געגועים אינסוף לנכדים ולהוריהם שהעתיקו את מגוריהם לקליפורניה, ביחד עם הופעה של בילי ג'ואל, אלוף נעוריי הבלתי מעורער, שתוכננה להתקיים בסנטה קלרה - הכריעה את הכף לטובת חגי תשרי בארץ השמש. ארזנו את החיילת שקיבלה אישור מיוחד, ביחד עם המתבגר שעתיד להתגייס בקרוב, לצד מתנות ומזוודות אינסוף ויצאנו לטיסה ארוכה-ארוכה שבסופה נחיתה מיוחלת בלוס אנג'לס.
את הנסיעה לקופרטינו (Cupertino), מקום מגוריהם של הנכדים, חילקנו לכמה מקטעים. יצאנו לכמה שעות אל הצוק המפורסם שגם בשעת בוקר לא מאוד מוקדמת היה נתון בערפל נהדר. סביבו שמורת טבע של עופות מים מגודלים, צווחנים, מוֹשֶׁבֶת לוטרות ומאות סנאים שהגיחו מבין המפרצים, אדישים לצווחות ההתפעלות שלנו. היה זה המפגש הראשון שלנו עם הטבע ובעלי החיים בקליפורניה, כזה שהציב מיד שיא שלא שיערנו שיישבר שוב ושוב במהלך השבועות הבאים.
את השעות הבאות עשינו בנהיגה כשהאוקיינוס הפסיפי לשמאלנו, ולימיננו כרמים, שדות ודגלי ארה"ב עצומים מתנופפים ברוח בכל הזדמנות כמעט, מהמראות המרשימים שליוו אותנו. בכלל, המושג "עצום" קיבל משמעות כמעט בכל מובן: הנופים, רכסי ההרים, היערות וגם המנות במסעדות שבצידי הדרכים.
לקראת ערב הגענו לקופרטינו, לחיבוק אינסופי עם אהובינו הרחוקים. הימים הבאים הוקדשו לארוחות חג משותפות ולהשלמת פערים.
המסלול הראשון הוקדש לסנטה קרוז (Santa Cruz), אל Old Cove landing trail. שילוט אופייני מופיע לאורך כל הדרך ומנחה את המבקרים לשמור על עולם החי ולהקפיד על התנהגות נאותה במרחב הציבורי. מתקנים למילוי בקבוקי מים וגם שירותים נמצאים בכל מקום כמעט (גם לצד שני פועלים שעוסקים בסלילת כביש או בתיקון נגף בדרך), ועצירה בצד הדרך להטלת מים אסורה בתכלית.
אנחנו צועדים במשך רבע שעה נינוחה, עד שהנוף נפתח באחת: צוקי ענק נישאים מתוך האוקיינוס, מאות שקנאים חגים מעלינו, קורמורנים, אנפות ושחפים דואים הלוך ושוב, ולמטה, באזור החוף שאסור בירידה, ניצב שלט: Seals resting area, ולצידו נח כלב ים, סופג קרני שמש נעימות. על הסלעים בהמשך מוֹשֶׁבֶת כלבי ים, יורדים למים ועולים מהם חליפות, דבר לא מפריע את מנוחתם. אנחנו מביטים בכל הטוב הזה, כשרוח טובה מלטפת את הפנים, ולא יודעים את נפשנו.
ארבע שנים קודם לכן נתתי לעצמי מתנת חיים ולמדתי צילום. מאז, המראות שאני חולפת על פניהם מיתרגמים מיד לפריימים. אני מתקשה להוריד את מצלמת ה-Canon R6 שלי אל מול הנוף, מתעלמת מקריאותיהם של הילדים להתקדם ומסמנת להם להמשיך הלאה.
אנחנו ממשיכים לעיירת החוף קפיטולה (Capitola) על בתיה הצבעוניים וחופיה החוליים ומסיימים את היום הגדוש הזה מול מצוק נוסף שמאות עופות חגים מעליו, והוא חושף בשעת השפל אינסוף צדפות שנצמדו לדפנותיו.
חודש ימים כמעט הקדשנו לטיול המשפחתי הזה, הארוך ביותר שיצאנו אליו עד כה, מנצלים כל יום למסע גילוי של הסביבה העצומה הזו, שמציעה אינסוף מסלולים, כל אחד יפה מקודמו. כשבן הזקונים מחליט לקחת את היום שלמחרת לשינה ממושכת, אנחנו מחליטים לצאת צפונה לכיוון Moss Beach ו-Half Moon Bay. ערב קודם צפינו בצילומי היער המכושף, ותהינו אם מישהו התפרע שם עם ה-AI. כשהגענו התברר לאושרנו שהמציאות עולה על כל הציפיות.
