לאחר שירות מילואים ארוך ומאתגר, איל כץ (24) ממושב מעונה שבגליל המערבי יצא לטיול הגדול בדרום אמריקה, אך הוא לא שיער כי במהרה ימצא את עצמו סוחב על הגב, לצד ציוד צילום מקצועי, גם דגלי ישראל ומדבקות זיכרון והנצחה לגיבורים שנפלו במלחמה.
התרמילאי שמנציח את הנופלים
(צילום ועריכה: איל כץ)
"אחרי שנה וחודשיים של צו שמונה, הרגשתי שאני חייב להגשים את עצמי", סיפר בשיחה עם ynet. "אני צלם מקצועי ויוצר סרטונים והחלטתי לצאת לטיול הגדול ולבנות רשימה של משאלות אישיות ולהגשים אותן אחת-אחת. תוך כדי התהליך הפנימי שלי, הבנתי פתאום שיש לי צורך עמוק להנציח את החברים שנפלו. זה קרה כמעט במקרה, כשניסיתי לקנות רחפן דרך בחור בשם מייק, שאיבד חבר קרוב. זה שבר אותי, הבנתי שזו משימת חיי – להנציח את הנופלים בדרכי, בדרך של יצירה".
רגע קצר לפני הטיסה לצד השני של העולם, איל יצא למסע מרגש ברחבי הארץ, ונפגש עם משפחות שכולות, שלא הכיר עד אז, ואסף דגלים ומדבקות הנצחה. "הגעתי אליהם בלי להכיר", סיפר, "דפקתי בדלת, התחבקנו, שמעתי את הסיפור שלהם, ובסוף ביקשתי מדבקות ודגלים. בסוף עליתי למטוס עם 12 ק"ג ציוד צילום ועוד 5 ק"ג דגלים ומדבקות להנצחה".
"זה גדול ממני": ההכנות למסע
(צילום ועריכה: איל כץ)
הנקודה הראשונה שבה נחת התרמילאי הצעיר הייתה ארגנטינה התוססת – היישר אל "טרק הכבשים", שעובר בין הרים, יערות ולגונות בדרכו אל מערת קרח מרהיבה. אורכו של המסלול כ-30 ק"מ: בוגרי סיירות קשוחים משלימים אותו ביום דחוס אחד, בעוד אחרים בוחרים לפרוס אותו על פני יומיים.
על שלט אזהרה שמוצב מחוץ למערה איל הדביק מדבקה לזכרה של אדר בן סימון ז"ל שנפלה ב-7 באוקטובר בקרב בזיקים. "אדר הייתה מפקדת בפיקוד העורף. בזמן שהמחבלים חדרו לבסיס היא דאגה להכניס את הטירונים לממ"דים. היא נפלה בקרב והצילה 120 חיילים. סיפור גבורה בלתי נתפס", סיפר איל. "הנפתי את הדגל שקיבלתי מהמשפחה וצילמתי. שעה וחצי אחרי שעזבתי, המערה קרסה. הייתי האדם האחרון שביקר בה. זו מערה שעמדה שם מיליוני שנים, ואני הגעתי אליה במיוחד כדי להנציח את אדר ופתאום היא קרסה. זה פשוט בלתי נתפס".
איל פועל גם להפצת מדבקות ההנצחה בין המטיילים הישראלים בדרום אמריקה. "אני נותן להם מדבקה, חיבוק, והם מבטיחים להנציח", סיפר. "יש לי היילייט באינסטגרם עם ישראלים שהדביקו את המדבקות האלה בלגונות, בטרקים, בתחנות רכבת, על קירות של הוסטלים. כבר קרה שהגעתי למקום מסוים וראיתי שלוש מדבקות, של שלושה גיבורים, שהבאתי למישהו. זו תחושת שליחות".
איך תיירים זרים מגיבים?
"אני מבין שיכול להיות שמישהו יחשוב שזה לא במקום. אבל בעיניי, זה מעשה עם ערך. זה לא סתם סטיקר. זו דרך לזכור. כשאני מסביר לאירופאים ולמקומיים על הפרויקט הם מיד מבינים שזה משהו מיוחד. אנחנו עם כזה קטן, כל אובדן אצלנו הוא כואב ומשמעותי. זה לא קורה במדינות אחרות, וזה הופך את הפרויקט שלי למשהו מיוחד מאוד".
ההנצחה של דוד משה בן שטרית ז"ל
(צילום ועריכה: איל כץ)
איל, שמטייל לבד ומעדיף להתרחק מהמסלול הישראלי הרגיל, הוסיף וסיפר על הקשיים במסע. "אני מטייל עם מוצ'ילה של כמעט 30 קילו, כולל ציוד צילום, אוהל, שק שינה, ציוד לבישול בטבע, הכל על הגב. לפעמים אני מגיע למצבי הישרדות קשים ממש. בטרק אחר בצ'ילה כמעט נסחפתי בנחל קפוא. כיף להיות עם ישראלים, אבל ההתפתחות האישית מגיעה כשאתה יוצא מאזור הנוחות שלך. אני בונה את המסלול שלי לפי המשאלות שלי. כשטיילתי לבד, הלכתי לפי מה שמעניין אותי – לא לפי איפה שנוח להגיע".
אחת המשאלות של איל היא לראות קרחונים מתנפצים, משאלה נוספת היא ללמוד לגלוש. "כבר הגשמתי עשר משאלות, ויש עוד בדרך", סיפר בגאווה. "בכל פעם שאני מגשים משאלה, אני חושב שזה היה יכול להיות גם חלום של הנופלים שלנו, שלא זכו להגשים".
