השנה מלאו לי 55. המון יתרונות יש לגיל הזה, מסתבר. גידול הילדים מאחוריי, כמו רוב רובה של המשכנתא. הנכדים עוד הרבה לפניי, ובעיקר – כל המקומות שחיכו תמיד לזמן המתאים, מין מועד חמקמק כזה שתמיד נדחק לו הצידה – עד שהילדים יסיימו ללמוד, יתגייסו, ישתחררו, יצאו לעולם, תיגמר המלחמה המי יודע כמה ויבוא סוף-סוף שלום על ישראל.
הנחיתה בנקודה המיושבת הצפונית ביותר בעולם
(צילום: קברניט אלון בירנבוים)
לפני שנים ספורות נתתי לעצמי מתנת חיים ולמדתי צילום, ומאז אני רואה חלקים גדולים ממראות היומיום בפריימים. מצלמת החובבים הראשונה שלי התחלפה במצלמה מקצועית, ולצידה סט עדשות שמתרחב מדי יום הולדת. גם סדר העדיפויות הוגדר מחדש: פחות פריטים, יותר חוויות.
אני עוקבת אחרי צילומי טבע מאזורים יוצאי דופן, אחרי בעלי חיים בסביבתם הטבעית, הפראית, בסיטואציות שרק בני מזל בודדים הצליחו לראות. כך היה גם עם צילום של דובת קוטב שניסתה לחדור את עורו העבה של ראשתן שמת ונסחף אל הקרחונים בשפיצברגן. את התמונה צילם צלם הטבע רועי גליץ, שמוביל גם מסעות צילום לאזור. דקות ארוכות עמדתי מול הצילום הזה, נפעמת. אחר כך יצאתי לברר איפה זה שפיצברגן (קצה העולם? אז שם בדיוק ימינה. וישר, הרבה הרבה ישר) וקיוויתי שיום אחד.
הצילום מעורר ההשראה של רועי גליץ
השנה, כמאמר השיר, החלטתי להביא את היום. העצם הקרוי "הזמן המתאים", שנשכח באחת הפינות החשוכות של הבית, משוכנע שזמנו כבר לא יגיע, נקרא אל הדגל (זה הנורבגי, בצבעי אדום-לבן) והתייצב זקוף ונרגש לקראת הצפוי לו. הילדים, שלא מפספסים שום הזדמנות להתקוטט ולהתלונן על מר גורלם, הוזמנו לשיחת הכנה, ואנחנו – בעל הבית ואנוכי – החלטנו שרק טוב יקרה אם נצטרף כבר כעת לקבוצת שורפי הירושות, לטובת מצבור חוויות שאותן נוריש לדור הבא.
למודי ניסיון ממלחמות, הפסקות אש, סגירת שדה התעופה וביטולי טיסות, את ההצטיידות בביגוד מותאם לקוטב דחינו כמעט עד לשבוע האחרון. לאחר שהוסכמה חלוקת התפקידים בין הצדדים – אנחנו על מזג האוויר, הצוות על בעלי החיים – הגיע הזמן להתרווח ולהתמסר לבאות. המסע, שאותו הובילה פוטוטבע בשיתוף ארקיע וספיריט הפקות עולם, החל כבר בדרך: זו הייתה אחת מסדרת הטיסות הישירות הראשונות של ארקיע ללונגיירבין – השדה הצפוני ביותר בעולם המשרת טיסות סדירות, והשער אל ארכיפלג סבאלברד.
עבור צוות האוויר לא הייתה זו עוד טיסה, אלא אתגר מקצועי: מיקומו של השדה בתוך פיורד, היעדר מגדל פיקוח רגיל, תנאי מזג האוויר המשתנים והקרבה לקוטב הצפוני חייבו הכשרה ייעודית והיערכות מיוחדת. "זו טיסה שמחייבת ערנות גבוהה מאוד וקבלת החלטות מהירה", סיפר הקברניט ירון עפר, שנבחר להשתתף בפרויקט לאחר אימון ייעודי. "אין שדה חלופי קרוב, מערכות הניווט מושפעות מהקרבה לקוטב, וכל שינוי במזג האוויר מחייב הערכת מצב בזמן אמת".
