מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה מצא שספריות משמחות לבב אנוש. ובמילים יותר אקדמיות – השימוש במרחבי הספרייה, משאביה ותוכניותיה "תורם משמעותית לחיזוק תחושת השגשוג של המשתמשים ומשפיע לחיוב על חייהם".
92% מהמשתתפים בסקר דיווחו על תחושת רוגע מתוק אחרי ביקור בספרייה, ו-74% דיווחו כי השימוש בספרייה מסייע להם להתמודד עם אתגרי היום-יום, במיוחד בקרב קהילות בעלות הכנסה נמוכה. רק אם מסתכלים באותיות הקטנות של המחקר, שנערך על ידי אחד ממוסדות האקדמיים היוקרתיים בעולם, חבר ליגת הקיסוס, מתברר שהוא נערך בשיתוף הספרייה הציבורית של ניו יורק. אפשר לצקצק על האוביקטיביות, אבל בחורף של ניו יורק ניתן להבין מדוע ביקור בבניין הספרייה המרכזי במנהטן מחמם את הלב והנפש, ולו רק כדי להפשיר מהמינוס 17 שבחוץ.
מסע לאחד מהאוספים הגדולים בעולם
אבל האמת שמלבד החימום, בבניין האייקוני הזה, שכיכב בכל כך הרבה סרטים וסדרות כמו ספיידרמן, סקס והעיר הגדולה, ארוחת בוקר אצל טיפאני וסיינפלד, מסתתרת אחת האטרקציות החינמיות השוות בעיר - תערוכת "אוצרות הספרייה", או בשמה הרשמי: "תעורכת פולונסקי" (זהו פרט חשוב, ונגיע אליו בהמשך). הספרייה הציבורית של ניו יורק, על שלל בנייניה ונכסיה מחזיקה ביותר מ-56 מיליון פריטים שנאספו לאורך למעלה מ-125 שנים, והתערוכה הזאת, שמתעדכנת לעיתים עם תצוגה מתחלפת, מציגה את המיטב של המיטב.
250 פריטים, חלקם פיסות היסטוריה של ממש, חלקם על גבול הביזאר, שפזורים בחלל אחד לפי קטגוריות שונות - מ"התחלות" שמציגה את המהדורה המודפסת הראשונה של יצירות אפלטון ביוונית, ל"ילדות" עם בובת פו הדוב המקורית ו"המילה הכתובה" עם סכין הנייר של צ׳ארלס דיקנס שמעוטר בכפת ידו המפוחלצת של חתול המחמד שלו.
על אף שהושקה בקול תרועה אי שם בשנת 2021, התערוכה עדיין נותרה בגדר פנינת סוד למתקדמים ומביני עניין בלבד. מדי יום בשבוע, למעט ימי ראשון, מועברים כאן שני סיורים חינמיים בני 45 דקות, וכל שעליכם לעשות זה להגיע 15 דקות לפני תחילת הסיור, להירשם ולקבל מדבקה שתעניק לכם 10% בחנות המזכרות שממוקמת ביציאה מהאולם.
התערוכה ממוקמת מול הכניסה הראשית של הבניין הענק, זאת שבה יקבלו את פניכם פסלי האריות Patience ו-Fortitude, שנקראו על שם התכונות שראש העיר ניו יורק דאז, פיורלו לה גווארדיה, הרגיש שתושבי העיר זקוקים להן כדי לעבור את תקופת השפל הגדול: "סבלנות" ו"חוזק" - ולא, נניח, אוכל ופרנסה. אך אם אתם מגיעים מאחת הכניסות האחרות לספרייה תעקבו אחר השילוט ל"תערוכת פולונסקי". כל הבניינים, כל התערוכות, כל אוסף, כל אולם, שלא לומר כל צעד ושעל בספריות הציבוריות של ניו יורק קרויות על שם תורמים, והעובדים כאן מאוד מקפידים לקרוא להם בשמם הרשמי, כך שזה יכול לבלבל ולהתיש.
