במקום שבו תעמולה אנטי-ישראלית משודרת בפריים טיים, ובסיסי טילים משמשים רקע לשלטי חוצות, צעד לו עד לא מזמן צעיר בלבוש שחור-לבן, מצויד בחצובה, טונה כשרה וסקרנות חוצה גבולות. הוא התהלך באחת הערים העתיקות של איראן, צילם את עצמו ליד קבריהם של מרדכי ואסתר, שוחח עם מקומיים, ביקר בבזארים, במסגדים, ואף קיבל זימון לתשאול מלחיץ עם אנשי שלטון האייתולות – רגע לפני שהפך השבוע רשמית לאויב לוחם של ישראל.
(המסע של אברהם באיראן)
אברהם שוורץ, חרדי בן 20 ממונרו שבניו יורק, יוצר תוכן ביוטיוב לקהל דובר יידיש, החליט לפני שלושה חודשים לצאת למסע לאיראן. עבורו זה היה חלום ישן וגם אסטרטגיה: ליצור סרטון שיהפוך לוויראלי בקהילה החסידית, ואכן כך היה. הסרטון שפרסם זכה לעשרות אלפי צפיות, גם בקרב מי שאינם דוברי יידיש, כנראה כי התמונות שבו היו מספיק חזקות כדי לדבר בעד עצמן. הסרטון הפך במהרה להכי נצפה ברשתות החברתיות שלו, יותר מאשר הביקור בכת "לב טהור" בגואטמלה. "לא האמנתי שזה יתפוס כל כך חזק", הוא אומר בראיון ל-ynet. "אנשים שלחו לי הודעות מכל מקום בעולם. שאלו אם זה אמיתי, אם באמת הייתי שם. חלק אמרו: 'לא ידעתי שיהודי יכול לנסוע לשם בכלל'".
תהליך ההכנה לטיול היה ארוך, אך לא בלתי אפשרי. מתברר כי למרות הסנקציות הרבות שמטיל הממשל האמריקני על איראן, הוא אינו אוסר כליל הגעה למדינה אלא רק מזהיר מפניה. שוורץ נדרש לעבור דרך שגרירות פקיסטן בוושינגטון, ולמלא טפסים מפורטים הכוללים היסטוריה של כל מדינה שבה דרכה רגלו בעשור האחרון. את האישור הסופי, אחרי כשלושה וחצי חודשים, קיבל די בהפתעה, ולאחריו הזדרז מיד לעלות על טיסת טורקיש איירלינס לטהרן מאיסטנבול.
הוא לא הסתיר את זהותו, לא שינה את הופעתו, ולא הסיר את הכיפה. הוא הסתובב בטהרן ובהמדאן בלבוש חרדי מלא – מעיל ארוך, מגבעת, פאות – וכמו שרואים בסרטון, התקבל בחיוכים ובברכות. "אנשים בירכו אותי ברחוב באנגלית, שאלו אם אני צריך עזרה, קראו לי איברהים, צילמו איתי סלפי. זה לא היה מפחיד, זה היה כמעט... מרגש", הוא מספר. "הם זיהו שאני יהודי, ושאלו על זה. אבל אף פעם לא הרגשתי עוינות. להיפך". למעשה, שוורץ מספר כי כבר ביום הראשון לביקור הגיעו אליו למלון נציגי הממשלה המקומית, ושוחחו עמו ארוכות כדי "לוודא שהוא מרגיש בנוח".
אלא שרגע לפני שעזב את המדינה, המדריך הודיע לו שהרשויות רוצות לראות אותו שוב. "זה כבר גרם לי להזיע. הם הרי כבר שוחחו איתי קודם, שאלו שאלות, התעניינו מאיפה אני. אבל כשרצו תחקיר נוסף - הרגשתי שמשהו מוזר". הוא נלקח לחדר צדדי בנמל התעופה, הוצב מול מצלמות, ושם כבר התחיל לחשוש באמת: "שאלתי את עצמי - אולי עשיתי טעות? אולי לא אראה שוב את ניו יורק?".
הפקידים שאלו אותו שוב על השקפותיו הפוליטיות, על ישראל, על יהודים. "נראה שהם רצו להקליט. לחלוב ממני אמירות שהיו נוחות לשלטון. אולי כדי להכין מזה אחר כך פרופוגנדה. חששתי שייקחו ממני כל מה שיכולים, ואז יעצרו אותי". חלק מהתחקור הזה מתועד בוולוג של שוורץ. בסופו של דבר הוא שוחרר, אך לדבריו, "ברגעים האלה עברו לי בראש המחשבות הגרועות ביותר".
