מרץ 2025, שעת צהריים, ערב הסעודית: אבי רוזנפלד (18) מסתובב ברחובות ריאד, בירת סעודיה. זה התחיל בכמה מבטים, נמשך בקריאות עוינות – ותוך דקות, אחרי שהבין שהוא סומן כבעל קשר לישראל על ידי עובר אורח מקומי, הוא מוצא את עצמו בורח, חוצה רחובות בריצה, מחפש מקום מסתור. כשהוא פונה לעזרת המאבטחים ברכבת הוא מגלה שהוא לא ממש מעניין אותם. אפילו השוטרים מנתקים לו את השיחה. אחרי שעתיים מורטות עצבים, זה הסתיים בשלום בזכות המאבטחים של המלון. מה שבטוח, גם זה לא יעצור את רוזנפלד בדרך למטרה שלו – לבקר בכל 193 מדינות העולם.
אבי רוזנפלד, החרדי לשעבר שמטייל בעולם
(צילום ועריכה: אבי רוזנפלד)
כשרוזנפלד נעמד מול דלפק ביקורת הדרכונים בנמל תעופה כלשהו – תרחיש שקורה לפחות פעם בשבועיים – השאלות תמיד חוזרות על עצמן. "אתה ממש צעיר, למה אתה לבד, למה יש לך כל כך הרבה חותמות בדרכון, ולמה יש לך רק תיק גב וזהו?". התשובות של רוזנפלד מורכבות בערך כמו המסלול שעבר בחייו בזמן הקצר שבו הוא חי. הוא נולד למשפחה חרדית, קיצונית כהגדרתו, גדל בישראל ובבריטניה, עזב את הישיבה בגיל 16 – ומאז הוא לא מפסיק לטייל. הוא ביקר כבר ב-50 מדינות, צבר מאות שעות טיסה וחווה חוויות מרגשות, עצובות, שמחות ולעיתים גם סכנות ממשיות. אבל מבחינתו זו רק ההתחלה.
"התמכרתי ל-Google Maps והבנתי: העולם הזה עצום – ואני חייב להיות בכולו"
אנחנו תופסים את רוזנפלד לשיחה כשהוא בסין. משם הוא ימשיך לווייטנאם ואז לאזרבייג'אן. את העובדות קצת קשה לעכל – בגיל 18 בלבד הוא כבר טייל ב-50 מדינות, שברובן המכריע הוא בכלל הסתובב כקטין, לבד לגמרי. הנתון הזה גורם ללא מעט אנשים פשוט לא להאמין ולא למצוא היגיון. "כן, לפעמים אני פוגש אנשים שחושבים שאני משקר או עושה פה איזה תרגיל. ואז אני פשוט מוציא את הדרכון ומראה להם את החותמות, ואז שולח אותם לאינסטגרם שלי", הוא מספר. "תכלס אני מבין אותם, אם אני הייתי פוגש מישהו שהיה אומר לי שלפני גיל 18 הוא היה באיזה 40-30 מדינות, גם לא הייתי מאמין".
רוזנפלד נולד בשנת 2006 בלונדון, לזוג הורים חרדים אדוקים. יש לו שבעה אחים ואחיות. בגיל חודשיים עבר רוזנפלד לישראל עם הוריו, וחי בארץ במשך 11 שנים כתושב ארעי. רשמית הוא אינו אזרח ישראלי, אבל בפועל הוא ישראלי לכל דבר — הוא דובר עברית רהוטה, יש לו כאן משפחה וחברים, והוא מבקר בארץ אחת לחודשיים. לאחר מכן חזרה המשפחה לבריטניה. "אני בא מבית ממש חרדי קיצוני, כמו שקוראים לזה. היום אפשר להגדיר אותי כחרדי לשעבר, דתי לשעבר, כל אחד שיקרא לזה איך שהוא רוצה – אבל אני עדיין יהודי לכל דבר. אני מחובר מאוד לדת, אני מניח תפילין כל יום ועושה קידוש בשבתות".
מתי הגיע השינוי?
