לאחר טיפוס של חמש שעות בשיפועים תלולים ובמאמץ פיזי ומנטלי קיצוני – הוא סוף-סוף נראה, מרחוק. קוראים לזה "סולם השמיים", או "מדרגות לגן עדן". כך או כך, זהו סולם עשוי בכבלי פלדה, באורך 43 מטרים, התלוי 700 מטר מעל התהום שמתחת. בין שמיים לארץ. אין דרך חזרה, ושוב אני חושב לעצמי – מה אני עושה פה?
תחזיקו חזק
(צילום: מאיר גבאי)
ויה פראטה (Via Ferrata) – או בתרגום מאיטלקית "דרך ברזל", הוא מסלול טיפוס שכולל כבלי פלדה, גשרים וסולמות המחוברים לסלע. המטפסים מצמידים רתמה עם שתי רצועות עם טבעות אבטחה, המאפשרות חיבור רציף לכבל המתכת ובלימת נפילה במקרה של החלקה. הכבל, יחד עם יתדות, מדרגות וסולמות, משמשים הן לדריכה והן לאחיזת יד, ובזכותם ניתן לטפס על קירות סלע תלולים ומסוכנים, מבלי להזדקק לציוד טיפוס מקצועי.
המסלול הראשון שבו השתמשו בשיטה זו נבנה בחבל טירול שבאוסטריה ב-1849. במלחמת העולם הראשונה, בין 1914 ל-1918, כחלק מהמלחמה בצבא אוסטרו-הונגריה, בנה צבא איטליה כמה מסלולי VF בהרי הדולומיטים שבדרום טירול – אזור שהיה עד אז בשליטת אוסטריה. תכלית המסלולים הייתה לסייע לחיילים נושאי ציוד בהגעה לפסגות ההרים ובשליטה בפסגות ובדרכים שבמעברי ההרים. מאז נבנו באירופה מאות מסלולים – בעיקר באיטליה, באוסטריה, בספרד, בגרמניה ובשווייץ, אשר מושכים אליהם חובבי אדרנלין מכל העולם.
לאחר שטיפסנו בשנה שעברה במסלול ויה פראטה בשווייץ – הגיע הזמן לבדוק את השכנה ממזרח: אוסטריה, מדינה עם 550 מסלולי ויה פראטה, רובם בחבל טירול, שבו נבנה גם המסלול הראשון כבר בשנת 1847.
הנחיתה בזלצבורג, ומשם יוצאת הקבוצה: עשרה חובבי טיפוס מישראל, חצי מהם נשים קשוחות במיוחד. את החבורה הוביל סרגיי מ-Wild Adventures, מומחה עולמי למסלולי ויה פראטה שמכיר כל יתד וכל כבל באזור.
ציוד חובה: קסדה (אבנים עלולות ליפול, ולעיתים גם בעיטות ממטפס שמעליך), רתמה וערכת ויה פראטה – הכוללת שתי רצועות עם טבעות אבטחה (קרבינרים חצי־אוטומטיים) ואלמנט בלימת אנרגיה, שנועד לספוג את המכה במקרה של נפילה. בלי האלמנט הזה – יש סכנת שבירת גב אמיתית.
לאורך המסלול נמתח כבל מתכת שאליו חובה להיות מאובטחים כל הזמן. בכל מעבר, אחת הטבעות נשארת מחוברת – ורק אז מעבירים את השנייה. הרגליים נתמכות ישירות על הסלע או על מדרגות ומתלים מברזל שהוטבעו בהר לצורך אחיזה.
מסלולי ויה פראטה מחולקים לפי רמות קושי בהתאם לסקאלה בינלאומית: במדינות שונות משתמשים בסימונים שונים – מ-A עד F או 1 עד 6 – כדי לציין את דרגת האתגר, מהקליל ועד הקיצוני.
לטפס לצד מפל גועש
יצאנו למסלול הראשון – בלי סרגל מאמצים ובלי חימום, ישר לאקשן, כיאה לישראלים, מתחילים מהקשה. מסלול ויה פראטה שמשלב גם קניונינג באזור האגם הציורי וולפגנגזא (Wolfgangsee), סמוך לעיירה שטרובל (Strobl).
לאחר הליכה מהירה מגיעים לנקודת ההתחלה ומתחילים לטפס מעל הנהר. מסביב הכול נוטף מים – רסיסי מפלים, טיפות גשם שמצטרפות לחגיגה. רמות הקושי נעות בין B ל-C, והאתגר עולה ככל שמתקדמים. ברקע – רעם המפל, רעש עצום וממכר.
שורת גשרים תלויים וכבלי פלדה מחייבים מעבר מצד לצד, כשבאחד מהם צריך ממש לבצע שפגט מלא. לא פשוט בכלל. סרגיי, המדריך, מעגן את עצמו ומסייע לכל מי שמתקשה לעבור. כשהמפל מתגלה במלוא עוצמתו, מתחילים לטפס ממש לצידו, במרחק של מטר אחד בלבד ממסך המים הזורם בעוצמה של אלפי קוב לשעה.
הרעש אדיר, האדרנלין בשיאו. אחרי טיפוס אנכי של 460 מטרים, מגיעים לפסגה – ותצפית מרהיבה נפתחת אל האגם שמתחת. הירידה – ארוכה, תלולה ומאתגרת לא פחות, מחזירה אותנו אט-אט אל נקודת ההתחלה ואל המכוניות.