מוס ביץ' (Moss Beach) התברר כפנינה נסתרת שבה הים והיער שזורים זה בזה במרקם מהפנט של אור וצל. גזעי הענק של היער רוכנים זה לכיוון זה, מותירים שביל יפהפה של אור, עליו צעדו זוג סיני צעיר שהגיעו לירח דבש. המפגשים הלא צפויים היו הממתק המשמח של הטיול.
בהמשך הדרך הגאות חושפת בריכות טבעיות מלאות חיים: כוכבי ים, שושנות ים וסרטנים זעירים. ובקצה הדרך, כשהשמש נושקת למים, נפרש האופק של Half Moon Bay באור ורוד-כסוף. בדרך חזרה אנחנו חולפים על פני שדות דלועים ענקיים, המבשרים על ליל כל הקדושים שעתיד להתקיים בסוף אוקטובר.
ימים מרוכזים של טבע פראי, נוף פתוח ואוקיינוס אינסופי היו עבורנו רק ההתחלה, אבל עבור המתבגרים שלנו היו מעט יותר מדי בשלב הזה. הגעגועים לנוף עירוני עשו את שלהם כך שאת היומיים הבאים בחרנו להקדיש לסן פרנסיסקו וסביבותיה.
הרחובות התלולים עד שכמעט לא ניתן לראות קדימה, ליטל איטלי וצ'יינה טאון. ה-Painted ladies, תוצר אדריכלות אדוארדי-ויקטוריאני, גשר אוקלנד שנמתח עד אינסוף והשיא - גשר הזהב מולנו בשקיעה. מולו, רצי ערב חלפו על המדשאות הרחבות, להקת אווזי ענק רעו בנחת כאילו מדובר בעניין שבשיגרה. שום דבר לא היה שגרתי כאן, ותחושת הפליאה, ההשתאות וההודיה שוטפות אותנו.
אנחנו חוצים את הגשר אל העיירה סוסליטו (Sausalito), שבה עשרות בתים כמו מרחפים על פני המפרץ. חלקם נראים כמו אניות שהוסבו למגורים, ולצד כל בית קשורה סירה קטנה או קיאק. לחלק מהבתים ניתנו שמות של ממש, כולם צבועים בצבעים עזים. ההיסטוריה מספרת על אמנים, מוזיקאים ומורדי תרבות שבחרו לחיות כאן בשנות ה-40 וה-50. טיול על הדק המרכזי מאפשר הצצה לסגנון חיים ייחודי שכמותו לא ראיתי בשום מקום אחר.
בשבת נסענו לאורך המזחים הארוכים של סן פרנסיסקו, מביטים בתדהמה מחלון הרכב בחבורת גברים עירומים. אני קופצת מהרכב במהירות ומשוחחת קצרות עם הרוכבים, משתדלת להיישיר מבט קדימה. מסתבר שבאותה שבת שמשית התקיים בעיר ה-World Naked Bike Ride, אירוע בינלאומי שנערך בכמה ערים בעולם, המתהדרות בפתיחות ובסובלנות, במטרה לקדם תחבורה ירוקה. משם אני פונה לבניין העיריה המרשים, שבמרכזו גרם מדרגות רחב יפהפה, שהתברר כאתר צילומים מבוקש לזוגות לפני חתונה. כלות לבושות שמלות תפוחות בורוד, תכלת וזהב המתינו לתורן להצטלם על המדרגות ועל המרפסות המרשימות, ואני הפכתי לצלמת חתונות לשעות ספורות.
למחרת היום יצאנו דרומה לאחד המסלולים המופלאים ביותר שזכינו להם. התחלנו את היום במסלול מיוער ב-Point Lobos, שבכל עיקול של הדרך חשף תצפית שלא תיאמן אל האוקיינוס, משם לכרמל ולמונטריי בעקבות הסדרות "המאהב" ו"שקרים קטנים גדולים".
לא רק שלא שבענו ממאות הסנאים שהציצו בין חגווי הסלעים, מהאנפות והשחפים הענקיים שריחפו וצעדו בינינו באין מפריע, אלא שלפרקים שקלנו להחליף כמה מהם במיינות הארץ-ישראליות שלנו. אייל חצה את הכביש מולנו מעדנות, ועדרי עופרים ליחכו את משטחי הדשא במגרשי הגולף בעיירה. את היום הזה מהיפים שהיו לנו, סיימנו בכביש ה-17 מייל, עוצרים בתצפיות נוף בצידי הדרך, נושמים מלוא הריאות את אויר האוקיינוס ומנסים לצרוב את המראות, שעלו על כל מה ששיערנו.
למחרת אנחנו עוזבים את מקום הלינה הנעים שלנו, ושתי המשפחות יוצאות דרומה ל-Oakhurst ומתמקמות במקום לינה אחד, אוספות חוויות משותפות של ארוחות וזמן יחד, שעתיד היה למלא את המצברים החסרים.