"זה היה בגיל 16, עד אז למדתי בישיבה, ויום אחד החלטתי לעזוב אותה ואת העולם החרדי הקיצוני. קניתי סמארטפון, וככה התחלתי לגלות את העולם וגם להתחבר לארץ מחדש. נכנסתי לאפליקציית Google Maps וככה גיליתי את העולם, זו הייתה סוג של התמכרות. שוטטתי בין מקומות, ופתאום הבנתי שבכל מקום כזה שאני רואה באפליקציה – אני רוצה להיות".
איך ילד בן 16 קם בבוקר, עוזב הכול ומתחיל לטוס לבד בעולם?
"בלי שום קשר, הייתי טס הרבה מלונדון לארץ, בשביל לבקר את סבא וסבתא ואת המשפחה. עם הזמן זה הפך להיות עסק יקר, ובשביל לחסוך עלויות התחלתי לעשות קונקשנים – וזה מה שפתח לי את הדלת וגרם לי להבין שהחלום שלי הוא אפשרי. את הקונקשנים הקצרים הפכתי לארוכים, ובכל דרך לביקור בארץ פשוט הייתי עושה טיול קטן ביעד כלשהו. התחלתי ליהנות מזה, התחביב של למצוא טיסות מאוד זולות הפך לממכר, עד שיום אחד החלטתי פשוט לטוס לאיביזה לכמה שעות ולחזור באותו יום. שבוע אחרי עשיתי אותו דבר, הפעם היעד היה מרוקו. טסתי לשם הלוך-חזור ב-80 שקל, עם ריינאייר. משם הכול התפתח והתגלגל".
״יש הרבה אנשים שפשוט לא מאמינים לי, ואני צריך להראות להם את הדרכון עם החותמות בשביל לשכנע. תכלס? אני מבין אותם. אם אני הייתי פוגש מישהו שהיה אומר לי שלפני גיל 18 הוא היה באיזה 40-30 מדינות, גם אני לא הייתי מאמין״
אני מתקשה להבין איפה ההורים בכל הסיפור הזה. בוא נתחיל בשלב הראשון - איך הם הגיבו להתרחקות מהדת?
"נתחיל עם זה שאני בקשר מאוד טוב עם ההורים שלי – אני מאוד מחובר אליהם. בהתחלה היה להם מאוד קשה עם ההתרחקות שלי מהדת, אבל כל הזמן הם כיבדו את הבחירה שלי, ותמיד תמכו ועדיין תומכים בי. אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי״.
ואיך הם קיבלו את זה שהילד שלהם בגיל 16 מתחיל להסתובב בעולם, ולאו דווקא ביעדים קלאסיים שנחשבים בטוחים?
"אז בהתחלה באמת הם לא אהבו את הרעיון. זה היה כשטסתי למרוקו, אבל בגלל שזה היה ביקור בזק של הלוך-חזור באותו יום, הם נתנו לי אור ירוק. חזרתי, הראיתי להם תמונות – והם אהבו את הרעיון והבינו שמה שאני עושה זה הכי טוב בשבילי. כמובן שקשה להם עם זה שאני כמעט לא בבית, אבל אני משתדל לבקר לעיתים קרובות".
איך אתה שומר איתם על קשר, אתה מעדכן אותם איפה אתה?
"אז בגלל שאני בא מבית מאוד חרדי, אין להם וואטסאפ. אני כותב להם אימיילים, מתקשר, מספר לאן אני נוסע, וב-Google Maps יש אפשרות לשתף מיקום – וככה הם יודעים איפה אני בכל זמן נתון, הם נכנסים מהמחשב".
אני חייב לשאול אותך את השאלה הכי מסקרנת שבטח לא מפסיקים לשאול אותך – מאיפה הכסף?
