בערב קריר בתחילת חודש מאי אני צועד מגשר אייטאי לכיוון תחנת המטרו קאיאבצ'ו, אחרי שצילמתי את המעבורות הצבעוניות השטות בנהר סומידה. קצת לפני התחנה, נפתחת דלת של מסעדה קטנה וריח נהדר של אוכל חם מושך אותי פנימה. כעבור חצי שעה, כשראמן מופלא, כמותו טרם טעמתי, מחמם לי את הקיבה ואת הנפש - מצאתי את עצמי חושב שזה עוד מקום שלא הייתי מכיר, אלמלא התוכניות המקוריות השתבשו.
בפעם השישית בטוקיו, חזרתי לעיר שהפכה עבורי למקור בלתי נדלה של פליאה והשראה. במקור תכננתי לשלב כנס מקצועי עם טיול טבע בצפון יפן, אך הנסיבות הכתיבו שהייה ממושכת יותר, מבלי לצאת מהעיר. ההתארכות הבלתי צפויה הזו התבררה כמתנה – היא פתחה בפניי הזדמנויות נדירות להכיר את טוקיו לעומק, לצלול אל רבדיה הנסתרים, ולגלות שהעיר הזו אינה מפסיקה לחשוף פנים חדשות, גם למי שמכיר אותה היטב. הפרדוקס הוא שככל שאני מבקר יותר בטוקיו, כך אני מבין כמה עוד נסתר מהעין. ללא ספק, אפשר לשהות בה חודשים ואף שנים מבלי למצות אותה.
יופי הניגודיות היפנית
טוקיו, בירת יפן ב-157 השנים האחרונות, היא המטרופולין הגדול בעולם ובעלת עושר אינסופי מכל הבחינות – תרבות, דת, ארכיטקטורה, אוכל, קניות, ועוד. הנחיתה בה היא הלם תרבותי נעים, גם למי שמורגל לנסיעות. כבר בנסיעה מהשדה לעיר, ניכרת הניגודיות המובהקת שלה: גורדי שחקים בוהקים ומרחבים ירוקים ושלווים מתקיימים זה לצד זה בהרמוניה נהדרת, שזורים בכבישים רבי מפלסים, גשרים ומנהרות.
אחד הדברים המרתקים ביותר בטוקיו הוא קצב החיים שלה. הרחובות שוקקים אדם, הרכבות דוהרות במהירות מסחררת, והשילוט הניאוני המהבהב יוצר תחושה של קוסמוס אורבני אינסופי. אבל בתוך כל ההמולה הזו, ישנה גם תחושה של סדר מופתי ויעילות בלתי רגילה. המוני אנשים חוצים את מעבר החצייה המפורסם של שיבויה בתזמון מושלם, ובמקדשים השלווים אפשר למצוא שקט מפתיע. הניגודיות הזו, בין הכאוס המאורגן לשקט הפנימי, הוא מה שמעניק לטוקיו את האופי הייחודי שלה.
רגעים קטנים של קסם
כבר בשעות הראשונות שלי בעיר פגשתי את הדברים שאליהם התגעגעתי כל כך. אני חוזר להתפעל מהניקיון המוחלט, מהסדר המוקפד, הביטחון האישי, וגם מחווית השירות והמחויבות של כל אחד שתפנה אליו, שינסה לעזור, להביא אותך למחוז חפצך, לסייע או להסביר, לעתים גם למרות מכשול השפה. ואם הזכרתי את השפה, התחושה שנוצרת מהקשבה לאינטונציה, התארכות הצלילים, הקול הגבוה, לצד השקט המופתי ברכבת או באוטובוס. כמו גם הפליאה מהיכולת לרדת לפרטים בדגמי השעווה המדויקים בחזית המסעדות המשקפים אחד לאחד את המנות המוגשות בהן, ואת חוויית הביקור ב... שירותים - מחוממים, מנגנים, עתירי זרמים וכפתורי הפעלה.