בסוף יוני, לפנות בוקר, המראנו בטיסה ישירה אל לונגיירבין (Longyearbyen), בירת הארכיפלג הארקטי סבאלברד (Svalbard). בדרך הקצרה משדה התעופה לספינה, שתשמש נקודת המוצא שלנו בחמשת הימים הבאים, חלפנו על פני כספת הזרעים העולמית. מדובר במעין "תיבת נח בוטנית" שנחצבה עמוק בתוך הר קפוא, ונועדה לשמש גיבוי לבנקי זרעים מכל רחבי העולם במקרה של מלחמות, אסונות טבע או שינויי אקלים.
מרכז לונגיירבין. הגענו
(צילום: טל-זהרה לביא)
נכנסים לאווירה עם אווזי בר בלונגיירבין
(צילום: טל-זהרה לביא)
נאמנים לחובתנו בכל הנוגע למזג האוויר, וידאנו שהערפל שקיבל את פנינו יתפזר בהדרגה ויאפשר ראות בהירה וחדה ככל האפשר. מקץ לילה של הפלגה, התעוררנו לבוקר בהיר בשפיצברגן (Spitsbergen), האי הגדול והמיושב ביותר בארכיפלג סבאלברד (Svalbard). מיושב במושגים מקומיים, כמובן, כיוון ששכונה תל-אביבית ממוצעת מאוכלסת יותר מכל הארכיפלג. האי שימש במשך מאות שנים כתחנת ציד ללווייתנים, שועלים ודובי קוטב, ובהמשך הפך למוקד כריית פחם שאִפשר קיום יישובי קבע בקצה העולם. כיום האי שייך לנורווגיה, אך מתקיים בו שילוב מסקרן של קהילה מקומית קטנה, חוקרים, מדריכי שטח והרפתקנים המגיעים מכל העולם.
בקיץ הארקטי משתנה לחלוטין אופיו של המקום: השמש אינה שוקעת במשך חודשים, הקרח הימי נסוג, הפיורדים נפתחים לשיט, והטונדרה הקפואה מתכסה לפתע בשטיח עדין של חזזיות, טחבים ופרחי בר זעירים. עופות ים שבים לקנן על המצוקים, איילים שהשירו את פרוות החורף המרשימה שלהם רועים בשקט, ושועלים ארקטיים משוטטים לצידם. לפנינו אחד המרחבים הפראיים ביותר על פני כדור הארץ. בימים הבאים יישברו שיאים רבים של פליאה, בזה אחר זה.
לאחר תדריך בטיחות קפדני, אנחנו יורדים בזודיאקים אל קרחון סמירנבורג (Smeerenburgbreen). גושי קרח שניתקו מהקרחונים צפים מולנו ומשמשים נקודת נחיתה לעופות המים הרבים שחגים מעלינו. בסבאלברד יש מעט מאוד עופות יבשה, אך בקיץ היא הופכת לממלכה שוקקת של עופות ים. בין המינים הבולטים ניתן למצוא את האלקה הזעירה (Little Auk), הנעה בלהקות עצומות; את הגילמוט השחור (Black Guillemot), המקנן לאורך קווי החוף הסלעיים; ואת שחפית הקוטב (Arctic Tern), הידועה במסלול הנדידה הארוך שלה בין שני הקטבים.
איילי סבלבארד
(צילום: טל-זהרה לביא)
תחושה שאנחנו בעולם אחר
(צילום: טל-זהרה לביא)
כיפת הקרח
(צילום: טל-זהרה לביא)
עדשת הטלה שלי, שבעיתות שגרה ממתינה במגירה, מצדיקה כל שקל שהשקעתי בה. היא מקרבת אליי את כל הטוב שמעופף סביבנו ואוספת עבורי רגעים חד-פעמיים.
