישוב. ומה לגבי בגד ים? "כשאני נמצאת במקום ויש מישהו דתי, אני לא הולכת עם ביקיני. זה מתוך איזשהו כבוד אליו, כמו שהוא מכניס אותי לבית שלו. במהלך הביקור היו שם משפחות דתיות, לא ראיתי שזה חוף נפרד - אז לבשתי מכנס קצר וגופייה מעל ונכנסתי. זה תלוי סיטואציה".
"אנשים חושבים שאם תיתקל בפלסטיני במעיין ותהיו לבד, הסבירות שידקור אותך היא קרובה למאה אחוז וזה בולשיט. אני רוצה להדגיש - לא להיות שאננים! - אבל בדרך כלל תפגוש מישהו שמכין לעצמו קפה והוא ישאל אותך 'רוצה קפה?' ומיד תתפתח שיחה: 'יש לי פה במבה, רוצה?'".
למרות מחסום השפה, הטכנולוגיה יוצרת אינטראקציות מפתיעות. "קצת קשה לנהל שיחות כי הם בדרך כלל לא דוברי עברית ואני יודעת פה ושם. אז אני משתמשת בגוגל טרנסלייט והוא עונה לי בשפה שלו. דו קיום בחיק הטבע הוא התוצאה הסבירה ביותר".