והאוכל. מה לא נאמר על האוכל ביפן? במסעדת יוקרה או בדוכן ראמן אפלולי, על גג גורד שחקים או במרתף שדלת קטנה ברחוב לא מסגירה את עומקו – הוא תמיד נקי, טרי ומעורר תיאבון. התרגשות אמיתית התעוררה בי כשאיתרתי דוכן מרקים קטנטן, פחות מ 20 מ"ר שטחו, הצמוד לתחנת הרכבת הסואנת באקיהברה, שכבר ביקרתי בו בעבר. טעם המרק המהביל עם איטריות הסובה ולצידו ירקות בטמפורה, היה ממש תאווה לחיך כשסעדתי בו באותו יום גשום. אפילו ביקור בחנויות הנוחות, כמו Seven-Eleven או Lawson, על שלל המוצרים האינסופי שבהן, הוא חוויה עם תמורה עשירה ומתגמלת.
תחבורה ציבורית: פלא יפני
מערכת התחבורה הציבורית של העיר מפותחת ויעילה באופן בלתי רגיל. הדיוק, היעילות והכיסוי המטורף שלה פשוט מדהימים. כל רכבת, כל קו מטרו, מגיע ויוצא בדיוק מופתי, עד לרמת השנייה. אין פקקים, אין עיכובים. רק מנגנון יפני משומן היטב. המערכת כל כך נרחבת ומסועפת, שמגיעים לכל פינה בעיר בקלות ובמהירות. התוצאה היא שהרחובות כמעט ריקים מכלי רכב פרטיים!
ברגע שמפצחים את הדרך להשתמש במערכת באמצעות האפליקציה – הכל הופך להיות קל, נגיש, ו... זול. ירדתי לעומק עשרות מטרים של תחנות מסועפות כמו שינג'וקו וגינזה, והתניידתי בקלילות במבוכים משולטים היטב, כשאני יודע שאין מה למהר – פספסתי רכבת? לא נורא, הבאה במרחק דקות ספורות. התחנות מצוחצחות ומבריקות, והקרונות ממוזגים ומאובזרים במסכים המספקים את כל המידע הרלוונטי לנוסע. מדהים לראות עיר בסדר גודל כזה, עם מיליוני תושבים ותיירים, שהתנועה בה זורמת כל כך חלק.
טוקיו: עיר של מעגלים ורבדים
באופן כללי, אפשר לסווג את מוקדי העניין בטוקיו למספר מעגלים: המעגל הבסיסי שכל תייר צריך להכיר בפעם הראשונה, המקומות אליהם יגיע מי שחוזר לעיר בפעם השנייה, אתרים לנוסע המתמיד, וכן הלאה.
בתור התחלה, הייתי ממליץ על רובע גינזה היוקרתי, בו הרחוב הראשי הופך באמצע היום למדרחוב שוקק, ובחלק מבתי הכלבו המפורסמים שבו קומת המרתף מוקדשת לאוכל טרי והיא עשירה בפירות, ירקות, ממתקים ומעדניות. חגיגה אמיתית לעיניים ולבטן. כמו כן, כדאי לעלות לקומות הגבוהות של Tokyu Plaza Ginza לתצפית נהדרת על השכונה והתנועה.
לא רחוק מהפאר של רובע גינזה, נמצא השוק הפתוח צ'וקיג'י, שבעבר היה שוק דגים סיטונאי, ובשנים האחרונות הפך למתחם גדול של סמטאות צרות המאכלסות בתי אוכל, חנויות ודוכנים. מומלץ לבקר בו בשעות שלפני הצהריים, ולטעום ממגוון גדול של מאכלי רחוב.
רובע שינג'וקו הוא אחד המקומות המרכזיים והתוססים בעיר, שמציע חוויה מגוונת של קולינריה משובחת, חיי לילה סוערים, קניות אינסופיות, תוך שילוב מנצח של מודרניות, מסורת, בידור ורוגע, מה שהופך אותו לאחת מגולות הכותרת של כל טיול לטוקיו.
ברובע אסאקוסה מומלץ לא להסתפק במקדש המפורסם סנסו-ג'י Seneo-Ji, על סצנות התפילה והפולחן אפופות העשן, ושדרת החנויות המובילה אליו, אלא ללכת לאיבוד בסמטאות והרחובות הצדדיים המקיפים אותו, אשר גדושים בחנויות ובדוכנים, ומעוטרים בפנסי רחוב ואלמנטים יפניים קלאסיים.
