המים בבריכה המחוממת של "וילה ונילה" במושב שתולה, הצמוד לגבול לבנון, מעלים אדים ערפיליים ומענגים ומהווים ניגוד מוחלט למזג האוויר הקפוא בחוץ. אני שוחה קצת, מנסה להירגע, לנשום, אבל נסיגת צה"ל מדרום לבנון והאורות הרבים שדולקים בכפרים השיעים בצד השני של הגבול מכניסים אותי לאי שקט ודריכות. רציתי להיות התייר הראשון שהגיע למושב הצפוני לאחר המלחמה, ועכשיו אני מרגיש מדוע התושבים – וגם התיירים כמובן – עדיין לא חוזרים.
בחזרה לשתולה
מושב שתולה, הממוקם בגליל המערבי בגובה של 680 מטר מעל פני הים, הוקם בשנת 1969 כחלק מהמאמץ לייהוד הגליל. האוכלוסייה המקורית כללה בעיקר עולים מכורדיסטן שהגיעו לארץ בתחילת שנות ה-50 במסגרת העלייה הגדולה מצפון עיראק ואיראן.
מוקפת יערות ונוף גלילי, שתולה היא אחת מהנקודות הצפוניות ביותר בישראל, וגובלת ישירות עם לבנון. המיקום הגיאוגרפי של היישוב הפך אותו לחשוף לאיומים ביטחוניים. במהלך השנים היישוב צמוד הגדר חווה תקריות ירי רבות, התקפות מצד חיזבאללה וחשיפה של מנהרה התקפית של ארגון הטרור שחדרה לשטח ישראל סמוך למושב.
ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה הממשלה החליטה לפנות את היישובים שנמצאים עד מרחק של שני קילומטרים מהגבול הצפוני, ובהם גם מושב שתולה. קומץ של תושבים בחרו להישאר בבתים, והרוב המוחלט של התושבים שפונו טרם חזרו.
"המשפחה שלי עזבה את היישוב", מספר צחי חתן, הבעלים של וילה ונילה שפתח אותה עבורי לאחר כמעט שנה וחצי שבה הייתה סגורה. "גויסתי למילואים וסיפקתי אוכל ללוחמים בהר דב במשך כל המלחמה. עכשיו שקט פה, כמו שאתם רואים. אנחנו מקווים לימים טובים".
מתי תחזרו הביתה?
"הממשלה רוצים שנחזור הנה בתחילת מרץ, אבל זה בלתי אפשרי. הילדים במסגרות אחרות ויהיה קשה להחזיר אותם הנה. באופן אישי אני חושב להחזיר את המשפחה שלי לשתולה רק בספטמבר, בתחילת שנת הלימודים הבאה".
קשה להתעלם מהתחושות הקשות שעוברות על צחי כשהוא מסתכל על מפעל חייו ומקור הפרנסה של משפחתו עומד שומם ונטוש. "את כל העסק הזה בניתי בידיים שלי והמדינה לא נתנה לנו את הפיצוי המתאים בכל התקופה הזאת", הוא מספר. "יש לנו פה גם מס רכוש שמתנער מהנושא של הנזקים, ואני מצפה שהם יגיעו הנה ויראו את המצב".
מדובר בווילה ענקית בגודל של 620 מ"ר. "יש לנו עשרה חדרי שינה, תשעה חדרי רחצה, בריכה מקורה ומחוממת, ג'קוזי זרמים גדול ל-14 איש", מספר צחי בגאווה. "הכל במפלס אחד. יש גם שני מטבחים - פנימי וחיצוני, שולחן סנוקר, פינג פונג ומנגל גז יוקרתי. הכל היה סגור במשך שנה וחמישה חודשים ונפתח במיוחד - ספיישל, עבור התייר הראשון בשתולה.
