4 בבוקר, באוהל. מינוס 20 מעלות. מתלבשים חם מאוד – ארבע שכבות עליוניות, שלוש שכבות ברגליים, נעלי פסגה, קרמפונים, גרזן, מקלות טיפוס, מים, אוכל. השמיים בהירים, הכוכבים במלוא עוצמתם. אין רוח. "חלון מזג אוויר קלאסי", יהיו מי שיגידו. "חלום של כל מטפס הרים". מתחילים לטפס. צעד אחר צעד. אנחנו בגובה 6,000 מטר מעל פני הים. יש 1,000 מטר טיפוס ורטיקלי לפנינו. זווית של 30% מטפסת איתנו הבוקר. הדופק עולה. מרגיש את הפעימות באוזניים וברקות. מרקו, המדריך השני, שואל אותי אם הכל בסדר. "בטח", אני עונה. עוד שני צעדים ואני צועק: "מרקו! אני מתעלף!". ונשכב על הקרח".
אקונקגואה – ההר והאתגר
אקונקגואה – ההר הגבוה ביותר בדרום אמריקה. 6,961 מטר. ההר הכי גבוה בעולם מעבר לאסיה. ממוקם ליד מנדוזה, ארגנטינה, ברכס הרי האנדים. אחד מ-7 הפסגות (הפסגה הגבוהה ביותר בכל יבשת). משמעות השם "אקונקגואה": "נציב סלע". וכן, הוא נקרא גם "הר המתים" בשל הממוצע של שלושה הרוגים בשנה מבין המטפסים על ההר.
מתוך שבע הפסגות, יש לי כבר בכיס שלוש: ביבשת אפריקה – קילימנג'רו (5,895 מטר), באירופה – אלבורס (5,642 מטר) ובאוסטרליה – קושצ'ושקו (2,228 מטר). אני ממשיך לחלום ולהתקדם לעבר היעד הבא.
כבר תקופה ארוכה שאני מתכנן את המסע לארגנטינה. הרכבנו צוות של ארבעה מטפסים: גיא קלומק, עזרא שהרבני, פאבל סנדלר ואני. כולם בעלי ניסיון בטיפוס הרים. בחודש ספטמבר האחרון יצאנו למסע הכנה בהר קזבק בגיאורגיה בגובה 5,054 מטר.
חלון הזמנים לטיפוס על האקונקגואה נקבע לתחילת ינואר – סטטיסטית התקופה עם מזג האוויר הטוב ביותר בעונה. קבוצה ישראלית שיצאה בתחילת העונה (תחילת דצמבר) נאלצה לרדת מההר בשל רוחות של 150 קמ"ש, אוהלים שנקרעו וסכנת חיים אמיתית.
פסגת הר קזבק עליה נדבר בהמשך, זו לא ה-פסגה
(צילום: שי לחוביצר)
הכנות לטיפוס
ההכנה כללה אימונים אינטנסיביים – ריצות שטח, רכיבות אופני הרים ובעיקר טיפוס על מדרגות – בחדר כושר ובמגדלי משה אביב ברמת גן. על הפרק: 76 קומות, 20 מדרגות בכל קומה, 1,500 מדרגות בכל סבב. הגעתי לחמש עליות רצופות באימון (7,500 מדרגות). בסך הכל טיפסתי על עשרות אלפי מדרגות במהלך האימונים, חלקן עם אפוד משקל וחלקן עם מסכת חמצן (שמייצרת הדמיה לתנאי גובה).
ויש גם את עניין הציוד כמובן. בגובה 7,000 מטר דורש ציוד מקצועי ומותאם לתנאים קיצוניים:
- נעליים מיוחדות (אטומות במיוחד לקור)
- שלושה סוגי כפפות
- מעילי פוך
- מעיל חוסם רוח
- מכנסי גורטקס
- עשרות פריטי לבוש שנרכשו בארץ ובחו"ל
יציאה למסע
היום הגדול הגיע לאחר מסע של טיסות שעובר דרך פרנקפורט, גרמניה, סאו פאולו, ברזיל, ולבסוף מנדוזה, ארגנטינה. אנחנו יוצאים לטיפוס עם Grajales, חברה מקומית ותיקה שמספקת תמיכה לוגיסטית: פרידות שמעלות ציוד עד מחנה הבסיס, אוהלי מטבח בכל מחנה, ואוכל טרי וטעים.