לאורך כל המסע הוא הבחין כיצד האיראנים מבדילים בין יהודים לציונים. "הם לא אנטישמים – הם אנטי-ציוניים", הוא אומר. "כשהם מבינים שאתה לא ישראלי, אז אתה כבר לא האויב. זה פתח גשר לשיחה אמיתית, אפילו חמה. אין לי אזרחות ישראלית, לא ביקרתי בישראל. ידעתי שזה יקנה לי שקט. אין להם בעיה עם יהודים - רק עם ציונים". לדבריו, גם כששאלו אותו שאלות פוליטיות - הוא בחר להשאיר את השיחה ברבדים האישיים של חייו. “אמרתי את האמת, אבל לא נכנסתי לדברים שיגרמו אי-נוחות. אני לא מדבר פוליטיקה, לא בוולוג שלי ולא בחיים. אני רק מתעד".
שוורץ שהה באיראן יומיים בלבד. הוא נחת בטהרן ומשם המשיך לעיר המדאן, מרחק של 4 שעות נסיעה ברכב או כ-5 שעות ברכבת. היא נחשבת לאחת הערים העתיקות ביותר במדינה וממוקמת בגובה 1,850 מטר מעל פני הים. לפי המסורת היהודית, זו שושן המקראית - העיר שבה התרחשו מאורעות מגילת אסתר. במרכז העיר שוכן מבנה אבן עם כיפה לבנה, מזוהה כקברם של מרדכי ואסתר, וסביבו נבנה בעבר בית כנסת ששימש את הקהילה היהודית המקומית, שמנתה כ-5,000 נפשות עד מחצית המאה ה-20. בשנים האחרונות השלטון מקדם את העיר כיעד לתיירות פנים, וניתן למצוא בה רכבל, אתרי סקי עונתיים, בתי מלון מודרניים ותשתיות תחבורה יעילות, כולל כאמור רכבת ישירה לטהרן. רוב התיירים הם איראנים, אך סממנים של נוכחות זרה זוכים לסקרנות שקטה.
"הרגשתי שאני בתוך סרט פנטזיה. הכול היה דומם, רק סירה קטנה, מים צלולים ואבנים שנראות כאילו הן נושמות"
"זה היה החלום שלי", אומר שוורץ. "כבר מגיל קטן רציתי לראות את המקום הזה. והנה, דווקא אז, לפני פורים, הצלחתי להגיע לשם". הוא ביקר גם בשוק המסורתי, במסגד, בחנויות, הסתובב ברחובות העיר, ולמחרת יצא להרים, לביקור במערת עלי-סדר. המערה, שנחשבת לאחת ממערות השיט התת-קרקעיות הארוכות בעולם, מופיעה ברשימה הטרומית של אונסק"ו כאתר מורשת עולמי. המערה, שהתגלתה מחדש רק בשנות ה-60 על ידי רועה צאן מקומי, הפכה לאטרקציה לאומית בזכות נטיפים וזקיפים עצומים בגובה עשרות מטרים, מעברים סודיים, ציורי קיר פרהיסטוריים, שברים ונבכי קרקע שממלאים כנראה את חלומתיו הרטובים של כל גאולוג. אורכה הכולל עומד על 11 קילומטרים, אך רק חלק מהם פתוחים לקהל הרחב. את רוב הדרך עושים באמצעות שיט באגם, לעיתים בעומק שמגיע ל־14 מטרים. "הרגשתי שאני בתוך סרט פנטזיה", הוא אומר. "הכול היה דומם, רק סירה קטנה, מים צלולים ואבנים שנראות כאילו הן נושמות".