יום שני. הרגליים כואבות מאתמול, אבל זה לא עוצר אותנו. הפעם – מסלול ויה פראטה קלאסי. נקודת היציאה היא אגם מנדס, שמסביבו נפרשים מצוקים תלולים ונוף אלפיני מושלם. מתחילים בטיפוס אנכי מאתגר, עוברים כמה מקטעים טכניים עד שמגיעים לגשר. משם ממשיכים לטפס לקצה הסלע, ואז חוצים גשר מדרגות אופקי תלוי.
הנוף שנפתח משם פשוט עוצר נשימה. האגם מתגלה מלמעלה בגווני טורקיז וירוק, והפסגות משתקפות בו כמו במראה. בפסגה מחכה צלב מתכת גדול, המסמן את סיום המסלול. הירידה חזרה – תלולה, ארוכה ולא קלה, עד לשובנו למכוניות.
למחרת – לוקיישן אחר לגמרי. היעד נשמר בסוד עד הרגע האחרון. "הפתעה", אומר סרגיי. מהחניה עולים על אוטובוס, שנכנס למנהרות ארוכות החצובות בהר, ומשם ממשיכים ברכבל פתוח שמעלה אותנו לגובה של 2,000 מטרים. עוד נסיעה קצרה באוטובוס, והנה אנחנו מול שני אגמים קרחוניים בצבע כחול שקוף, כשסכר ענק סוגר את האגם העליון.
ועל הסכר הזה עצמו מחכה לנו ויה פראטה. מטפסים את הסכר. זווית של 80–85 מעלות, כמעט אנכית. המסלול משלב גשרים, סולמות, ומסתיים באלמנט שכולם חיכו לו – "סווינג": קפיצה באוויר כשהמטפס מחובר לכבל ברזל, מעבר מצד לצד בתנופה.
אחת המשתתפות, עם אנרגיה של שרפובה, משחררת צעקה חזקה בכל עלייה. הקבוצה עונה לה בצעקת הד חוזרת – והעמק כולו מהדהד. תיירי יום שעומדים על הסכר מביטים למטה, מצלמים ומעודדים. כשאנחנו מסיימים את הסולם האחרון ויוצאים מהמסלול, נשמעות קריאות בראבו מהאוסטרים שמוחאים כפיים. האמת? יש על מה.
"ידיעה מונעת פחד – אבל לא אימה"
אנחנו מוכנים לשיא – מסלול "מדרגות לגן עדן" (Donnerkogel), ליד העיירה Gosau. יש שיגידו שזו ויה פראטה האייקונית ביותר בעולם. רכבל מעלה אותנו לגובה 1,473 מטרים, ומשם הליכה קצרה ותלולה של כ-15 דקות – והטיפוס מתחיל.
סרגיי מתדרך אותנו: "היום זה מסלול יותר קל מהקודם, רק יותר ארוך". קל? לא בדיוק. הטיפוסים ברמות C ו-D, כולל כמה קטעים שליליים. הדופק מזנק. כל קטע אנכי לחלוטין, כמעט בלי אחיזות לרגליים, מה שמאלץ להשתמש יותר מדי בכוח ידיים – טעות טכנית טיפוסית, כי בויה פראטה אמורים לעבוד עם הרגליים. מרחוק כבר רואים את המדרגות והן נראות מאיימות.
יש כבל למנוחה וכבל לעלייה. אני ממהר להתחבר, כמה שפחות זמן לחשוב יותר טוב. זה מזכיר לי שלט שראיתי בקרוב לבסיס הטיפוס, בו כתבו: "ידיעה מונעת פחד – אבל לא אימה". כלומר, אל תתעכב. פשוט תעשה.
אני מחבר את כבלי האבטחה לסולם ומתחיל לטפס. כבר בצעד הראשון הסולם מתנדנד – מהרוח, ממשקל הגוף, ומהמטפס שאחריי. מה עובר לי בראש? רק דבר אחד: המדרגה הבאה. הכבל מתנדנד יותר ויותר, עוד מטפס עולה, והכול נעשה קשוח. "מה אתה עושה פה?", אני חושב לעצמי, תלוי על סולם בגובה מאות מטרים, בדרך לפסגת הדונרקוגל. זה מרגיש יותר כמו מדרגות לגיהינום מאשר לגן עדן. הכול סביב שקט ופסטורלי, חוץ מצלילי הנשימות והדופק שמכה ברקות. מדי פעם אני מעז להסתכל למטה – תהום אינסופית.
אני מתקרב לסוף הסולם ומתחבר חזרה לסלע. תחושת הקלה. מסתכל למעלה – עוד טיפוס אנכי של עשרות מטרים, ברמות C ו-D, כל עגינה דורשת מאמץ. הדופק בשמיים. אני מחפש את האחיזה הבאה, ורואה את המטפסים לפני נעלמים במעלה הפסגה – סימן טוב. לאט-לאט מופיע צלב הפסגה – סמל הסיום. ואז מגיע הפיצוי: תצפית מרהיבה על נוף עוצר נשימה, או במקרה הזה, משחרר נשימה.
המסלול נגמר. במפת המסלול רואים בבירור עד כמה הוא קשה ואתגרי. הגענו לצלב הפסגה, הנשימה נרגעת – אחרי חמש שעות טיפוס ועוד שעתיים ירידה תלולה, שבהן מאבדים אלף מטרים ורטיקליים עד הרכבל. כולנו מסיימים שלמים ובריאים, אחרי ארבעה ימי טיפוס רצופים – אלפי מטרים של גובה, אין-ספור סולמות, מדרגות, גשרים, תהומות, גשמים ונהרות. יורדים ברכבל, והפרס מחכה למטה: גרמנקנודל אוסטרי חם ומתוק. הקלוריות? הרווחנו אותן ביושר.