"נכון, כולם שואלים. אז קודם כל, לא צריך הרבה כסף כדי לטייל בעולם – אנשים סתם חושבים שזה יקר. אני טס לפחות פעם בשבוע, אבל למדתי לעשות את זה בזול. למשל, יש לי מינוי שנתי עם חברת וויזאייר. שילמתי 2,000 שקל, וכל טיסה עם המינוי הזה עולה לי בערך 40 שקל. זה דורש להיות ספונטני, כי יש תנאים קשוחים לדיל הזה – אפשר להזמין רק שלושה ימים מראש, ואם לא מופיעים לטיסות, המינוי מתבטל. אבל זה לגמרי משתלם. מעבר לזה אני מחבר בין יעדים בזול. אני הרבה פעמים קופץ בין יעד ליעד ברכבות, אוטובוסים. חוץ מזה, עבדתי עד לפני חצי שנה בבריטניה בתור מנהל מכירות, והייתי עושה קצת כסף בכל סוף שבוע. עכשיו אני עושה עבודות מזדמנות פה ושם, לפעמים עוזר לאנשים להזמין טיסות, מתכנן להם מסלולים. אני גם מתכוון לחזור לבריטניה לעבוד קצת שוב. אז כן – זה לגמרי אפשרי. וגם ההורים תומכים לא רק מנטלית, אלא גם כלכלית".
"בכל מדינה עוינת שטיילתי, תמיד היה לי דגל ישראל קטן בתיק"
כשרוזנפלד מחפש את היעד הבא, הוא לא פותח מדריך טיולים – הוא פותח את Google Maps. שם, בין סימונים שהשאיר לעצמו לאורך השנים, נולדים המסעות הבאים. אין שיטה מסודרת – רק סקרנות, ספונטניות והמון גמישות, ולפעמים גם חזרה למקומות שאהב במיוחד. רוזנפלד מחזיק בשני דרכונים חזקים – בריטי ושווייצרי. העובדה הזו מסייעת לו לבקר בכל יעד שירצה.
"במהלך ביקור במלזיה נסעתי במונית. פתאום ראיתי אופנוע הפוך על הכביש ואדם שוכב לצידו. ביקשתי מהנהג לעצור, ירדתי ושאלתי מה קורה. זו היתה תאונת דרכים, הבן אדם מת, אבל מה שהכי זעזע אותי זה שאף אחד לא התרגש. אנשים עמדו לידו, הסתכלו – והמשיכו ללכת כאילו כלום לא קרה. לא הגישו עזרה. בלי משטרה, בלי אמבולנס. ברגע הזה קיבלתי את השוק של מדינת עולם שלישי"
נכון לאפריל 2025, הוא ביקר בלא פחות מ-50 מדינות וטריטוריות ברחבי העולם: אנגליה, וויילס, סקוטלנד, אירלנד, צפון-אירלנד, ארצות הברית, שוודיה, נורווגיה, דנמרק, גרמניה, הולנד, בלגיה, צרפת, ספרד, מרוקו, שווייץ, איטליה, הוותיקן, רומניה, הונגריה, בולגריה, צ’כיה, פולין, קרואטיה, לוקסמבורג, אוקראינה, מולדובה, יוון, טורקיה, ישראל, ירדן, פורטוגל, ארמניה, עומאן, איחוד האמירויות, קירגיזסטן, סרי לנקה, סין, מלזיה, סינגפור, תאילנד, וייטנאם, קפריסין, איסלנד, סעודיה, אוסטריה, סלובקיה, קזחסטן, הרשות הפלסטינית והודו.
פיתחת מיומנות במציאת טיסות זולות בגלל כל התחביב המשוגע הזה?
"אפשר להגיד שכן, לאחרונה עבדתי גם על פתיחת סוכנות טיולים, אבל יותר כמו תכנון טיולים לאנשים, ליווי אנשים בטיולים בחו"ל, וכן, אפשר להגיד ככה, שפיתחתי איזושהי דרך למצוא בזול טיסות, אבל כל אחד יכול לעשות את זה, פשוט צריך לדעת בדיוק להשוות מחירים בין מקומות, בין אתרים שונים וכו'".
