איתי שבח (37), מדריך טיולים רווק מירושלים, הפך את המסע שלו בדרום אמריקה לאתגר יוצא דופן: במשך 120 ימים הוא אפשר לעוקבים שלו ברשתות החברתיות לקבוע בשבילו כל צעד, כל מקום לינה וכל חוויה. התוצאה – סדרת חוויות קיצוניות, שכללה לילה ברחוב, מגורים בפאבלות המסוכנות של ברזיל וטרקים יחף בהרים.
איתי שבח בסיכום ביניים של האתגר
(קרידט: shevytravels / TikTok)
"מאז שאני זוכר את עצמי אני מטייל", מספר איתי בשיחה עם ynet. "בגיל 25 יצאתי לטיול הגדול הראשון שלי, ומאז אני לא מפסיק לטייל. היתרון בעבודה כמדריך תיירים בישראל הוא שיש לנו עונות מתות – אז כמעט בכל שנה אני יוצא לשלושה-ארבעה חודשים של טיולים. זה הפך לשגרה של החיים שלי".
אולם הטיול האחרון, לדבריו, היה שונה לחלוטין. "עשיתי אתגר – 120 ימים שבהם העוקבים קובעים לי את הטיול. מה זה אומר? כל דבר, מאיפה אני ישן ועד איזה מסלול אני עושה. זה הגיע למצבים קיצוניים – לישון ברחוב, לישון בפאבלות".
כך למשל, הוא נחת בברזיל באמצע הלילה. "היה לי הוסטל מוזמן, אבל לא היה ברור אם יש שם קבלה שפועלת 24/7. בדרך כלל הייתי נשאר לישון בשדה, אבל בגלל האתגר שאלתי את העוקבים: להסתכן ולנסוע להוסטל, או לישון בשדה? הם הצביעו על ההוסטל. כשהגעתי – סגור. מצאתי פינה וישנתי ברחוב. בחמש וחצי בבוקר יצאו שני אוסטרלים לראות את הזריחה, ראו אותי ישן על הרצפה – ופתחו לי את הדלת".
אחת החוויות הדרמטיות ביותר באתגר של איתי התרחשה בשכונות העוני המסוכנות של ברזיל. "שלחו אותי לישון בפאבלה – ושמחתי על זה. זה מקום עם חוקים אחרים לגמרי. למשל, אסור להתחיל עם בנות – אתה לא יודע למי היא קשורה, אם היא האקסית של מישהו בעייתי או הבת של מישהו עם נשק. זה לא המקום להתעסק בזה. אם אתה לא משם – זה עלול להיות מאוד מסוכן.
"בגלל שאני מדבר פורטוגזית, השתלבתי יפה. זה הדהים את כולם, והחוויות היו מטורפות. כשהתחלתי להעלות משם סרטונים – זה התפוצץ: 3 מיליון צפיות על סרטונים מהפאבלה", הוא משתף בגאווה. "אנשים יצאו עליי, כתבו ‘אתה מסכן אנשים’ – אבל זו הייתה חוויה מדהימה".
עוד החלטה קיצונית שהתקבלה בקרב העוקבים מחפשי הריגושים של איתי הייתה היציאה לטרק יחף. "זה משהו שתמיד רציתי לנסות. העליתי הצבעה – לצאת יחף או עם נעליים? אמרו: יחף. זה כאב, אבל הייתה חוויה מטורפת. הלכתי שש-שבע שעות יחף בטרק של קפישה דל מונטה, בארגנטינה. מאז כבר עשיתי בערך עשרים מסלולים יחף. למדתי להשתמש נכון בכף הרגל, והאחיזה הרבה יותר טובה".
איתי, שמטייל כבר יותר מעשר שנים, מביט על הדור החדש של התרמילאים – ולא תמיד אוהב את מה שהוא רואה. מבחינתו, האינטרנט שינה את כללי המשחק ויצר דור של מטיילי סולו מדופלמים שמתקשים לחשוב בעצמם.
"אני רואה יותר מדי אנשים שמטיילים על אוטומט. גם אני התחלתי ככה", הוא צוחק. "היום יש קבוצות וואטסאפ של מטיילים – אתה מגיע לבואנוס איירס, נכנס לקבוצה – ומקבל הכול באפס מחשבה. כותבים שם: ‘אם לא הצטלמת בקרחון המתנפץ באל קלפטה – הטיול שלך לא שווה כלום!’ וזה משוגע. יש המון פומו (חרדת החמצה - א"ק), ולדעתי זה מנוהל על ידי גופים שרוצים להרוויח כסף".
לעוקבים הרבים של המטייל הקשוח מהדור של פעם, שמעוניינים לצאת מהגל הישראלי ועדיין להרגיש בטוחים, יש שאלות רבות שניתן לחלק לשני נושאים מרכזיים: איך להתחיל עם בנות מקומיות, ואיך לראות משחק כדורגל בלי להישדד.