הכיבודים האלה לתורמים מאוד חשובים לספרייה, שעל אף נכסים בשווי של מיליארד דולר וקרן השקעות עם תשואה מרשימה, מתלוננת לעד שהיא גומרת את השנה במינוס, ולא מצליחה לממן שיפוצים הכרחיים. לכל זה לא עזרו המפגינים הפרו-פלסטינים, שהשחיתו את חזית הבניין המרכזי בנובמבר 2023 וגרמו למשבר תקציבי של ממש בניסיון לשפץ את הנזק שנעמד בקרוב ל-75 אלף דולרים. תקציב הספרייה הציבורית שנע בסביבות ה-400 מיליון דולר בשנה מסתמך ב-40% על תורמיים פרטיים.
כך הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו אישים כמו סטיבן שוורצמן, חברו הקרוב של הנשיא טראמפ, שתרם לספרייה 100 מיליון דולר ועל שמו קרוי בניין הספרייה המרכזי, או ד"ר לאונרד פולונסקי שתרם 12 מיליון ועל שמו נקראת תערוכת אוצרות הספרייה לשמה התכנסנו היום. אבל אם כל הכבוד ליהודים המכובדים האלה (כמובן, אחרי הכל אנחנו עם הספר), הכי קל לזכור שמדובר בתערוכה המרכזית בבניין הספרייה המרכזי במנהטן, לצד בריאנט פארק - מה שסוגר לכם פינה נהדרת לבילוי יום חורפי בעיר. על אף מזג האוויר המקפיא, ניו יורק במהותה היא עיר של חורף, ובחודשים האלה היא באמת נראית זוהרת מתמיד, כשכל האפור, הלכלוך והזוהמה מתחלפים בלובן אלגנטי וניצנוצי אורות.
בריאנט פארק למשל הופך לפארק החלקה על הקרח, ואם במקרה יש עליכם מחליקיים מהבית - הכניסה חינם. דוכני אוכל וברים עם קמינים מזויפים משקיפים על משטח ההחלקה למי שמעוניין לבהות בנוחיות בחובבנים מועדים, ואם עד סוף היום עוד לא מאסתם בספרים, כדאי לשלב עם ביקור בספרייה היהודית שבבניין או אף להרחיק מעט ברגל לספריית מורגן, שאמנם לא חינמית כלל (25 דולרים כניסה למבוגר), אבל ללא ספק תגרום גם לסרבן ספריות הגדול ביותר להרגיש כמו נסיכת דיסני קסומה שמשוטטת לה בין מסדרונות ומדפי ספרים ציוריים.
ומה מחכה לכם בתערוכת האוצרות? היא, כאמור, מחולקת לנושאים - בין היתר "התחלות", "המילה הכתובה" ו"ביצועים". ליקטנו עבורכם כמה ממיטב הפריטים, שלצערנו, לא ניתנים להשאלה.
"התחלות": מסמכים נדירים ואותנטיים
שלל מסמכים ותגליות שעיצבו את ההיסטוריה מוצגים כאן, מתיעוד של מהפכות פוליטיות ועד חפצים נדירים ששינו את התרבות — כתבים עתיקים, טיוטות פורצות דרך ועדויות לרגעים שעיצבו אומות, שפות ורעיונות שהפכו לאבן יסוד. אגב, לאמריקנופילים מושבעים יש כאן שפע ממצאים מרגשים לבחור מהם.
תנ"ך גוטנברג משנת 1455, שמסמל למעשה את תחילת מהפכת הדפוס, ונחשב לספר המודפס הראשון בעולם המערבי. סין הקדימה אותו בשני עשורים בערך, אבל מה זה משנה? אירופה קובעת. הוא נקרא על שם המדפיס שלו, הגרמני יוהאן גוטנברג, והחשיבות שלו עצומה: היכולת לייצר מספר עותקים של ספר בודד במהירות וביעילות הייתה עניין מהפכני, וכמובן שברוח התקופה הוקדש לאלוהים. אבל עם הייצור ההמוני של טקסטים זהים, הייתה כעת גם הזדמנות לאנשים במקומות שונים לקרוא את אותו טקסט בו-זמנית, מה שקידם שיח בין קוראים וחוקרים. אנשים מכל אורחות החיים היו מסוגלים לדון באותם רעיונות ובאותה שפה, ובאמת באותה תקופה גם מתחילים לראות את התפתחות הדקדוק והתחביר של השפה, וזה בתורו תרם לקשרים חזקים יותר של זהות לאומית.