אנחנו מתקרבים אל ממלכת דובי הקוטב ומתפללים שישחק לנו המזל. הספינה מפלסת את דרכה באיטיות בין הגושים, והחרטום מבקע אותם בזה אחר זה
אנחנו חוזרים אל הספינה, מתקשים להכיל ולעכל את המראות שזכינו להם ואת פלטת הכחול ותתי-גווניו שנפרשה מולנו, קפואה ויפה. לשמחתי, בגיל 55 אני יודעת שלא חייבים לסבול כדי להרגיש הרפתקנים. בין ירידה אחת לזודיאקים לבאה חיכו לנו מקלחת חמה, אוכל מצוין ומיטה נוחה – בדיוק במינון שאִפשר לצאת שוב אל הקור בהתלהבות מחודשת. במהלך הלילה אנחנו מפליגים אל אזור הקרח הימי הצף (Pack Ice), שם הים הולך ונעלם תחת מרבד אינסופי של גושי קרח. הם נסחפים, נצמדים, מתרחקים זה מזה ומשנים את צורתם ללא הרף, בגוונים של לבן, תכלת וטורקיז. אנחנו מתקרבים אל ממלכת דובי הקוטב ומתפללים שישחק לנו המזל. הספינה מפלסת את דרכה באיטיות בין הגושים, והחרטום מבקע אותם בזה אחר זה.
שמש יפה, חמימה במושגים מקומיים, מאירה את המדבר הארקטי מולנו. חום הוא עניין יחסי, מסתבר. בעוד שבישראל השמש עושה ככל העולה על רוחה, ללא רוחות ועם לחות מסכנת שיער, הרי שכאן, במקום הצפוני ביותר בעולם, 6 מעלות הן שיא הקיץ. על הסיפון העליון, סחוף הרוחות, סורק איש צוות ייעודי את מרחבי הקרח כמעט עד קו האופק, בחיפוש אחר מלכי הקוטב. כשנשמעת בכריזה אזעקת דוב, השעטות במדרגות לא מותירות מקום לספק: לרגע הזה חיכינו.
6 מעלות הן שיא הקיץ
(צילום: טל-זהרה לביא)
(צילום: טל-זהרה לביא)
(צילום: טל-זהרה לביא)
במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו, בשלווה גמורה, שלא לומר באדישות להיסטריה הרבתי סביבו – דוב קוטב ענק ויפהפה, בולט בצבעו השמנתי-צהבהב על רקע הלבן הבוהק. הוא מנמנם, מתמתח, מיישיר מבט, ואז מסתובב כלעומת שבא ומפנה לנו את הישבן.
ברגעים כאלה קל להבין עד כמה אנחנו רק אורחים. כל הטכנולוגיה שהביאה אותנו עד לכאן, כל ציוד הצילום, הספינה והידע האנושי, מתגמדים מול השקט, העוצמה והחופש של המדבר הארקטי ושל מי שנמצא בראש שרשרת המזון שלו.
חייהם של דובי הקוטב הם סיפור של הישרדות בתנאים קיצוניים. הנקבות שוקלות בדרך כלל כמחצית ממשקל הזכרים, אך הסיבולת שלהן יוצאת דופן. נקבת דוב קוטב תועדה כשהיא שוחה לא פחות מ־600 קילומטרים ברצף. גופם של דובי הקוטב מותאם להפליא לקור הארקטי – מסת גוף עצומה, שכבת שומן עבה, אוזניים קטנות המפחיתות איבוד חום, עור שחור לחלוטין הסופג קרינה, ואפילו פרווה שאינה לבנה באמת אלא שקופה, כשכל שערה חלולה ולוכדת בתוכה שכבת אוויר מבודדת.
דב נצפה באזור - כולם שולפים מצלמות
(צילום: טל-זהרה לביא)
טל-זהרה לביא
(צילום: אודי סלמה)
הדב הלבן
(צילום: טל-זהרה לביא)
אנחנו יורדים מהסיפון, מאושרים עד לשד עצמותינו הקפואות. כרטיסי הזיכרון מלאים, ומלאכת סינון התמונות צפויה להיות ארוכה ומשמחת. בעוד אנחנו מסבים לארוחת שישי, קופצת לי הודעה על מסך הטלפון: האיירפודס שלך נראו לאחרונה באוקיינוס הקרח הצפוני. אני מצלמת מסך ושולחת לילדים. היום הזה מסתיים בלבבות גדושים מאושר, ואין דרך הולמת מזו לקבל את פני השבת.