יוצאים לדרך
אנחנו מטפסים במסלול "הפולני", הקרוי על שם הקרחון הפולני שעל ההר. מטפס פולני היה הראשון לכבוש את הפסגה, ומאז נותר השם. שלוש שעות נסיעה ממנדוזה – ומתחילים. 40 ק"מ של הליכה מפרכים מובילים אותנו לשני מחנות בדרך, שמביאים אותנו לבסוף למחנה הבסיס "פלזה ארגנטינה", המתנשא לגובה של 4,200 מטרים.
הנוף עוצר נשימה – הרי האנדים העצומים מקיפים אותנו, צמחייה מדברית פזורה בשטח, נחלים גועשים מלווים את המסלול, וגואנקות מזדמנות מגיחות פה ושם. זהו הטבע במלוא עוצמתו.
המחנות בדרך נקיים ומסודרים, השירותים מתוחזקים להפליא (מספר שתיים לתוך שקיות ניילון, שנלקחות חזרה – כך שההר נשאר נקי ומבריק). למעשה, זה ההר הכי נקי ומתוחזק שחוויתי.
בלילות, הקור מתחיל לתת את אותותיו. מטמפרטורות של 30 מעלות ביום, אנחנו מתקרבים לאפס עם רדת החשיכה. מחנה הבסיס מזכיר "כפר אוהלים" – לכל חברת לוגיסטיקה יש את האוהלים שלה, ושלנו בצהוב, כאות הזדהות עם החטופים. המחנה עצמו ברמה גבוהה: יש מקלחות למי שמעז, ארוחות "על האש" עם בשר ארגנטינאי משובח, וצוות מקצועי שמתקתק את העניינים ברמה חלומית. אנשי הצוות נשארים כאן במשך כל העונה – כארבעה חודשים – וזה לא פשוט. רואים עליהם את האופי הארגנטינאי: שמחת חיים, ובעיקר הכרת תודה על הפרנסה.
שלב ההתאקלמות
ארבעה ימים מוקדשים להסתגלות לגובה. ביום השני יוצאים לגובה 5,000 מטרים עד מחנה 1, נשארים שם כשעה וחוזרים – זה הפרוטוקול. צוות רופאים מקומי, מומחה לרפואת גבהים, מאשר את המשך הטיפוס שלנו. למחרת אנחנו מעמיסים את הציוד ומטפסים למחנה 1. כאן הכל משתנה: ההרים הופכים מחוספסים יותר, הפסגות מכוסות שלג, והטמפרטורה צונחת למינוס עם שקיעת השמש.
לילות ארוכים וקרים באוהל: 12 שעות של חושך מוחלט – מ-20:00 בערב ועד 08:00 בבוקר. בקבוק חם נכנס לשק השינה ומפנק את הכניסה לשינה. נטפליקס מעביר את הזמן, אבל הקור מקפיא. חייבים כפפות כדי להחזיק את הטלפון ולראות סדרה מתוך שק השינה.
ומה לגבי יציאות בלילה? הבעיה ידועה, והפתרון פשוט אך יעיל – בקבוק שתן בתוך האוהל. איזו הקלה.
הימים עוברים, ואנחנו מתקדמים למחנה 2. הגובה: 5,500 מטרים. זה גבוה – כל פעולה, אפילו הקטנה ביותר, מעלה את הדופק ואת קצב הנשימה. ההתאקלמות היא קריטית: חייבים לאכול טוב ולישון היטב – שני מדדים שמצביעים על הסתגלות מוצלחת לגובה.