כשאנשים מדברים באותה שפה, כשהם מזדהים זה עם זה, הם מתאחדים, ובמאות שלאחר מכן, בעקבות גוטנברג, החלה היווצרותה של אירופה המודרנית. נותרו רק 48 עותקים של תנ״ך גוטנברג ברחבי העולם, וזהו העותק הראשון שהגיע לארצות הברית. הוא נקנה על ידי איש ההון והאצולה ג'יימס לנוקס, מי שנחשב למייסד הספרייה, בלונדון בשנת 1947 תמורת 500 פאונד, שנחשב אז מחיר עתק וקציני בית המכס בניו יורק קיבלו הוראה להסיר את כובעיהם בפני הספר שהגיע בנמל.
טיוטה של נאום הפרידה של ג'ורג' וושינגטון שנכתב בכתב ידו, בסיום כהונתו השנייה כנשיא ב-1796. לוושיגנטון לא היה מספיק נייר, אבל הוא הצליח בכל זאת לשרבט את המלצותיו לשאר אבות האומה כמו אל תשקיעו יותר מדי בצבא: "הימנעו מהנחיצות של אותם מוסדות צבאיים מנופחים אשר אינם תורמים לחירות".
מפקד ההצבעה המקורי של בית הנבחרים האמריקני על התיקון ה-13 לחוקת ארה"ב בשנת 1865, שלמעשה ביטול את קיומה של העבדות בכל המדינות.
אחת ממגילת הזכויות האמריקניות המקוריות. היא כוללת 12 סעיפים, כי השניים הראשונים נדחו לבסוף על ידי המדינה - סעיפים פרוצודורלים שביקשו למשל נציג אחד בקונגרס על כל שלושים אלף איש. בשנת 1789 הנשיא וושינגטון שלח עותק של המגילה לכל אחת מ-13 המדינות המקוריות לאישור. העותק בספרייה הוא למעשה עותק נוסף של מדינת פנסילבניה, כי העותק המקורי של ניו יורק נשרף באולבני הבירה.
טיוטה נדירה של הכרזת העצמאות של ארה"ב שכתב תומס ג'פרסון בעצמו עבור חברו ב-1776, בכוונה לשמר את הגרסה שלו לטקסט, לעומת מה שעבר לבסוף בקונגרס. הגרסה של ג'פרסון כוללת קריאת גינוי לעבדות שמהווה ״מלחמה אכזרית נגד הטבע האנושי עצמו" ו"מכלול של זוועות”, למרות שג׳פרסון עצמו החזיק בבעלות על יותר מ-600 עבדים שחורים לאורך חייו.
פורטרט משנת 1804 של הסופרת הבריטית מרי וולסטונקראפט, מי שנחשבת לאם הפמיניזם, עוד הרבה לפני שהמונח הוטבע. סגן נשיא ארה״ב דאז ואחד ממקימי המפלגה הדמוקרטית, ארון בר, הזמין את הפורטרט לבתו, תאודוסיה, אותה גידל על פי עקרונות השוויון של וולסטונקראפט וספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"). קשה לראות זאת בפורטרט של הצייר הבריטי האהוב על משפחת המלוכה והחברה הגבוהה ג'ון אופי - אבל הוא צויר בזמן שהיא הייתה בהריון. וולסטונקראפט מתה רק עשרה ימים לאחר הלידה. אבל התינוקת שלה, לעתיד מרי שלי, גדלה לכתיבת ספר פורץ דרך משלה: "פרנקנשטיין".