היומיים הבאים הוקדשו לפארק יוסמיטי, יעד שעד לאחרונה היה בגדר חלום. ביום הראשון טיפסנו אל Sentinel Dome, כיפת גרניט רחבה המתנשאת מעל קו היער. מהפיסגה, בגובה של יותר מ-2,400 מטר, נפרש נוף מעגלי כמעט בלתי נגמר – קירות הסלע של Half Dome (חצי כיפה), פסגות הסיירה נבדה ועמק יוסמיטי. ביום השני ירדנו אל העמק, אל השביל המוביל אל המפל, והנוף השתנה: מהאוויר הצונן של הפסגה בצבעי חום-לבן, אל לחות האדמה ומחטי אורן מוריקים.
לאורך הדרך עברנו בין יערות של Ponderosa Pine, Cedar, Live Oak ו-Redwood Trees, שכל אחד מהם שונה במרקם ובגוון — גזעים עבים עם קליפה סדוקה בגווני חום-אדמדם, עלים ירוקים כהים שנראים כמעט שחורים בצל. בעין של צלמת, קשה היה להתעלם מהיופי הייחודי של העצים השרופים – שרידים משריפות העבר, שניצבים כהצללה דרמטית על רקע האור החזק של הצהריים והנופים העצומים. הם הפכו את הדרך כולה לגלריה של צבעים וניגודים.
צמד איילים מתקרבים בניחותא לפתח הבית, מופתעים-משהו מקולות השמחה וההתרגשות שלנו. על הסלע ממול נח דביבון, וסנאים קיפצו בגינה שמעבר למרפסת.
"איפה הכי כיף לך לגור?" אנחנו שואלים את הנכד בן ה-5. הוא מהרהר לרגע ומשיב: כאן אין לנו אזעקות, ובמחשבה נוספת: אבל גם אין לי את סבא. בצד העין אני מביטה על המטפה המצוי בכל בית בקליפורניה, בגלאי העשן שבתקרה, רמז לסכנת השריפות הנרחבת, ומהרהרת: אולי אין באמת מקום חסר דאגות, רק מקומות שבהם לומדים לחיות איתן.
מ-Oakhurst המשכנו דרומה ל-Visalia. לאחר ארוחת בוקר משפחתית יצאנו ל-Sequoia National Park. צלחנו בגבורה מסלול טיפוס מהפנט ב-Moro Rock, כיפת גרניט תלולה שמתנשאת מעל יער העד. מאות מדרגות צרות מובילות לפסגה, ומשם מתגלה נוף פתוח של מדרונות ירוקים, קווי קרחונים ועמקים עד קצה האופק.
בצהריים עברנו אל יער הסקוויה, כדי לבחון מקרוב מהו באמת קנה מידה. חלק מהעצים מתנשאים לגובה של כ-80 מטר, אך דווקא הרוחב הוא שמרשים יותר – גזעים שיכולים להגיע להיקף בלתי נתפס של כמעט 30 מטר. 15 אנשים יידרשו להקיף את הגזע, ועדיין יישאר רווח. היה משהו מהפנט בפרופורציות האלה – לא רק בעוצמה הפיזית, אלא בתחושת הקדמוניות, כאילו היער כולו נושם בקצב אחר מהמוכר.
יער הסקוויה
(צילום: טל-זהרה לביא)
בדרך חזרה התחלף הנוף הירוק המיוער לכחול-צהוב. אגם קָאוֶוה נגלה כשאור בין ערביים שוטף את הכל בזהב. למודי ניסיון, הסטנו את ההגה ימינה, לעצירה בלתי מתוכננת, שכבר ידענו: היא זו שתעניק ליום הנהדר הזה את הערך המוסף והלא צפוי. האגם השתרע מולנו מוקף גבעות צהובות, ובקצהו פסי שלג אחרונים. האור ריצד על פני המים, ובגדותיו עמדו דייגים ולצידם משפחות עם ילדים, מתמסרים לשעות האחרונות של היום.
למחרת ארזנו את חפצינו ושבנו צפונה לקופרטינו ליום אחרון של ביחד, שינסה לאצור רגעים לקחת הביתה, עד הפעם הבאה. זריחות ושקיעות לא ממש היו לנו, בכל זאת, השתדלתי להזכיר לעצמי, מדובר בטיול משפחתי, לא מסע צילום. אבל קליפורניה לא חסכה מאיתנו מראות מלאי עוצמה, צוקים נישאים, אגמים צלולים ויערות אינסוף. סיבוב ההופעות של בילי ג'ואל בוטל במפתיע, ולצד האכזבה חשבנו לעצמנו – אולי זה רק רמז לבאות, והביקור הבא כבר מחכה מעבר לפינה.