יש לך שם מאוד ישראלי, יש לך קשר מאוד חזק עם ישראל, אתה יהודי – ויחד עם זאת אתה מבקר במדינות שמסוכנות ליהודים ולישראלים. אתה מסתיר את הזהות שלך?
"נתחיל עם זה שלהסתיר יהדות – קשה. הטלפון שלי כולו בעברית, אז אם מישהו מציץ פנימה, הוא רואה הכול, ובשנה האחרונה אני מניח תפילין כל יום – לא מפספס. זה אומר שאני גם טס עם התפילין שלי לכל מקום, גם למדינות שלא בדיוק אוהבות יהודים.
"לדוגמה, בירדן, שם לפי החוק אסור להיכנס עם תפילין. הייתי שם שלוש פעמים. בפעם השלישית תפסו את התפילין שלי במעבר הגבול, המאבטח ביקש ממני להוציא אותם. הבנתי שיש פה בעיה – או שייקחו לי אותם או שלא ייתנו לי לעבור. אז פשוט שלפתי חמישה דינרים ירדניים, נתתי לו – והוא נתן לי לעבור. ממש נס".
ומה לגבי מדינות מסוכנות יותר?
"טיילתי במלא מדינות עוינות עם דגל ישראל קטן – לפעמים בתיק, לפעמים בכיס. למשל בסעודיה צילמתי איתו תמונה. הדגל הזה תמיד איתי, בכיס מוסתר במכנסיים – שלא יבחינו".
אבל לפעמים גם זה לא מספיק. "לפני שבועיים, כשהייתי בסעודיה עם חבר חרדי מבריטניה, התחילו לצעוק עלינו ברחוב 'פרי פלסטיין', 'כוס אוחתכ ישראל'. אחר כך ניגש אלינו מישהו בקניון, התחיל לקלל אותנו בקולי קולות ולא הפסיק לעקוב אחרינו. ניסינו לדבר איתו באנגלית, הסברנו שאנחנו לא מישראל – הוא לא קנה את זה. הוא רק הקצין, התחיל לדבר על חמאס, המשיך לצלם אותנו ולצעוק".
הם ניסו להתרחק, הגיעו לתחנת המטרו, ביקשו עזרה מהמאבטחים – כלום. גם השיחה למשטרה נותקה פעמיים אחרי שביקשו לדבר באנגלית. "ברכבת כבר הצטרפו אליו עוד אנשים, וכולם ביחד התחילו לצעוק עלינו 'פרי פלסטיין'. זה היה פחד אמיתי. רק בתחנה הבאה הצלחנו לברוח – המאבטחים עיכבו אותו כמה רגעים, ואנחנו רצנו למלון".
"למחרת החבר כבר הסתיר את הפאות ושם כובע. אני פחות. אני לא מרגיש שיש לי מה להסתיר – אלא אם אני ממש מרגיש סכנה. אני ממשיך לטייל עם התפילין והדגל, גם אם זה לא פשוט".
הייתה מדינה שגרמה לך לבכות או שריגשה אותך במיוחד?
"כן, היו כאלה. הייתי בהרבה מדינות עולם שלישי, מה שנקרא, וראיתי זוועות של ממש. למשל, כשהייתי במלזיה – גם מדינה שלא ממש אוהבת ישראלים – נסעתי שם במונית, ופתאום אנחנו רואים אופנוע הפוך על הכביש ואדם שוכב לצידו. ביקשתי מהנהג לעצור, ירדתי ושאלתי מה קורה, ואז הסתבר שהייתה שם תאונה, והבן אדם מת. אבל מה שהכי זעזע אותי זה שאף אחד לא התרגש. אנשים עמדו לידו, הסתכלו – והמשיכו ללכת כאילו כלום לא קרה. לא משטרה, לא צוותי רפואה, כלום. זה ממש נגע בי. עוד בן אדם שמת – והעולם פשוט ממשיך הלאה. גם בסרי לנקה ראיתי מראות לא פשוטים, במיוחד את העוני. אנשים חיים שם בתנאים שנראים כמו מלפני 300 או 400 שנה. זה קשה לראות".