אחד מכדורי הגלובוס העתיקים בעולם משנת 1508 - שחסרה בו יבשת צפון אמריקה, כי הוא נוצר בסמוך למסעות קולומבוס. עוד תוכלו לראות תמונה של כדור-הארץ שצילם ג'ון גלן בזמן שהקיף את כדור הארץ והיה לאסטרונאוט האמריקאי הראשון לעשות זאת.
"המילה הכתובה": מקל ההליכה של הסופרת האגדית
הקטגוריה עוסקת במילה הכתובה, מהכתבים הקדומים ועד לספרות המודרנית. היא כוללת יצירות מרכזיות מהקאנון המערבי לצד מסמכים ופריטים אישיים של סופרים, ומדגימה את מגוון השפות והפורמטים שבהם הועברו רעיונות לאורך ההיסטוריה.
העותק האישי של "דיוויד קופרפילד" שהיה ברשותו של צ׳ארלס דיקנס עצמו, בו הוא קיפל בין השאר אוזניים לעמודים כי כנראה אפילו הוא לא יכול היה לסיים את הכל. יש כאן גם סימני גזירה והדבקה, הוא תיקן וכתב הערות שישמשו אותו כתסריט להנחייה המחזה על הבמה. לעיתים מוצג בתערוכה גם עותק אישי דומה של דיקנס ל״מזמור לחג המולד״ שלו. גם סכין הנייר של דיקנס, שמעוטר בכפת רגלו של החתול בוב, נמצא בתצוגה. דיקנס בכלל היה חובב כלבים ולמרות שהחתול המשפחתי היה מפריע ומקפץ מאליו בכל פעם כשהתיישב לכתוב, דיקנס מאוד חיבב אותו. אחרי שהלך לעולמו דיקנס קיבל את הצעת עוזרת הבית שלו לשמר את החתול על הסכין, ששימש אז להפרדת ניירות שהיו נדבקים זה לזה.
עמדת הכתיבה המקורית של דיקנס מ-1859 מוצגת כאן: שולחן הכתיבה שלו, הכיסא, מנורה ואפילו לוח השנה שמציג את התאריך ה-9 ביוני, היה היום האחרון בחייו של דיקנס. הלוח מעולם לא שונה מנקודה זו ואילך. כמעט הכל נותר מקורי חוץ מאחת מרגלי העץ של הכיסא, שנשברה ב-1940 אחרי שראש העיר של ניו יורק דאז, היהודי חובב בשר הלוף והפסטה, פיורלו לה גווארדיה, הוזמן להתיישב בכיסא. מאז אף אחד לא הורשה לשבת בכיסאו של דיקנס.
מקל ההליכה של הסופרת וירג'יניה וולף. הספרייה מחזיקה באוסף הגדול ביותר של כתבי יד ומכתבים של וולף בעולם. ב-28 במרץ 1941, המקל הזה נמצא צף מעל הנהר בסאסקס בו הטביעה את עצמה, עוד לפני שנמצאה הגופה.
"הפוליו הראשון" משנת 1623 הוא הספר הראשון שאיגד את מחזותיו של ויליאם שייקספיר, ונותרו ממנו רק 6 עותקים בעולם. הוא המקור המודפס האמין הראשון לטקסט המלא של 36 ממחזותיו של שייקספיר. למעשה, כמחצית ממחזותיו של שייקספיר פורסמו כאן בפעם הראשונה, כולל "מקבת" ו"הסערה". הוא זכה לשמו על שם פורמט פוליו בו אוגד. יש פה גם מהדורה מודפסת ראשונה של יצירותיו השלמות של אפלטון ביוונית מ-1513, אבל הספר באנגלית העתיק ביותר בספרייה הוא כתב יד עם אוסף של מתכונים אנגליים מימי הביניים שנכתבו על ידי הטבח המלכותי של המלך ריצ'רד השני באנגליה של המאה ה-14. המהדורה המודפסת הראשונה, שפורסמה ב-1780, נשאה את הכותרת "צורתו של קארי". המתכונים כוללים מנות בשר וירקות שמעידות על הקשרים הבריטים עם בישול ערבי, וכן השפעות ים תיכוניות מפורטוגל וספרד. כתב היד נחשב בין המקורות העתיקים ביותר לבישול אנגלי, והראשון להזכיר מתכונים עם שמן זית ותבלינים כמו הל, ג'ינג'ר, אגוז מוסקט וציפורן.