"אני מקווה שאנשים יבינו שהשקט חזר, ושיגיעו הנה. נכון, אנשים חוששים – אומרים לי בטלפון, 'אתה על הגבול, זה קרוב מדי'. אבל אני אומר לכם – הכל פה חזר לשקט. אסף, אתה התייר הראשון בשתולה ובעזרת השם אני מקווה שאחריך יגיעו כל עם ישראל, ושתהיה לנו פה עבודה ופרנסה. המקום שודרג ועבר שיפוץ לא פשוט".
בימים הרחוקים שלפני המלחמה הייתה בשתולה קולינריה מקומית מסקרנת ותיירות שוקקת חיים, היום הכל סגור - ואנחנו רעבים. למזלנו, אורה חתן (61), אלופת הבישול הכורדי המסורתי האמיצה, שלא עזבה את ביתה במשך כל המלחמה, ובמקביל המסעדה המפורסמת שלה חטפה טיל ונהרסה, שמחה להיכנס למטבח הביתי שלה ולבשל באופן מיוחד מטעמים כורדיים לתייר הראשון בשתולה - ולשלוח לנו קייטרינג עם בן משפחה.
"תשעים אחוז מהיישוב כאן זה כורדים", אומר לי אורי אליהו הצעיר שהתנדב לעזור לדודתו והביא לנו ארגז מלא בכל טוב. הוא מאוד ציני וניכר כי הוא מוטרד מהעתיד. "בממשלה ידעו את מי לשים על הגבול – כורדים", הוא אומר. "האוכל שלנו זה משהו שנשאר, זה חלק מהזהות שלנו, גם כשהכל משתנה מסביב. שתולה הוא מקום שההיסטוריה שלו מיוחדת והקהילה כאן תמיד שמרה על המסורת שלה. אבל עכשיו? עכשיו זה כבר סיפור אחר".
האוכל הכורדי המסורתי שהוגש לנו היה מצוין וכלל קובות מכל הסוגים והמינים, עוף ממולא, אורז משודרג וסלטים.
"פעם זה היה מקום עם חיים, עם משפחות וילדים", אומר אליהו. "היום זה מרגיש כמו משהו אחר לגמרי. האורות שאתה רואה שם זה לבנון, אתה כרגע חשוף לירי נ"ט. אנחנו יודעים את זה ואנחנו לא ממהרים לחזור. עכשיו גם אתם יודעים את זה, אז אולי תברחו. אנחנו חיים פה בידיעה שתמיד יש מישהו שמסתכל עלינו, תמיד יש איום. אתם חשופים אליהם בכינון ישיר - והם רוצים לנקום, בהצלחה".
אני לוקח ביס ענקי מקובה סלק משובחת, אבל האווירה שהפכה מלחיצה ולא מאפשרת להתענג באמת על האוכל. בכל זאת, בווילה היפה שבה אני עומד לישון לא דלק אור במשך שנה וחמישה חודשים. צה"ל נסוג לאחרונה מרוב השטחים שכבש ואולי אני מסכן את עצמי שלא לצורך?
לאחר רחצה לילית בבריכה החמה, משחק סנוקר זריז וקצת וויסקי יפני, פרשתי למיטה שהייתה נטושה וללא שימוש במשך תקופה ארוכה. הלילה היה שקט, ללא יריות ועם המון יללות של תנים.
בוקר טוב משתולה, המסעדה הכורדית המפורסמת של אורה חתן חטפה טיל בחודש מאי, לכן היא הזמינה אותנו לארוחת בוקר בבית שלה. במשך שנה וחצי, בזמן שטילים נפלו מסביבה והיישוב התרוקן, היא המשיכה לבשל לחיילים, לשמור על ביתה ולשדר עסקים כרגיל. "אני לא עזבתי את הבית אפילו ליום אחד", היא מתגאה, "לא נסעתי למלון, לא התפניתי, נשארתי כאן. הבית של השכן, הבית ממול, עוד שני בתים – כמעט כל השורה הזאת והשורה המקבילה לבית שלי חטפו טילים, אני היחידה שלא חטפתי. למה? כי מי שעושה טוב מקבל רק טוב".