זהו הר קשוח: רוחות עזות, שלג וקור מקפיא. כבר הזכרנו את המשלחת הישראלית שנאלצה להתקפל בתחילת העונה – תזכורת ברורה לתנאים הקיצוניים. בפסגה, הרוחות משתוללות במהירויות של 70-100 קמ"ש, ולכן חיפוש אחר "חלון מזג אוויר" ליום הפסגה הוא קריטי. בתכנון שלנו יש שלושה ימים רזרביים בדיוק למקרה כזה. בינתיים, משלחות אחרות מנסות להגיע לפסגה – אך ללא הצלחה.
טיפוס למחנה 3 – "מחנה כולרה"
כבר מהשם אפשר להבין למה זהו יום התאקלמות מאתגר: 500 מטרים ורטיקליים של טיפוס מפרך עד למחנה בגובה 6,000 מטרים. ההר חושף את שיניו – רוחות עזות, שלג כבד וקור חודר. אחרי שלוש שעות של טיפוס, מגיעים סוף סוף למחנה ונכנסים ל"דומו" – אוהל גדול יחסית שבו כולם אוכלים, שותים ומוגנים מהרוח. בפנים, 20 מטפסים מצטופפים יחד. האווירה לחה, קרה, והאוויר דליל. אחרי שעה, יורדים חזרה למחנה 2 – וההבדל מורגש מיד. לפתע, הכל קל יותר. תוך פחות משעה, אנחנו שוב במחנה.
החלון נפתח. מזג האוויר משתנה לטובה – ובין שלישי לרביעי מתגלה הקסם: רוחות שקטות של 5 קמ"ש, מעט שלג בצהריים – אידיאלי לטיפוס. אנחנו סוגרים ארבעה לילות נוספים במחנה 2 – מהלך שמסייע להתאקלמות, למנוחה, ולהכנת הציוד לקראת האתגר האמיתי שמצפה לנו.
ליל הפסגה
בערב שלפני, מכינים את כל הציוד. התחזית: טמפרטורה של מינוס 20 מעלות, עם תחושה של מינוס 30. לפנינו 10-8 שעות טיפוס ו-4-3 שעות ירידה – יום ארוך וקשוח.
מה לוקחים?
הנעלה: נעלי 8000 (שתי שכבות), גרבי מרינו סופר-חמות, גטקס טרמי, מכנסי הליכה נגד רוח, מכנסי פוך.
כפפות: שלושה זוגות, כולל "מיטנס פוך".
שכבות עליונות: חולצה טרמית, חולצה נוספת, סוודר, ומעיל פוך חם במיוחד.
כיסוי ראש והגנה: בנדנה, בלקלווה ("כובע גנבים"), קסדה.
ציוד טיפוס: גרזן, קרמפונים, שני מקלות הליכה.
שתייה ומזון: שני ליטר מים + ליטר מים חמים בטרמוס, אוכל ל-14 שעות.
הגנה מהשמש: משקפי גוגל + משקפי שמש, קרם הגנה.
תאורה: פנס ראש.
בקיצור, 10 ק"ג של ציוד על הגוף – משקל שהופך לפקטור קריטי בגובה הזה.
רגע האמת
3:00 לפנות בוקר – השכמה. בתוך האוהל: מינוס 20 מעלות. קר למות. מתלבשים עם הציוד שישן איתנו בשק השינה – שלא יקפא. מרקו נכנס לאוהל עם "טאקו גבינה" – טוסט חם ומים לתה.
4:00 – יוצאים לדרך. פירמן, המדריך הראשי, מוביל. מרקו, עוזר המדריך, סוגר מאחור. לשניהם יחד יש 72 טיפוסים מוצלחים לפסגה. מרקו מחזיק בלון חמצן למקרה חירום. שקט מוחלט. רק צעדים זהירים בשלג. הלילה נקי, קר – מראה נדיר על ההר. מלפנים ומאחור, עוד משלחות עולות עם פנסים, ההר נראה כמו זרוע גחליליות זעירות שמטפסות מעלה.