הגרסאות המודפסות המוקדמות ביותר של "היפהפייה הנרדמת", "כיפה אדומה", "החתול במגפיים", "סינדרלה" ועוד כמה אגדות אהובות מופיעות בכרך זה של Histoires ou Contes du Temps Pass é, הידוע יותר באנגלית כ״סיפורי אמא אווזה״, אוסף המעשיות של שארל פרו משנת 1697. פרו לא המציא את הסיפורים שבין דפיו: סיפוריו התבססו בעיקר על סיפורי עם צרפתיים מסורתיים שנמסרו בעל פה במשך דורות. למרות זאת, הראשוניות והכישרון הסגנוני של הספר הבטיחו את מעמדו של פרו כ״אבי האגדה המודרנית".
אחד האיורים המקוריים בעט ודיו של מאייר "הקוסם המופלא מארץ עוץ", ויליאם וולאס דנסלו, משנת 1900, שבו נראית דורותי זועמת על האריה הפחדן: "אתה צריך להתבייש בעצמך!". לעיתים מוצגים גם האיורים המקוריים של אנ. סי ויית' ששימשו בסיס לרובין הוד.
ספר למידת ה-ABC הראשון בעולם (1727), ששילב בהתאם לתקופה תיאולוגיה נוצרית פוריטנית, ולמעשה היה סוג של תנ״ך לילדים בגילאי 4-5. ההנחה הייתה אז כי אם אתה לא יודע לקרוא תנ"ך, לא תגיע לגן עדן.
הספר הראשון בהיסטוריה שאויר בצילומים (1853) של אנה אטקינס, צלמת בריטית וחוקרת בוטניקה מהפכנית לתקופתה. התמונות בספר שלה, "אצות בריטניה – רישום באמצעות ציאנוטייפ", דווקא לא צולמו במצלמה, אלא באמצעות צורת רישום שכוללת שימוש בנייר רגיש לאור.
מדריך "הציפורים של אמריקה" עם רישומים מקוריים של ג'ון ג'יימס אודובון. זהו הספר הכי גדול בספרייה ואחד הכי גדולים שהודפסו אי פעם - כמעט מטר אורך ו-66 ס״מ לרוחב. מבין 435 הציפורים המאוירות בארבעת הכרכים של העבודה, 25 לא תועדו בעבר, ושישה נכחדו. אודובון אהב לשרטט את כל הציפורים שלו בגודל טבעי, לכן מידות הספר. כשהוא זיהה ציפור שעדיין לא תיאר, הוא היה יורה בה, ולאחר מכן משרטט אותה בתנועה חיה.
הספר הכי מושאל בתולדות הספרייה, ספר הילדים The Snowy Day של הסופר היהודי האמריקאי עזרא ג'ק קיטס (שנולד כיעקב עזרא כץ), עם 485 אלף השאלות. כש"היום המושלג" הופיע לראשונה בתקופת זכויות האזרח, מעט מאוד דמויות בספרות נראו כמו הגיבור שלה, ילד שחור בשם פיטר. היום הספר זוכה לשבחים על היותו פורץ דרך בייצוג גזעי, כמו גם בזכות איורי הקולאז' המקסימים שלו ועל המשיכה האוניברסלית של סיפורו הפשוט להפליא.
אחד העותקים הראשונים של ״הספר הירוק״ או "מדריך גרין לנהג השחור", מ-1937 שפירט אתרים מסחריים כמו בתי מלון, מסעדות, תחנות דלק, ומכוני יופי שאפרו-אמריקאים יכלו לבקר בהם בבטחה בזמן נסיעות בתקופת חוקי ג'ים קרואו שדרשו הפרדה גזעית במרחב הציבורי.