״בביקורת דרכונים בשוודיה שוטרי ההגירה לא הבינו למה ילד בן 16 מסתובב לבד ומנסה להיכנס למדינה שלהם. הם התקשרו להורים שלי, ורק אחרי שדיברו איתם אישרו לי לעבור״
קרה שהגעת ליעד מסוים ופשוט לא רצית לעזוב?
"חד-משמעית. זה קרה לי בהרבה מקומות – שהייתי שם ופשוט לא רציתי לזוז. אבל אני תמיד מזכיר לעצמי שיש לי מטרה – לטייל, להתקדם, לראות עוד מקומות. אז גם כשאני מאוד נהנה, אני ממשיך הלאה. סין למשל – אני שם עכשיו, וזו כבר הפעם הרביעית שלי. פשוט כל כך נהניתי פה שחזרתי שוב ושוב. גם סרי לנקה זה מקום שחזרתי אליו כמה פעמים. בכלל, יש הרבה מדינות שהתאהבתי בהן בטיול הראשון – ולא הצלחתי שלא לחזור".
קרה שהתאהבת במישהי באחד היעדים? או חווית פרידה קשה מאנשים שנקשרת אליהם?
"זה קורה. אתה פוגש מישהי, נוצר קשר, וזה כיף. אבל זה תמיד מורכב. אף פעם לא קרה שהתאהבתי ממש עד לרמה של זוגיות או משהו כזה, אבל כן – לפעמים קשה להיפרד. אתה מבלה עם אנשים, נוצר חיבור, ואז נאלץ להמשיך הלאה. זה חלק מהדרך. מצד שני, זה גם נחמד לדעת שתמיד אפשר להיפגש שוב – ובאמת קרה לי לא פעם שפגשתי אנשים מהטיולים שוב, אפילו בארץ".
מתוך 193 מדינות בעולם כבר ביקרת ב-50. אתה באמת מאמין שתצליח להגיע לכולן? בכל זאת, יש מדינות כל כך בעייתיות, כמו סומליה, שלא משנה מי אתה, פשוט מסוכן להסתובב שם.
"כן, אני מאמין שכן. לא בטוח שזה יקרה ממש בקרוב, אבל יום אחד – כן, אני אגיע לכולן. יש לא מעט אנשים שכבר טיילו בכל המדינות בעולם – אני לא היחיד שמנסה לעשות את זה. אולי אני היהודי היחיד, ואולי אפילו הישראלי היחיד, לא יודע להגיד בוודאות, אבל כן, זו מטרה לגמרי אפשרית. למשל, צפון קוריאה הייתה סגורה לתיירים במשך חמש שנים, אבל רק לפני חודשיים היא נפתחה מחדש. כן, זה יקר, אבל יש דרך להיכנס. סומליה? נכון, זו מדינה שנחשבת למסוכנת, אבל יש מדינות שיותר מסוכנות ממנה, כמו מאלי או סודן. אנשים כן מצליחים להיכנס – לרוב דרך קבוצות מאורגנות עם ליווי ואבטחה. גם אני אעשה את זה כשיגיע הזמן. ואיראן? כבר טסתי חמש פעמים מעל איראן. אם אחליט להיכנס, אעשה את זה בזהירות – בלי דרכון ישראלי, בלי טלפון שכתוב בו בעברית, עם סים אחר, חשבון וואטסאפ באנגלית – ויש לי גם דרכון בריטי. אני מאמין שזה לא אמור להיות בעייתי״.
"הדרכון שלי מלא בעשרות חותמות. בביקורת הדרכונים במרוקו, שוטר ההגירה בחן כל חותמת וחותמת. אחרי זה הוא ביקש לראות את האינסטגרם שלי, עבר על האימוג'ים של דגלי המדינות שביקרתי בהן ובחן אותי איזה דגל מייצג איזו מדינה. זה היה מתיש"
במחשבה ראשונה ומהירה, נוח לשלול את התרחיש שבו רוזנפלד משלים את יעד 193 המדינות, אך במחשבה נוספת, בהתייחס להישג הכמותי שלו בתוך שנתיים בלבד, זה נראה כתסריט מעט יותר מציאותי.