אנחנו מתעוררים אל היום האחרון שלנו על הספינה. ארוחת בוקר מעולה, ואחריה ירידה אל הזודיאקים בתקווה לראות פאפינים. שנים שאני מחפשת אחר הציפורים המתוקות הללו, ללא הצלחה. באנגליה החמצתי אותן בשבועיים, וכך גם באירלנד. שבועיים לפני שיצאנו לסקוטלנד בעקבותיהן – בוטלה הטיסה. הפעם זה חייב לקרות, שכנעתי את עצמי.
אנחנו מתקרבים למצוק מחורץ באלפי קיני ציפורים. השמיים סביבנו מתמלאים בתנועה בלתי פוסקת – מאות, אולי אלפי עופות ים חגים, צוללים וקוראים זה לזה. ביניהם בולטות האוריות הארקטיות, בשחור ולבן חד, שנראות כמעט כמו פינגווינים קטנים – דמיון מטעה שהוא דוגמה מרתקת לאבולוציה מתכנסת, שבה מינים רחוקים זה מזה מפתחים מאפיינים דומים בתגובה לאותם תנאי סביבה. גם הפאפינים כתומי המקור, הציפורים המתוקות בתבל, חיים כאן בהמוניהם, מתקרבים לקצה הסלע ומתעופפים בתזזית, הלוך ושוב.
אחר הצהריים ירדנו שוב מהספינה, הפעם לסיגנהאמנה (Signehamna), פינה שבה הטבע הפראי מכתיב את הקצב, והאדם הוא אורח לרגע בארץ הדובים. צעדנו בטור סדור במרחבים ארקטיים חשופים, כשבראש הטור ובמאסף מאבטחים נושאי נשק, למקרה שדוב קוטב יחליט להבליח פתאום. לצד הנוף הפראי פזורים כאן שרידי תחנות מזג אוויר נאציות ממלחמת העולם השנייה, שהוקמו כדי לספק מידע אסטרטגי לכוחות הגרמניים בצפון האוקיינוס האטלנטי. היום האזור נחשב לאתר מורשת מוגן ונמצא תחת רגולציה סביבתית והיסטורית מחמירה.
סיגנהאמנה
(צילום: טל-זהרה לביא)
מאבטחים את המסלול מפני דובים
(צילום: טל-זהרה לביא)
צעידה טורית בהתאם לכללים
(צילום: טל-זהרה לביא)
(צילום: טל-זהרה לביא)
גור של שועל קוטב
(צילום: דנה ברגר)
פאפינים של הצוק הסמוך לקרחון
(צילום: טל-זהרה לביא)
אנחנו שבים לספינה ללילה אחרון, מתקשים להיפרד מהמראות המהפנטים. הלב גדוש. למחרת אנחנו נפרדים מהצוות שליווה אותנו בימים האחרונים ויוצאים לשעות אחרונות בלונגיירבין, העיירה שהתגלתה כהפתעת המסע הזה, ולא עוד תחנת מעבר. יום ראשון היום, ובטרם ייפתחו החנויות ובתי הקפה, אנחנו יוצאים לטיול רגלי, עטופים היטב. בין בתי העץ הצבעוניים, בדרך אל הכנסייה שצריחה המחודד נראה למרחוק, רועים בנחת אווזי בר ואיילי קוטב. גם שועל ארקטי חומק לעיניהם של בני המזל שבינינו. המצלמה עליי, איך לא, אבל הפעם אני לומדת להניח לה מעט, מצלמת בעיניים ושומרת את המראות על ההארד דיסק של הלב. ספל אחרון של שוקו חם, ואנחנו עולים אל האוטובוס שיוביל אותנו לשדה התעופה הקטנטן, לטיסה הארוכה הביתה.
שבנו לפנות בוקר ממסע חיים עם קרחון קטן בתיק ועוד אחד בלב, שנשבר מיד אל מול הלחות המזרח-תיכונית הקשוחה. שבועיים לאחר מכן, כשאני יושבת לכתוב את סיפור המסע הייחודי הזה, אני צוללת אל תיקיית התמונות, והן חיות ונוכחות, מעידות שהחוויה הזו אכן התקיימה.
כשיצאנו, אמרתי לעצמי שאני יוצאת למסע של פעם בחיים. אני מקווה שטעיתי, שמדובר במסע ראשון, ייחודי ויוצא דופן, שיפתח דלת למסעות הבאים. לחלום הזה חיכיתי 55 שנים. עכשיו תורם של כל היתר.