הליכה שלווה בפארק אואנו מתגמלת בנשימה עמוקה של הטבע היפני. ביקרתי בעבר בפארק גם באביב, בפריחת הדובדבן-הסאקורה, וגם בשלכת הצבעונית בסתיו, אך הפעם, דווקא בעונת הביניים הלא זוהרת, הכרתי אותו מזוויות אחרות. דקות ארוכות התבוננתי בקבוצות תלמידים בגילאים 5 עד 17, המגיעים לבקר בגן החיות. כל קבוצה עם תלבושות נקיות ומסודרות וכובע צבעוני הייחודי לה. המשמעת והסדר המופתי בלטו למרחוק. במרחק הליכה קצר מגן החיות, עדיין בתוך הפארק, נכנסתי למקדש יפהפה – Ueno Toshogu Shrine, פינת חמד של אסתטיקה ושלווה.
מפארק אואנו כדאי לצעוד ברגל לשכונת אקיהברה דרך שוק הרחוב התוסס, עד שמגיעים לרובע הדינמי, שבעבר נודע כמרכז החשמל, והפך לאתר המרכז חנויות ואולמות משחק של מנגה ואנימה. גולת הכותרת, ולא בפעם הראשונה, היה ביקור בחנות הדגל של רשת יודובאשי, שעבורי כצלם הוא כמו ביקור לילד בחנות ממתקים.
צומת שיבויה והרג'וקו: צומת שיבויה המפורסם מהפנט כל פעם מחדש, בעיקר בצפייה במעבר החצייה המפורסם המתמלא ומתרוקן לסירוגין. הליכה קצרה דרך סמטאות וגנים עיליים הביאה אותי לשכונת הרג'וקו המפורסמת. המקום מלא אופי, ומאפשר לחזות בסצנת אוכל רחוב מצועצע וצבעוני וגם לרכישת מזכרות. ביקרתי גם במקדש מייג'י הסמוך, אליו מומלץ להגיע בימי ראשון, ולצפות מהצד בסרט נע של חתונות, כולל תהלוכה של הזוג המאושר וקרוביהם לעבר התמונה המשפחתית המסורתית.
תוכנית יומית והעמקה
כשהבנתי שאשאר בטוקיו יותר מהמתוכנן, בניתי לי בכל ערב תוכנית יומית, שלפעמים הביאה אותי לאותם מקומות, אבל בשעות וזוויות שונות. יצאתי מוקדם בבוקר עם תיק על הגב ורשימת מוקדי עניין בכיס, וגם אחרי הפסקת הצהריים, המשכתי לשוטט עד שהרגליים הכריעו אותי, כשמד הצעדים הראה 20 אלף ויותר. הגעתי לשכונות רחוקות, גנים, גשרים ותצפיות נפלאות, וגיליתי את יופיה המיוחד של העיר הזו גם בשעות החשיכה. בקבוצת פייסבוק של צלמים יפנים קראתי המלצה נהדרת – "אם בשעות הערב הפסיק הגשם שירד במשך היום – קח מצלמה וצא לרחוב". הפריימים משם הזכירו לי סצינות קולנוע של ממש.
כאמור, השהות וההיכרות המעמיקה יותר עם טוקיו בנסיעה הנוכחית איפשרה לי לגלות אתרים חדשים ומרתקים –
סמטאות נסתרות באזור תחנת הרכבת של גינזה או ברובע שינג'וקו כמו Omoide Yokocho וגולדן גאי, וסיור לילה מודרך תחת הכותרת הפייטנית "האורות האדומים של שינג'וקו".
למגדל טוקיו הגעתי כשהוא מקושט במאות עפיפוני נייר בדמות קרפיונים צבעוניים (קוֹינוֹבּוֹרי) לכבוד "יום הילדים" החל בתחילת חודש מאי. משפחות הגיעו בהמוניהן להצטלם למרגלותיו עם ילד, ילדה, או... כלב קטן.