יש מדינה מסוימת שאתה חולם להגיע אליה ועדיין לא הצלחת?
"יש כמה. במיוחד מדינות רחוקות מאוד כמו ניו זילנד, פפואה ניו גיניאה – או איך שלא אומרים את זה – ועוד מדינות באזור ההוא של העולם. אני בטוח שיום אחד אני אגיע גם לשם. מה שמונע ממני להגיע לשם עכשיו זה בעיקר התקציב. הטיסות לשם יקרות מאוד, וכרגע אני מתמקד ביעדים שנגישים יותר מבחינה כספית״.
מה נחשב מבחינתך לביקור במדינה? מה היה הטיול הכי קצר שלך?
"אם אני ישן שם – זה נחשב ביקור. בגלל זה, את הביקורים הראשונים שבהם חזרתי הביתה באותו יום אני לא מחשיב לביקור. הטיול הכי קצר שאני זוכר שאני מחשיב כמדינה שביקרתי בה היה בארצות הברית – במיאמי. הייתי אז בטיול בנורווגיה, ופתאום ראיתי טיסה ממש זולה לשם דרך פורטוגל. אז פשוט טסתי מנורווגיה לפורטוגל ומשם למיאמי. אחרי יומיים-שלושה מצאתי טיסה זולה ממיאמי ללונדון, אז יצא שהייתי שם ממש שני לילות, שלושה ימים – וזה נחשב בעיניי כביקור".
איפה אתה ישן בכל טיול?
"לרוב אני ישן במלונות, לפעמים גם בהוסטלים – במיוחד במקומות שבהם אני יכול לפגוש מטיילים אחרים. אבל הכי הרבה אני נעזר בבתי חב”ד. בהרבה מקומות בעולם שליחי חב”ד פשוט מצילים אותי – כמו בצ’נגדו למשל. הגעתי לשם, הזמנתי מלון ללילה הראשון, ואז השליח בבית חב”ד שאל אותי איפה אני ישן. כשסיפרתי לו, הוא מיד הציע לי לישון שם בחינם. זה לא רק חוסך כסף, זה גם מאפשר לי לפגוש ישראלים, לצאת איתם לטיולים ולהתחבר. בתי חב"ד הם מקום עם אווירה מטורפת – יש שם אוכל, אנשים, שיחות – ואני מת על זה. זה לא כמו שתמיד מציגים את זה, כאילו באים להחזיר אותך בתשובה. הם פשוט שם כדי לעזור".
אתה לא מרגיש לפעמים שאתה מפספס את החיים של בני גילך – לימודים, שגרה, חברים?
"כשאני מרגיש את זה, אני פשוט סוגר טיסה לארץ. זה קורה לא מעט – לפעמים אני לא בארץ ארבעה חודשים, ולפעמים אני נמצא שבועיים ברצף. אני רואה את החברים שלי הרבה, נפגש איתם, שומר איתם על קשר. אז גם אם אני חי אחרת, אני לא מנותק".
אם היית צריך לבחור מדינה אחת מתוך כולן כדי לחיות בה, איזו מדינה זאת הייתה?
"כנראה סרי לנקה. זו מדינה זולה, בלי לחץ, הכול פתוח ורגוע, וגם הטבע שם פשוט מטורף – זה המקום היחיד שראיתי בו פילים מסתובבים בטבע, כמו חתולים ברחוב. קופים על העצים, טבע פראי – פשוט חוויה".
תספר לי על הרגע שהיית בסרי לנקה בדיוק בתקופת אזהרת המסע.
"זה היה באוקטובר האחרון, לפני כחצי שנה. הגעתי לסרי לנקה, וביום הראשון הכול היה רגיל, אבל ביום השני פתאום יצאה אזהרת מסע בדרגה 4 – הכי חמורה. כל הישראלים שהיו שם, כולל אני, התקבצנו בבית חב”ד ולא ממש ידענו מה לעשות. זה היה ערב שבת, ופתאום התחילו להזמין טיסות בהיסטריה. אפילו כאלה ששומרים שבת פשוט קפצו על טיסות ועזבו את המדינה.