חלק שלם בתצוגה מוקדש לצנזורה. אחרי שצנזרו את האקלברי פיין של מארק טווין הוא אמר 'תודה, המשמעות של זה היא תוספת מכירה של עוד 25 אלף עותקים', אבל לא בטוח שכולם חגגו זאת כמוהו. מוצגים כאן בין השאר הספר הראשון להיות מצונזר בארה״ב, שתקף את הפוריטנים, ועותק נדיר של "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס בכיסוי ספר ילדים, כדי לעקוף את הצנזורה. ב-1920 הספר הוגדר "תועבה" בעקבות פרסום הפרק נאוסיקה, שבו הגיבור לאופולד בלום מאונן בקרבת כנסייה.
עוד מייצג מעניין הוא מה שמוגדר כ״פייק ניוז הראשון״: עותק מקורי משנת 1493 של "כרוניקה של נירנברג”, אינציקלופדיית מסעות מאויירת המתארת את העולם כפי שהיה ידוע באותה תקופה, ואינה כוללת את גילוי אמריקה של כריסטופר קולומבוס מכיוון שהמסעות שלו התרחשו בערך באותו זמן. הספר הפך לתמונת ראי של "העולם הישן" רגע לפני תחילת עידן המחקר. היא תיארה למשל את קינוקפאלוס, מעין יצור חצי אנושי חצי כלב או תן, וכשקולמבוס חזר ממסעותיו הוא היה צריך להתנצל ולהסביר לכל שמדובר בפייק ניוז. ועוד בעניין, העותק היחידי ששרד של מכתב של קולומבוס לשר האוצר הספרדי בה הוא מתאר את תגליות המסע הראשון שלו באמריקה ב-1492. הוא מתאר את הילידים ״נטולי אבק השריפה״, בטקסט שחוקרים מגדירים כעדות הראשונה לסממני הקולוניאליזם.
ישנם כמה מוצגים מהמסורת היהודית, כמו כתובה עתיקה מאיטליה של 1795, משפחת הכלה סיפקה נדוניה של 20 ליטרין (מטבעות קטנים) מכסף טהור, מגילת אסתר על קלף מראשית המאה ה-18 ומחזור נדיר המאויר בדימויים גרוטסקיים של יצורים מיתיים מאמצע המאה ה-13.
הגדת פסח שכונתה "הגדת הניצולים", שהופקה על ידי ניצולי שואה במחנות העקורים בסביבות מינכן, והיה בשימוש בפסח הראשון לאחר תבוסת גרמניה הנאצית (15–16 באפריל 1946). י.ד. שיינזון יצר את הטקסט והאיורים, המשקפים את חווית השואה השזורה באלמנטים מסורתיים של ההגדה. הכיתוב מתחת לחיתוך העץ הוא מהטקסט המסורתי של ההגדה: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו".
דוגמאות נדירות לפרסומים אנטי-פשיסטיים, או Tarnshriften, שהוברחו לגרמניה הנשלטת על ידי הנאצים בשנים שלפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. טקסטים אלה שהונפקו בדרך כלל על ידי ארגונים קומוניסטיים, הוסתרו לעתים קרובות בתוך חפצים יומיומיים כמו חבילות מזון או שמפו והוסתרו בתוך יצירות מודפסות תמימות למראה כגון מדריכי טיולים, לוחות שנה ומדריכי הוראות.
לא תמיד מופיעים בתצוגה הקבועה אבל אולי יתמזל מזלכם: תיק המסמכים מעור של פעיל זכויות השחורים מלקולם X, מטלת הכימיה של ארנסט המינגווי בתיכון, המטריה - וההשראה - של מחברת מרי פופינס, פמלה לינדן טרוורס, "ספרי חגורה" קטנים וניידים שנשאו נזירים בין המאה ה-13 למאה ה-16. הם היו עשויים חתיכת עור גדולה שנקשרה בקצה אחד, ואפשר היה לשאת אותם כשהם מחוברים לחגורה. גם מהדורה ראשונה של עליסה בארץ הפלאות מ-1866 מגיחה לעיתים.