"אני לא מלמד אנשים 'איך ללכת למשחק כדורגל'", מבהיר איתי. "אני אומר: תבואו עם פתיחות מחשבתית ורצון לעשות. יש לי חוק – אני לא עושה דברים שהמקומיים לא עושים"
"אני יודע שיש מצב שישדדו אותי", הוא מדגיש את המורכבות של הסיטואציה הקיצונית. "אז אני מתכונן מראש ויש לי פלאפון חלופי ליציאות, שאם יגנבו. אני גם תמיד שואל את המקומיים אם יש ממה לדאוג. בהרבה משחקים אמרו לי שאין מה לחשוש, כי בתוך האצטדיון לא ישדדו אותך עם אקדח או סכין. אבל היו מקומות שבהם ראיתי סכינים. למשל, במשחק של אינדפנדיינטה מדיין בקולומביה – האווירה הייתה משפחתית וכיפית, אבל מלא אנשים עם סכינים".
ויש לו טיפ חשוב לישראלים אחרי צבא, אלה שאוהבים להתקרב לקצה, אבל רק כדי להציץ. "אם אתה יושב ביציע של האוהדים השרופים ואתה לא מעודד – יכולים לצאת עליך. היו מקרים עם אירופאים שפחות עודדו, עשו להם פרצופים ואפילו דחפו אותם, כי מבחינתם הם תפסו מקום של אוהד אמיתי. יש חוקים לא כתובים שאתה חייב להבין".
ההרפתקן החסכן משתף בחוויית כדורגל ארגנטינאית מורטת עצבים במשחק של ריבר פלייט – אחת משתי הקבוצות הגדולות של בואנוס איירס. "יש לי חבר ישראלי-ארגנטינאי", הוא מספר. "הוא אמר לי שכרטיס רגיל למשחק, אם בכלל מצליחים להשיג, עולה 120-100 דולר. הוא הציע לקחת מנוי ממישהו שלא הולך למשחק: 'זה יעלה חצי מחיר'. אמרתי לו: סבבה, אני איתך".
השניים פגשו את בעל המנוי מחוץ לאצטדיון. "הוא נתן לנו את המנויים ואמר: יש שלושה צ’ק-פוינטים. השניים הראשונים הכי בעייתיים, בשלישי תחזיקו את המנוי ביד – ותעברו". אבל בצ’ק-פוינט השלישי – חוק מרפי של אוהדים – הכול התפוצץ. "ביקשו ממני להראות את המנוי ואמרו: ‘זה לא אתה’. לקחו אותי הצידה – שתי אדמיניסטרטיביות יושבות שם עם שוטרים. אומרות לי: תביא תעודת זהות. נתתי רישיון נהיגה ישראלי. הן אומרות לי: 'המנוי מוחרם'".
איתי מתאר בצבעים עזים את האירוע המלחיץ. "אני לא יודע מה לעשות. החבר שלי לוחש לי: ‘אחי, זאת ארגנטינה – תתחנן!’. אז התחלתי להתחנן ולבכות. אמרתי להן: אני מישראל, אצלנו מעבירים מנויים חופשי. זה היומיים האחרונים שלי בבואנוס איירס, והחלום שלי הוא לראות משחק של ריבר. באתי עם אדום".
ואז קרה הנס הקטן של דרום אמריקה. "פתאום אני רואה שאחת מסתכלת על הבוסית שלה ואומרת: 'הוא בא כל הדרך מישראל – מה, לא ניתן לו להיכנס?', היא מחזירה לי את המנוי ואומרת: 'לך מפה מהר'. עברתי ככה את המשטרה, לא האמנתי שאני באמת נכנס למשחק הזה. ובפנים – חוויה מדהימה. אווירה שאין בשום מקום אחר בעולם".
אחת הסיבות שבגללן מטיילים רבים נשבים בקסמה של דרום אמריקה היא האנרגיה האנושית שבה – הפתיחות, החום והחיים התוססים בכל פינה.
"ברזיל היא המדינה הכי ליברלית בעולם הזה", מספר המטייל הוותיק בידענות. "זה פסיכי כמה הם פתוחים – אם זה בזכויות להט"בים, אם זה בחיי הלילה – הכול אינטנסיבי. האלימות אינטנסיבית, האהבה אינטנסיבית".
איתי המשועשע מספר שבכמעט כל לייב שהוא עושה – העוקבים שואלים שוב ושוב על חיי החברה בדרום אמריקה. "אנשים רוצים לדעת איך באמת מתחברים למקומיים, איך יוצרים קשרים. אני אומר להם: תקשיבו, אין קסמים. אני הולך להוסטלים מקומיים, לא לגסטהאוסים של ישראלים. למשל, בארגנטינה גרתי בהוסטל של ארגנטינאים והייתי הישראלי היחיד. ישבתי איתם, דיברתי, הכרתי. ככה נוצרים קשרים אמיתיים.
"ואז, כשיצאנו למסיבה – זה כבר היה טבעי. לא פגשתי אנשים אקראיים, אלא כאלה שכבר הכרתי יום-יומיים קודם וידעתי שיש בינינו חיבור. אם אתם לא מדברים את השפה, אם אתם כל הזמן עם ישראלים – זה פשוט לא יקרה. אתם חייבים לצאת מאזור הנוחות ולהיפתח באמת לתרבות המקומית".