מאז תחילת הלחימה, אורה מצאה מטרה חדשה: לדאוג לחיילי צה"ל המוצבים באזור. "אני מבשלת להם כל יום, עד היום. האוכל שלי זה משהו שהם מחכים לו. זה לא רק אוכל – זה חום ביתי, זו ידיעה שיש כאן מישהו שדואג להם. אתה לא מבין איזה סיפוק זה לראות חייל מחייך אחרי שהוא אוכל משהו שבישלתי".
אורה משוכנעת שהתיירות תשוב לשתולה, אפילו לפני שתושביה ישובו. "יש מקום יותר יפה מהגליל? זה הפרובנס של ישראל. אנחנו לא צריכים לנסוע לצרפת, יש לנו פה הכול – נוף מדהים, אוויר הרים, אוכל טוב ואנשים טובים". והתושבים? "הם יחזרו, אני בטוחה, אבל יכול להיות שלתיירים יהיה קל יותר להגיע לפני התושבים".
אנחנו אוכלים ארוחת בוקר גלילית ואורה מספרת לנו על ההיסטוריה המשפחתית השזורה בשתולה. "סבא שלי היה נשוי לשתי נשים. בכורדיסטן זה היה מקובל, שהוא עלה לארץ עם שתי נשותיו, הוא הביא איתו את כל המשפחה. עברנו את כל המסלול של שער עלייה, המעברות, מושב אלקוש, ואז התארגנו כאן יחד עם עוד משפחות."
אורה מספרת כי המושב נבנה על עקרונות קהילתיים, אך עם השנים צצו ועלו מחלוקות פנימיות שהחריפו. "עד היום יש שתי אגודות במושב, ולא מסתדרים אחד עם השני. הטינה והשנאה עברו לדור שני ושלישי. במקום שנעמוד חזקים מול חיזבאללה, אנחנו עסוקים בריבים פנימיים. זה עצוב, כי במקום כל כך קטן ושכוח, היינו צריכים להיות מאוחדים".
למשפחת חתן יש היסטוריה ארוכה של עשייה קולינרית. "אמא שלי, שרה, עליה השלום, ואני, היינו חלוצות התיירות בגליל. הקמנו מסעדה, חדרי אירוח, וקיבלנו אפילו את פרס ראש הממשלה ליזמות מיצחק רבין", היא נזכרת. "כתבתי מכתב לנשיא עזר ויצמן, והזמנתי אותו. אמרתי לו – 'חוץ מהדגלים של חיזבאללה, אנחנו לא רואים אף אחד'. אז הוא הגיע, ומאז נהיינו מוסד.
"כמה התגעגעתי לרגע הזה – לפגוש אנשים, לבשל למישהו, לתת לו אוכל ולהרגיש שוב את השגרה. עם ישראל, אתם צריכים לבוא לפה!"
"במלחמה המסעדה שלי חטפה טיל. שנה וחצי אנחנו מושבתים, אין נפש חיה, אף אחד לא מגיע. והנה, הגעת אלינו, אז הכנתי לך ארוחת בוקר גלילית אמיתית, ארץ-ישראלית, עם כל טוב הארץ. כמה התגעגעתי לרגע הזה – לפגוש אנשים, לבשל למישהו, לתת לו אוכל ולהרגיש שוב את השגרה. עם ישראל, אתם צריכים לבוא לפה!".
לסיום, אורה מבקשת לפנות לנשיא המדינה הנוכחי יצחק הרצוג: "אני מזמינה אותך לבוא, לסגור מעגל. כמו שעזר ויצמן בא והביא איתו תקווה, אתה יכול לעשות את אותו הדבר היום. תן לאנשים את הביטחון לחזור הביתה. תהיה התייר השני בשתולה".