אגב עליסה, יש פה גם מכתב מעט מקריפ של המחבר לואיס קרול לאליס המקורית, אליס לידל, אז בת 10, שבו הוא מבטיח לשלוח לה עותק מיוחד של הספר על שמה. עוד באותו עניין, לעיתים ניתן למצוא כאן עותק נדיר של התרגום של ולדימיר נבוקוב ליצירה של קרול. מתברר שהוא קרא לראשונה על ההרפתקאות של אליס באנגלית בגיל שש, וכתב את התרגום המפורסם ביותר לרוסית 18 שנים מאוחר יותר, במהלך לימודי התואר הראשון באוניברסיטת קיימברידג'. הוא קיבל עבור העבודה את הסכום הנכבד אז של חמישה דולרים. כדי להפוך את הסיפור לרלוונטי לקהל הרוסי, נבוקוב סיפר אותו מחדש בסגנון רוסי ונתן לעליסה שם חדש: "אניה". כמו כל כתביו של נבוקוב, התרגום שלו לעליסה נאסר בברית המועצות, ולא פורסם שם עד 1989.
"ביצועים": פו הדב המקורי
הקטגוריה מתמקדת באמנויות הבמה, שנשמרות בעיקר דרך תיעוד של הופעות בתיאטרון, מוזיקה ומחול. האוסף כולל תלבושות, דגמי תפאורה, תסריטים, תווים והקלטות, המשמשים לחקר היצירה ולשימור רגעים אמנותיים חולפים. לנוחות הקוראים הוספנו כאן גם כמה דוגמאות מקטגוריית ההיסטוריה של ניו יורק – מבירתה הראשונה של ארה"ב ונקודת כניסה למהגרים ועד למוקד מרכזי של מסחר, תרבות ותכנון עירוני של היום.
כרזה של ההפקה המקורית של The Wiz משנת 1975, שעוצבה על ידי מילטון גלייזר שנתיים לפני שהמציא את הסלוגן "I ❤️NY" וזכה לתהילת עולם.
סימפוניה מס׳ 32 של מוצרט בכתב יד מקורי של המלחין משנת 1779 כשהיה בן 24, עם שובו מסיור בצרפת.
הקלטות אופרה שהיו בין ההקלטות המוקדמות ביותר של מוזיקה חיה שקיימות מ״כרמן״ של בית האופרה המטרופוליטן של ניו יורק ב-1902.
קווצת שיער של לודוויג ואן בטהובן. במנהג אבלות מוזר אך מוכר בזמן מותו של המלחין האגדי ב-1827, אבלים גזרו לעתים קרובות שיער מיקיריהם ומידוענים כמזכרות. לפי מקור אחד, המבקרים החלו לגזור את שיערו יומיים לפני שבטהובן מת בפועל.
בובת פו הדוב המקורי - הפריט הכי פופולרי בתערוכה. על בסיסה יצר הסופר הבריטי א״א מילן את עולמו של פו הדוב. כשכריסטופר רובין, בנו היחיד של הסופר, הפך בן שנה, הביא לו אביו דוב צעצוע מכוסה פרווה, שזכה לשם "ויני”, כשמה של דובה שהובאה באותו הזמן לגן החיות של לונדון מהעיר ויניפג שבקנדה. עם כפתורים נתלשים כעיינים, היום כנראה הבובה הזאת לא הייתה עוברת את תקני הבטיחות המחמירים לצעצועי ילדים. הוא נתרם לספרייה על ידי כריסטופר רובין עצמו, יחד עם החברים עם איה החמור, חזרזיר, טיגר, קנגה. הבובה המקורית של בנה של קנגה, רו, נעלם לפני שנים רבות במטע תפוחים וגורלו לא ידוע עד היום.
