כמטייל סולו ותיק, כבר חוויתי הכול – או לפחות כך חשבתי. ההרפתקאות שיצא לי לחוות עד היום הן ברובן דברים שאנשים מפנטזים לחוות פעם אחת בחיים. ואני? לטיול הזה יצאתי רווי. החל מחציית האוקיינוס האטלנטי עם סירת מפרש, לביקור במדינות נדירות כמו סורינאם, או פסטיבל הוודו שבמערב אפריקה – You name it, I was there. אבל החוויה שחוויתי בנפאל תפסה אותי לא מוכן.
הגעתי לנפאל רק לחודש – תקופה קצרה יחסית למסעות שלי שתמיד ארכו חצי שנה ומעלה. אבל בגלל שאני ב"תקופת ארץ" ויש לי עסק מצליח לנהל, החלטתי לצאת למסע קצר אך ממוקד.
את השבוע הראשון פתחתי במנזר בודהיסטי טיבטי בשם קופן. מנזר שמנגיש את הפילוסופיה הבודהיסטית למערביים שמאסו במירוץ החיים ומבקשים כלים לניהול פנימי רגוע ושלו יותר.
במהלך הקורס חייתי במנזר, עם לו"ז מלא במדיטציות ולימודים. כל המשתתפים היו מערביים, מחפשי דרך – כמוני. הטלפונים נכנסו לקופסה בהתחלה – וחזרו אלינו רק בסוף. היה לי חדר פרטי, מים חמים, ארוחות מזינות. המינימליזם הוא חלק מהעניין – אבל זה לא טיול סבל.
קצרה היריעה מלהסביר מה חוויתי בשבוע הזה. הניתוק, השקט, והתכנים – אפשרו לי לשאול את עצמי את השאלות שבדרך כלל אין לנו זמן לשאול:
- האם אני באמת מבין את גודל ההקרבה של ההורים שלי?
- אילו דפוסים כבר לא משרתים אותי?
- ולמי בחיים אני נוטר טינה והאם הגיע הזמן לשחרר?
שחרור – זו מילת המפתח. לשחרר אחיזה – בהרגל, באדם, בתחושת שליטה. אחת ההבנות הכי מטלטלות שהגיעה אליי שם הייתה דווקא סביב ה"אני" שלי. הבודהיזם מדבר על כך שה"אני" הוא אשליה – משהו שאנחנו מספרים לעצמנו שוב ושוב עד שזה מרגיש אמיתי. ביום שלמדנו על זה – הרגשתי שהאגו שלי מתפורר. ממש כך.
התחלתי לבכות. הרגשתי שאני "מתפלפ". ניגשתי למנחה – היא חייכה ואמרה ש"להתעורר יכול להיות כואב". אולי חוויתי מוות אגו, אולי משהו אחר – אבל זו הייתה רעידת אדמה בנפש שלי. לא בטוח שהשתקמתי ממנה עד היום. וזו רק חוויה אחת מתוך שבוע שבו נכנסתי עמוק לתוך עצמי. מהשקט של המנזר – לאתגר הפיזי והמנטלי של ההרים. התחנה הבאה הייתה טרק הלנגטנג.
עמדתי בפני דילמה: לקחת פורטר או מדריך – או לצאת לבד? הקשבתי לעצמי, ובחרתי בסולו. לגמרי לבד. ותקשיבו – אין החלטה יותר טובה מזו. ההליכה לבד בטבע, האינטימיות עם ההימלאיה, הפשטות של המקומיים שמברכים אותך ב"נמסטה" – זו האמת שחיפשתי.
אחרי שלושה ימי הליכה כמעט בלי לפגוש ישראלים, הגעתי לכפר קסום בשם Kyanjin Gompa, בגובה 4,000 מ'. כפר שנפגע קשות ברעידת האדמה של 2015 – וגם האנשים שבו.
את הגסטהאוס שלי ניהלו שני אחים. אמם נהרגה באסון – והם בנו מחדש את המקום. אירחו בחיוך, באהבה. באחת השיחות, אחד מהם סיפר לי שב-6/10 הכפר היה מלא ישראלים אחרי צבא. אבל ביום שלמחרת – 7/10 – כולם קמו, ארזו, ועזבו להילחם. הוא סיפר, ואני בכיתי. זה הזכיר לי עד כמה הערבות ההדדית שלנו בארץ חריגה בנוף העולמי.
עוד משהו שאחיו סיפר לי זה על פסגה מרהיבה בגובה 5,000 מטר, ואמר לי – אתה בכושר, אתה תעלה אותה בקלות. היה לו קל לדבר, אבל הקלות הזו התנקמה בי. אחרי שעתיים מצאתי את עצמי מטפס על קו סכין של איזו שלוחה – שלג שחדר לתוך הנעליים, אוויר דליל, סחרחורות. כל 30 שניות עצרתי לנשום. הראש התחיל לייצר תרחישים קיצוניים, אבל נזכרתי במה שאמר לנו הרב חזי מבית חב"ד בקטמנדו: אם אתה מרגיש תסמיני גובה – עצור, תנוח, תרד קצת. וכך עשיתי.
ולשמחתי – זה כנראה גם מה שהציל אותי. סביבי היו קבוצות עם מדריכים. אני הייתי היחיד לבד – ובדיעבד, זו הייתה החלטה נהדרת. הטרק הזה דחף אותי לקצה – בדיוק כדי להזכיר לי שאפשר ללכת רחוק, אבל באחריות. זו בדיוק הפילוסופיה שלי כמטייל סולו.
וכשהגעתי לפסגה – עמדתי שם לבד, מוקף ברכסים מושלגים. תחושת עוצמה כזו לא הרגשתי הרבה זמן. אנרגיית ההימלאיה. טבע אמיתי. עוצמתי. כזה שאין בארץ – אבל אפשר לפגוש אותו פה, או בדרום ארגנטינה, או בקירגיזסטן.
וכאילו כדי לאזן את הכול – חיכתה לי עוד חוויה אחרונה: חג ההולי. ברחובות פוקרה, העיר השנייה הגדולה ביותר בנפאל אחרי קטמנדו הבירה – צבעים, אבקות, ריקודים, מוזיקה, בלגן – והתמסרות טוטאלית לרגע. וזה קרה באותו יום של פורים. שתי ציפורים כבר אמרנו?
אם עליי לסכם, אגיד שנפאל היא מדינה שאם רק תאפשר לה – תיכנס לך עמוק ללב. הרוחניות, ההרים, האנשים – זו נוסחה מנצחת. כל עוד תסכים לפתוח שיחה, לרדת מהמסלול, ולומר כן להרפתקאות – היא תיתן לך חוויות שילכו איתך שנים קדימה.
אני בטוח שעוד אחזור לשם. אבל לעת עתה – אני רק מתרפק על המסע הזה, מתענג על התובנות, ומחייך בכל פעם שאני נזכר: איזה כיף זה לטייל לבד, להגדיל את הנשמה, ולתפוס את החיים בידיים.
וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בעבודה שלי – לעזור לאחרים לצאת למסע כזה בעצמם. לא רק לפנטז על זה – אלא באמת לחוות את זה, בדרך שהכי מדויקת לה ובלי חבלי לידה ומכשולים מיותרים.
אז מה אתם אומרים – נפאל נכנסת לרשימה שלכם?