לדברי שוורץ "זו מדינה יפהפייה, עם טבע עוצר נשימה", אבל בקריטריון אחד היא התעלתה על שאר 26 המדינות שבהן כבר הספיק לבקר ולתעד: אירוח. "מקום ראשון, חד-משמעית. לא בגלל בתי המלון, אלא בגלל האנשים. בגלל היחס. אין תייר שלא היה מתרשם מזה. מדינה כל-כך מוכת סנקציות, עם כל התדמית האפלה שיש לה – ובפועל, קיבלו אותי בחום. הם נורא מאושרים. וגם הכל עבד - זו לא מדינה מתפרקת. זה לא הרגיש כמו מדינת עולם שלישי. להפך - מדינה מאוד מתפקדת. לא ראיתי עוני. לא ראיתי מוזנחות. ראיתי רחובות נקיים, כבישים טובים, מבנים מתוחזקים. זה הרגיש בטוח, לא כאוטי. אפילו הייתה שם שלווה. שקט - מהסוג שאתה לא מצפה לו".
ולא הרגשת לרגע שאתה ה"שטן הגדול", כפי שהמשטר מתאר את אמריקה?
"לא", הוא משיב מיד. "אף אחד לא דיבר על פוליטיקה. ברחוב לא שמעתי מילה רעה על ארצות הברית, אפילו לא על ישראל. האנשים עצמם - פשוט לא עוסקים בזה. הם סקרנים, נחמדים, רוצים להבין. כל התעמולה הזו? היא של הממשל. זה לא מה שקורה ברחוב".
"אסור לך להסתובב לבד. הם רוצים לוודא מה אתה עושה בכל רגע, מה אתה רואה. הוא שואל אותך מה אתה רוצה לראות, אבל בסוף הוא זה שקובע. אתה תחת פיקוח מלא"
ייתכן שכל זה השתנה השבוע, אבל גם אז, במהלך ביקורו של שוורץ, כדי להיכנס לאיראן כאזרח אמריקני, הוא היה מחויב להשתמש בשירותיו של מדריך טיולים מקומי שמאושר על ידי הממשל מראש. "אסור לך להסתובב לבד. הם רוצים לוודא מה אתה עושה בכל רגע, מה אתה רואה. הוא שואל אותך מה אתה רוצה לראות, אבל בסוף הוא זה שקובע. אתה תחת פיקוח מלא. אבל המדריך שלי היה נחמד מאוד. התעניין בי, שאל המון על יהודים באמריקה, איפה אנחנו חיים, מה אנחנו אוכלים. לא בקטע חשוד, הוא באמת הסתקרן".
בגלל שמירה על הכשרות, שוורץ לא טעם דבר מהאוכל המקומי. "הבאתי איתי הכול - פיתות, קופסאות שימורים, טונה, דג מלוח. את מוצרי החלב החרימו לי במכס. אבל חוץ מזה, הצלחתי להסתדר". מה שהפתיע אותו היו דווקא המוצרים שכן הופיעו על המדפים. "ראיתי חטיפים אמריקניים – ריז'ס, שוקולדים, אפילו חטיפי ראמן. איך זה קורה עם כל הסנקציות? לא יודע. אבל זה שם".
שוורץ לא פגש תיירים בינלאומיים אחרים, "אבל המלונות היו מלאים בתיירות מקומית", הוא מעיד. "הם מאוד מנסים לחזק את התעשייה. הביאו לי מזכרות ומתנות חינם". כך למשל תייר במלון הממוצע יכול להתחבט בין שירותי כריעה כמיטב המסורת, או באסלה מערבית. בין פחית פפסי במיני בר למיץ עולש מקומי (Aragh Kasni).
באחד הבקרים, אחרי שסיים להניח תפילין במרפסת החדר, הוא הביט לתקרה וראה שלט קטן מצביע על כיוון התפילה למכה. "אלה הדברים שאתה לא שוכח. הפרטים הקטנים שהופכים את היעד הזה לחוויה". את המסע תיעד בקפידה, עם דיבור יומיומי למצלמה ביידיש מתובלת באנגלית וכמיטב המסורת הוולוגית - גם חסויות של קייטרינג כשר, שירותי כביסה סוכנות נסיעות חסידית.
"הכול עשיתי לבד", הוא אומר. "עריכה, צילום, הפקה. למדתי הכול לבד. אני לא גאון טכנולוגי, אבל כשיש לך סיפור טוב, העולם מקשיב". והסיפור הזה, בדיעבד, הגיע בעיתוי המושלם. "עכשיו היא אפילו מסקרנת עוד יותר. אם היה לי יותר זמן וכסף – הייתי נשאר. יש שם עוד כל כך הרבה מה לראות. אולי אחזור. זה תלוי בשלטון, תלוי במצב. אבל החוויה הזו - היא כבר איתי. והיא גם ביוטיוב".