"אני החלטתי להישאר. אמרתי לעצמי, ‘עוד חוויה לאוסף’. הצבא הביא לבית חב"ד אבטחה כבדה, עם נגמ"שים, ובסוף נשארנו שם לשבת. בדרך כלל יש שם בארוחת שישי 400 איש – בשבת ההיא היינו פחות מעשרה, אפילו לא היה מניין. השליח סידר לי מקום לישון בתוך בית חב”ד, כי לא היה בטוח לישון במלונות. לי אישית זה לא הרגיש מסוכן – דיברתי אנגלית טובה ולא זיהו אותי כישראלי – אבל לרוב הישראלים זה היה ממש מלחיץ. חלק מהם גם נעזרו בי כדי לסגור כרטיסי טיסה ולעזוב. זה היה רגע מלחיץ, אבל בשבילי זו פשוט עוד חוויה למסע".
״נרדמתי במולדובה, התעוררתי באוקראינה״
הסיפור של רוזנפלד מעורר קנאה ובעיקר סקרנות רבה בקרב האנשים שסובבים אותו – ממעגלי החברות השונים ועד לזרים מוחלטים ברשתות החברתיות – אבל על רקע המלחמה של השנה וחצי האחרונות, יש מן הסתם גם כאלה שפחות מתלהבים מהמסעות שלו.
מהן התגובות שאתה מקבל מהאנשים?
"אני מקבל המון-המון תגובות. קודם כל, הרבה שואלים איך יש לי כסף לטייל ככה. אחרים אומרים שאני אמיץ, במיוחד בגיל 18, לצאת ככה לעולם ולטייל לבד. מצד שני, אני גם מקבל לא מעט הייט – לא מישראלים דווקא, אלא מערבים שנכנסים לי לפרופיל וכותבים לי דברים כמו ‘אל תבקר במדינה שלי’, ‘אתה לא מוזמן לפה’ וכאלה. זה קורה, אבל חוץ מזה, הרוב פשוט מתים על זה שאני מטייל – מפרגנים ואוהבים את זה".
אחרי כל כך הרבה טיסות, אתה עדיין מצליח לחוש את ההתרגשות שיש לנוסע הממוצע כשהוא מגיע לשדה התעופה?
״ברור שכן. אני מת על תעופה. אני מכיר את כל סוגי המטוסים בעולם, זה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי. כל המראה מחדש, כל נחיתה – זה פשוט כיף בשבילי. למשל, טסתי בטיסות של 15 שעות. בהתחלה זה היה לי קשה, הייתי משתעמם, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אבל עם הזמן מצאתי שיטה – יש לי כרית קטנה שאני תמיד טס איתה, אני שם אותה בצד, מתמקם טוב במושב – ונרדם. תוך חמש דקות אני ישן, ומתעורר רק בנחיתה".
וכל הבידוק הבטחוני והעניינים הפרוצדורליים של שדה התעופה, אתה לא מותש מזה?
"נמאס לי מזה קצת, אבל זה כבר נהיה חלק מהשגרה. למזלי, זה לוקח שלוש-ארבע דקות בדרך כלל וזהו, עובר. כשיש תור – אני פשוט עם הטלפון, או מנצל את הזמן למחשבות".
נתקלת פעם בבעיות בביקורת דרכונים? שאלות כמו למה אתה נוסע רק לשלושה ימים או למה אין לך מזוודה?
"כן, במיוחד כשהייתי מתחת לגיל 18. זה די מדהים שבכלל אפשרו לי לטוס לבד בגיל כזה ברוב המקומות. היה לי מקרה אחד בשוודיה – טסתי מלונדון, נחתתי שם, ושאלו אותי מה אני עושה. עניתי שאני מטייל, אז הם שאלו אם ההורים שלי יודעים שאני שם. נתתי להם את המספרים של אבא ואמא, הם התקשרו, ואחרי שהבינו שהכול בסדר נתנו לי לעבור".