הגעתי למקדשים נסתרים שלא הכרתי בעבר – מקדשי שינטו יפהפיים - Hie Shrine ו-Nezu Shrine, ובהם שורות של שערים כתומים קטנים המוליכים את המבקר אל אתר התפילה, ומקדש בודהיסטי מרתק בשם Gōtokuji ברובע סטאגאיה, שהסמל המיוחד שלו הוא החתול המנפנף, שמאות פסלים בגדלים שונים פזורים ברחביו.
ריאות ירוקות יוצאות דופן - הפארקים שסביב ארמון הקיסר, וגן יפני נסתר באמצע שכונת מגורים - Koishikawa Korakuen Garden, המשלב אלמנטים טבעיים כמו סלעים, אבנים, מפלים, גשרים ואפילו שדה אורז קטן.
הסנטרל פארק של שינג'וקו Chuo-park, אי של פסטורליות ושלווה באמצע אחד הרובעים הסואנים ביותר, בו מתקיימת בכל יום התעמלות בוקר קבוצתית ופוטוגנית.
התמזל מזלי ובזמן שהותי בטוקיו התקיים קאנדה מָאטְסוּרי – פסטיבל שינטו גדול המתקיים כל שנתיים בשנים אי-זוגיות. הפסטיבל נמשך מספר ימים, וגולת הכותרת שלו היא תהלוכה ססגונית במרכז העיר, במהלכה החוגגים נושאים מקדשים ניידים, המכונים "מִיקוֹשִי". חוויה ויזואלית ורוחנית יוצאת דופן.
סיכום - טוקיו בעיני צלם: קצה הקרחון
טוקיו היא עיר עשירה ומרתקת, שכל מה שתראה בה יהיה תמיד רק קצה הקרחון. חלק מהחוויות והמראות שראיתי, כמו גם הצילומים שלכדתי בעדשה, עדיין מחלחלים בי. זו תרבות שונה, זרה ולעתים גם מוזרה, אך ללא ספק התרבות האסתטית ביותר שפגשתי, המושפעת ממסורות של אלפי שנים, ומאופי תושביה המיוחדים.
במהלך הביקור מצאתי את עצמי, לא פעם, נפעם ומקנא בסדר המופתי, בניקיון ובדייקנות. הכל פשוט עובד כמו שצריך. אם היו בונים מדינה בהתאם להוראות הרכבה – זה כנראה היה התוצר הסופי.
יפן עבורי היא כמו ארוחה אינסופית של טעמים ומרקמים, וכשהיא מסתיימת, אני מתמלא בציפייה עזה לפעם הבאה. אני נמשך לשילוב המופלא של ניגודים: מודרני מול מסורתי, סואן מול שקט, מהיר מול איטי.
ואולי גם כי ביפן שתיים ועוד שתיים תמיד שווה ארבע. יש כאן תחושה עמוקה של דיוק, יעילות וחיזוי. הרכבת התחתית תגיע בדיוק בזמן. המוכר בחנות תמיד יהיה אדיב ומאיר פנים. השילוט יהיה ברור ומוצב בדיוק במקום הנכון. כל אינטראקציה היא טקס – קנייה בחנות, הזמנה במסעדה, קבלת עודף. ניכר שהיפני חושב קודם כל על האינטרס החברתי הכללי ורק אחר כך על עצמו.
יפן אינה מושלמת. יש לה מגוון אתגרים: אוכלוסייה מזדקנת, היחלשות המטבע, צעירים המתמודדים עם לחץ חיים ומוצאים מפלט באולמות הפאצ'ינקו, ברחובות "האדומים" של שינג'וקו או בחדרי הקריוקי – ואפילו התמודדות עם תופעת תיירות-יתר.
אך כל אלה מתגמדים בעיניי מול האיכויות העמוקות הבולטות מיד לתייר - כבוד למסורת, כבוד לסביבה, כבוד הדדי, סדר מופתי, אסתטיקה מרשימה, אומנות השירות, ירידה לפרטים, וחשיבה כוללת על מה נכון לעשות.
רפי קורן הוא מורה לצילום בעל ניסיון בהדרכת קורסים, הרצאות וסדנאות בארץ ובעולם. אתם מזומנים לבקר באתר האינטרנט שלו ולעקוב אחריו בפייסבוק ובאינסטגרם.