אחרי חצי שעה, אחד החברים מסתובב חזרה למטה – מחלת גבהים, רמת חמצן בדם (סטורציה) של 76%. לו זה היה קורה בגובה פני הים, הוא כבר היה מאושפז מזמן.
אנחנו ממשיכים. צעד אחר צעד. הדופק שלי מתחיל להשתולל. מרקו מזהה את זה: "הכל בסדר?", "בטח", אני משיב לו. שני צעדים נוספים – ופתאום סחרחורת. לרגע אני מאבד הכרה וצונח על הקרח
אנחנו ממשיכים. צעד אחר צעד. הדופק שלי מתחיל להשתולל. מרקו מזהה את זה: "הכל בסדר?", "בטח", אני משיב לו. שני צעדים נוספים – ופתאום סחרחורת. לרגע אני מאבד הכרה וצונח על הקרח. מים וסוכר מחזירים אותי מהר לעמוד על הרגליים. ממשיך לעלות ל-6,200 מטרים. עצירה קצרה. "אתה ממשיך?", שואל פירמן. "ברור", אני משיב.
עוד ארבע שעות של טיפוס מתיש. הקצב איטי, אבל מרגיש מהיר. הדופק עדיין גבוה. אני לוקח שלוק של מים קפואים, מוסיף ג’ל אנרגיה וממשיך. 6,400 מטרים – עצירה. אוכלים, שותים, ממשיכים. אין זמן לנוח – אחרי חמש דקות הכל קופא. ב-6,500 מטרים אני כבר נחלש. הדופק בשמיים, המילים יוצאות ממני חלשות. תחושת ניתוק מהגוף. סחרחורת. אני מתחיל לדבר עם עצמי, ואז מחליט: זהו, אני יורד. לא באתי להיות חלק מהסטטיסטיקה של "הר המתים".
אני מעדכן את פירמן. הוא לא משכנע אותי להמשיך – בצדק. שלושה מחבריי ממשיכים להיאבק למעלה, ואני יורד עם מרקו. ברגע שאני מסתובב – הכל קל יותר. ככה זה בגובה. אני מגיע למחנה כולרה, מתאושש. פיזית, הכל בסדר. אבל הנפש? פצועה. הפסגה נכבשת – אבל לא על ידי.
15:00 – ההר מחליף פנים. סופת שלג מכסה את הכל ב-20 ס"מ חדשים. אנחנו מחכים לצוות שהמשיך. משלחות אחרות מגיעות למחנה, כולם דואגים.
18:45 – אחרי כמעט 15 שעות, הם חוזרים. יש פסגה! חיבוקים, נשיקות, מרק חם. הלילה? רוחות חזקות שמנסות להעיף אותנו עם האוהל. בבוקר קמים – הכול מכוסה בשלג. הרוח כל כך עזה, שבקושי אפשר ללכת.
הירידה – המסע נגמר
יורדים מגובה 6,000 מטרים, דרך ירידה טכנית אל מחנה הבסיס בצד השני – "פלזה דה מולס", המכונה "מחנה החמורים". עיר ענקית, תנאים מדהימים, אוכל טוב. למחרת, 26 ק"מ אחרונים – ואנחנו מגיעים לכניסה להר. זהו, נגמר.
זו הייתה חוויה יוצאת דופן. זה הר קשוח ברמות. לא כבשתי את הפסגה, וכל ניסיון לנחם אותי – לא עוזר. בסוף, באים להר בשביל להגיע לפסגה. אבל יש שתי תובנות שלא נותנות לי מנוח: עדיף לחיות עם האכזבה, מאשר לא לחיות ולהישאר על ההר. עדיף לחיות עם תחושת הכישלון, מאשר עם תחושת התסכול שלא ניסית. חזרתי בחיים – ולחיים – מהר המתים. אקונקגואה.
לגיא קלומק ועזרא שהרבני שניצחו את ההר והעפילו לפסגה