חוץ מסין, יש מדינה שבה נתקלת בשוטרי הגירה קשוחים במיוחד או לבושים באופן חריג?
"כן, במרוקו. עברו לי על כל הדרכון, חותמת אחרי חותמת, ושאלו על כל מדינה בנפרד. אחר כך ביקשו לראות את האינסטגרם שלי, ושם כמובן מופיעות המדינות שביקרתי בהן. הפקיד לא כל כך זיהה את הדגלים ושאל אותי מה כל אחד מייצג. זה היה ארוך ומעייף. גם בפולין זה קרה – כל פעם שנכנסתי, הסתכלו לי על כל החותמות בדרכון. חשוב לציין שיש לי שני דרכונים – בריטי ושווייצרי – למזלי הם לא ביקשו לראות את שניהם, אחרת זה היה לוקח הרבה יותר זמן".
איפה נתקלת בשוטרי ההגירה הכי נחמדים?
"באופן מפתיע – בישראל. אני מגיע לשם הרבה, הכול כבר מופיע במערכת, אז ישר מעבירים אותי. גם זה הבית, השפה שלנו, אז זה מרגיש נעים. גם בשווייץ הם מאוד נחמדים. בגדול, שוטרי הגירה לא ידועים באופי לבבי במיוחד, אבל יש יוצאים מן הכלל".
קרה לך פעם שהרגשת שאתה קורס באמצע טיול? שאמרת "די, אני לא יכול יותר"?
"לא עד כדי כך שרציתי לחזור הביתה, אבל היו רגעים קשים. במיוחד כשלא פגשתי הרבה אנשים והרגשתי בודד. היו פעמים שהגעתי ליעד ובשלושה הימים הראשונים פשוט נשארתי במלון, ישנתי כמעט כל הזמן. זה חלק מהחיים בטיול – לא הכול זוהר כל הזמן".
קרה שנתקעת בלי מקום לישון?
"כן, אני מאוד ספונטני, אז לפעמים אני סוגר טיסה כמה שעות מראש ולא סוגר מלון מראש. אני מגיע ליעד, מתיישב בשדה תעופה ומתחיל לבדוק מלונות באזור. אם אין משהו זמין – פשוט נשאר לישון בשדה תעופה, קם אחרי כמה שעות ויוצא להכיר את העיר. אגב, אחד הדברים הכיפיים זה ללכת לישון במדינה אחת ולהתעורר במדינה אחרת — זה קורה הרבה באירופה. נרדמתי פעם במולדובה והתעוררתי באוקראינה – לקחתי אוטובוס ועברתי גבול תוך כדי שינה. התעוררתי רק להציג את הדרכון".
איך אתה מתרגל כל פעם לאוכל חדש, למטבח חדש?
"זה דווקא חלק מעניין בטיולים – לאכול אוכל ממדינות ותרבויות שונות. אבל קרה לי לא מזמן משהו משוגע: הייתי באזור בסין שאין בו תיירים, ופתאום שני חבר’ה מקומיים פגשו אותי ברחוב והזמינו אותי לאכול איתם במסעדה. אמרתי להם שאני צמחוני, הם אמרו שזה בסדר. כשהגיעה המנה, הייתה עליה ערימת בשר. אחד מהם פשוט לקח את המקלות הסיניים, הזיז את הבשר לצלחת שלו – וזהו. אחר כך הגיע גם משהו שנראה כמו יוגורט, אבל היה לו טעם של חלב מקולקל. לא היה לי נעים, הם שילמו עליי – אז סיימתי הכול. זו חוויה".
מה יקרה כשתשלים את כל 193 המדינות? המסע ייגמר או שזו רק ההתחלה?
"זו רק ההתחלה של הסיפור, לדעתי. אולי אקח הפסקה, אתמקד בחיים האישיים, זוגיות, להקים משפחה. ואולי גם אקים משפחה עוד לפני שאסיים את כל היעדים".
