שבת בבוקר, לא מוקדם מדי לזריחה, לא מאוחר מכדי להיכנס למלכודת פקקים. הרכב שוב עושה את דרכו צפונה אל המועצה הירוקה ביותר בארץ, עם כלב מאושר במושב האחורי. הדרך עוברת בשדות רחבי ידיים ויערות נמוכים, והנוף הירוק נפרש לכל עבר. כמה שעות של אוויר לנשימה, אנחנו מבטיחים לעצמנו בדרך החוצה, בעוד הילדים ישנים וסיר הג'חנון נאפה בתנור ומפיץ ריח משכר בחלל הבית. כתמיד בשבועות האחרונים - מועצה אזורית מגידו, והפעם - טיול ליודעי דבר.
בשבועיים האחרונים אנחנו מוצאים את עצמנו גונבים בכל הזדמנות שעתיים-שלוש ויוצאים לנשום אוויר שירחיב את הריאות בין מהדורת חדשות אחת לרעותה. זרזיפי הגשם לא מאיימים עלינו. למדנו זה מכבר שהגשם זמני, והשמש ממתינה לשעתה לזרוח. אנחנו מתלבשים היטב, נועלים נעליים גבוהות שיודעות להתמודד עם בוץ, ונוסעים, בכל פעם לנקודה אחרת במרחב.
יום אחד אנחנו מקדישים לשביל סובב קיבוץ דליה, מסלול מעגלי בן 4 ק"מ. לאורכו של השביל מקומות ישיבה עם ספסלי נוף ופינות חמד לפיקניק כשמזג האוויר מאפשר. עמדות עם ברקודים לסריקה מציגות סרטונים המסבירים על נקודות העניין שבדרך: הבית של גולי, הסליק, האמפי ועוד.
חרף הבוץ אנחנו נאחזים בענפים המשתרגים מעלינו וממשיכים קדימה עד שהמסלול הצר נפתח לתמונת נוף רחבה וירוקה. בהמשך הדרך, פחות מקילומטר משם, אנחנו עוצרים לצד אלון תבור ענק, שאני נוהגת לפקוד לאורך השנה ולצלם אותו עם חילופי העונות. ממנו אנחנו צועדים כ-700 מטר מערבה לפינת הישיבה שהוקמה לזכרו של אופיר ציוני ז"ל מיקנעם שנפל ב-7 באוקטובר.
300 מטר של הליכה מדודה לצד גדר המאגר מובילים לעין סוקר, מעיין הנובע בחלקה הדרומי של רמת מנשה. המקום מגודר ובליבו שולחן אבן ומקום להדלקת אש. אם מתמזל מזלנו, עדר פרות עובר במקום. בחזרה אנחנו עוצרים בחניון ווסטרוויל להפוגה קלה. רבע שעה על אחד משולחנות קק"ל הפזורים במקום עם תרמוס תה חם כשלמרגלותינו מקבצים רבים של רקפות.
יום אחר אנחנו מקדישים ליער גַּלְעֵד שמצוי כעת בשיא הפריחה, מרוחקים מגבעת הרקפות ההומה מטיילים. במקום הכלניות והרקפות הרבות הפזורות בגבעה, כאן פוגשים גם מרבדים של נרקיסים המבצבצים מבין העצים. לאורכו של המסלול נקודות תצפית על מאגר גלעד. שעתיים של הליכה לאורך התוואי ומשם חזרה על דרך כורכר עד לגבעת ניל"י, אל בין מטעי הנשירים שפורחים כעת בוורוד רך ועדין. בין לבין אנחנו סרים ליַאנֶק במתחם מָגְּדָה לארוחת בוקר עשויה ביד אוהבת אל מול נוף פתוח לשדות המוריקים.
הבוקר אנחנו עוצרים בכניסה לחניון נחל גחר וצועדים לאורכו כשקרני שמש חודרות אל בין צמרות העצים ויוצרות אלומות אור מהפנטות. על גדמי העצים שעל הקרקע הבוצית ניתן להבחין בפטריות שונות על מצע אזוב זרחני כמעט. מסתבר שלא רק אנחנו הקדמנו את טיול הבוקר שלנו, אלא גם צמד רוכבי סוסים מקומיים, שהגיעו מיקנעם, לצידם טורים ארוכים של רוכבי אופניים. אנחנו מסיימים מסלול קצר וממשיכים לקפה חם אצל מוסטפה ועדר הכבשים הענק שעבר מהדיר ביקנעם והתמקם לפני שבועיים בעמק השלום.
מרבית הכבשים מצויות כעת בהריון והעדר עתיד להכפיל את עצמו במהרה. לאחר שהכבשים יוצאות למרעה בלוויית כלבי הרועים, אנחנו ממשיכים לטיול בעמק השלום, שמצוי כעת בשיא הפריחה. כלניות בצבעי אדום, סגול, לבן וורוד פזורות לאלפיהן לאורך המסלול וצובעות אותו באופטימיות עונתית. שוב מתברר שצפון אדום זה ממש כאן, עם פחות יחסי ציבור אך עם אותה חגיגה של צבעים.
אנחנו חולפים על פני חוות השלום ופונים לעין פרור. בין שורת דקלים וברושים, כקילומטר וחצי ממזרח לעין העמק, נובע המעיין שמהווה אחד ממקורותיו העיקריים של נחל השופט. בעבר שימש כמקור המים של קיבוץ רמת השופט, ובמקום נבנתה משאבת מים שעדיין מוצבת שם.
אנחנו חוזרים לרכב, נוסעים לחניון חרובים ופונים מזרחה לצעידה נינוחה, מישורית, בשביל סובב נחל, מבלי להיכנס למסלול נחל השופט, שהחניה בכניסה אליו כבר הייתה מלאה עד אפס מקום. המסלול המעגלי חולף על פני שלוליות ענקיות שנקוו בימים האחרונים, רקפות מבצבצות בצידי הדרך ופכפוך הנחל מלווה אותנו לצד מעט הצועדים שבחרו למזלם במסלול פחות מוכר. השמש הטובה מפציעה, מלטפת את צלקות השבוע החולף, ומאפשרת מעט נחמה וכוח לקראת הבאות. גם עמ ישראל נראה לבבי במיוחד בין חמישים גוונים של ירוק, אני חושבת לעצמי. אנשים מברכים זה את זה לשלום בחיוך רחב, והלחץ היומיומי המוכר מפנה את מקומו לחביבות מאירת פנים. לטבע סגולות מרפא.
אנחנו יוצאים חזרה כשטורי מכוניות כבר משתרכים בכיוון הנגדי, מתכננים כבר את השיבה לאזור, למסלול שטרם היינו בו השנה.