כתב יד של השיר "Changing of the Guards" עם שלל שינויים של בוב דילן וצוות ההפקה מ-1978. רבים מחשיבים את המילים כהשתקפות אוטוביוגרפית מעורפלת של הקריירה המוקדמת של הזמר והאגדה, אבל השינויים על הנייר מעידים כי בסוף גם דילן נאלץ לעיתים להיות חייל של הפקה ולהתפשר על שינויים של הצוות שלו. ישנם פה גם דפים מקושקשים עם כתב ידה של המשוררת מאיה אנג'לו מ-1969 שהפכו לבסוף לספר האייקוני ״ידעתי למה הציפור הכלואה שרה״.
מארז הסיגריות המוזהב של קול פורטר הפזמונאי שעומד מאחורי ״I’ve Got You Under My Skin", בין השאר.
פסל של וולטייר של הפסל הנודע ז'אן אנטואן אודון.
"תעודה בריחה" משטרתית של הארי הודיני מ-1899, כשעוד היה קוסם מתחיל שזכה למעט הכרה על תחבולות קלפים. כדי לשדרג את ההופעה שלו הוא חיפש משפיענים של אז כדי שיבואו לחזות בבריחתו הבלתי מוסברת לכאורה מאזיקים, כבלים ושאר אביזרים. המסמך הזה מביקורו של הודיני בסנט לואיס נושא את חתימותיהם של 11 עדים, כולל מפקד המשטרה המקומית, בלשים וכתב של עיתון מקומי - כולם נשבעים כי "אין שום סיכוי לשיתוף פעולה״ לחילוץ שלו.
יומני ג'רום רובינס, הכוריאוגרף היהודי אמריקאי המנוח שזכה בפרס האוסקר על בימוי הסרט "סיפור הפרברים". הוא נחשב לאחד הדוחפים של להקת "בת שבע" ו״ענבל״. למרות הצבעוניות המקושקשת, תוכן הדברים מעיד על העצבות העמוקה של הומוסקסואל בגיל העמידה באמריקה של שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. הוא כותב על התקפי הדיכאון הקשים שלו, הלחץ של מערכת יחסים סוערת והפרידה והחיבור מחדש ליהדותו.
משקפי VR המוקדמים - מה שניתן להגדיר היום כסטריאוסקופ, עם תמונות של סנטרל פארק. המכשירים האלה הפכו לצורה מרכזית של בידור פופולרי במהלך סוף המאה ה-19. כאשר צופים נלהבים הביטו דרך הסטריאוסקופ, שתי תמונות כמעט זהות התמזגו לכדי תמונה תלת מימדית אחת. התמונות הוצאו בסדרות אספנות, לרוב עם נושאים גיאוגרפיים. האוסף של הספרייה מכיל יותר מ-70,000 תצוגות, כולל 3,659 של מנהטן בלבד. במקרה זה מופיע מזרקת מלאך המים, או מזרקת Bethesda, בסנטרל פארק בניו יורק, שעוצב בשנת 1868 על ידי אמה סטיבנס, האישה הראשונה שהוזמנה לעבודה ציבורית גדולה בעיר.
שטר הכסף המוקדם ביותר בניו יורק מ-1708, אז נחתכו הניירות בקצה האחד בצורה גלית לא סדירה, ולא נראו כמו שטרות הכסף המלבניות שלנו היום. ניו יורק הייתה השלישית בין המדינות להנפיק שטרות, אחרי מסצ'וסטס ודרום קרולינה.
השרטוטים האדריכליים המקוריים של גשר ברוקלין וצילומים לא לבעלי לב חלש ופחד גבהים של לואיס היין, מי שתיעד את מעמד הפועלים בארצות הברית והפך לצלם הבית של בניין ״האמפייר סטייט״. הוא תיעד את ״נערי השמיים״ פועלי הבניין שהפכו בגללו לאייקון איקרוס מודרני על המבנה שעד 1967 היה הגבוהה ביותר בעולם.
