במשך הרבה שנים הרגישה אליענה אלמוג מושס שהיא לא בשלה להורות. היא עוד לא הייתה מוכנה לזה - רצתה להספיק עוד ועוד לפני שתקבל על עצמה את האחריות לאדם אחר, ביקשה הורות שתהיה תוצר של בחירה ושתגיע בשלב שבו היא מאמינה שתוכל לעשות את זה טוב ככל האפשר.
היום, בגיל 53, היא אימא לדוד בן התשע שנולד שבוע לפני יום הולדתה ה-44.
ספרי לי על הדרך שלך להורות.
"בשנות השלושים המוקדמות שלי, אחרי שיצאתי מזוגיות ארוכה והייתי לבד, אמרתי לעצמי שאם עד גיל 35 אני לא אהיה בזוגיות, אני אעשה ילד לבד מתרומת זרע או שאלך על הורות משותפת, ואז הגעתי לגיל 35 ועדיין לא הייתי בזוגיות שאני מרוצה ממנה. הרגשתי שאני צריכה לחכות עוד קצת. לקראת גיל 40 החלטתי שאני לא מחכה יותר. הייתי אז אחרי עוד זוגיות שגמרה והחלטתי לנסות הורות משותפת. מצאתי פרטנר מתאים והתחלנו בתהליך ואחרי חצי שנה בערך הוא מת במפתיע מדום לב. התחלתי בחיפוש מחדש, ובאיזשהו שלב הייתי בקשר עם שני זוגות של גייז שהתלבטתי ביניהם. בשלב הזה נכנס לחיי דניאל, האיש שאני נשואה לו היום.
"כבר בשלב מאוד מוקדם של הקשר דיברנו על הרצון שלנו בילדים, ומהר מאוד התחלנו לעבוד על זה. הייתי כבר בת 42. הלכתי לרופאת פריון והיא אמרה לי 'בגילך עדיף שתלכי ישר ל-IVF, חבל על הזמן". התחלנו את התהליך וחיכיתי ליום הראשון של המחזור כדי להזריק הורמונים. היום הראשון של המחזור לא הגיע, כי הייתי בהיריון".
וואו.
"כן, ממש ככה. בלי שום טיפול או התערבות. מההיריון הזה נולד דוד".
אחרי הרבה שנים של לבד, הפכת לאימא. תארי לי את השינוי.
"זה שינוי של 180 מעלות, החיים ממש מתהפכים. עד שהוא נולד עשיתי באמת רק מה שאני רוצה, נסעתי לאן שבא לי, חזרתי מתי שבא לי. במשך 15 שנה נסעתי כל קיץ לגרמניה כדי להנחות סדנאות. הייתי אדם מאוד חופשי ופתאום כבר לא. בהתחלה זה היה סוג של הלם. ממש ניהלתי עם עצמי שיחות בראש שבהן הסברתי לעצמי שאני צריכה להסתגל למצב החדש. מה שמאוד עזר להסתגלות הזו זה שפשוט הייתי מאוהבת בדוד עד מעל הראש. מהרגע שהוא נולד נפלה עליי ההכרה שאין אהבה כזאת ושלא היה לי מושג שיכולה להיות אהבה כזאת, שהוא הדבר שהכי חשוב לי בעולם ושאין דבר יותר חשוב ממנו".
אלמוג מושס, עובדת סוציאלית קלינית מתל אביב, היא אימא בהורות מאוחרת. הודות להתקדמות עולם הרפואה והטכנולוגיה, מה שהיה פעם בלתי אפשרי או יוצא דופן בצורה קיצונית, הפך לתופעה שרק הולכת וגדלה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. לא מעט נשים הופכות לאימהות בגיל 40 ולפעמים אפילו 50 ויותר. חוויית ההורות שלהן מורכבת, שונה בנוף ויש לה מגוון השלכות.
"להורות מאוחרת יש המון צדדים, חלקם חיוביים וחלקם מאוד קשים. החלקים החיוביים הם שאני מרגישה שהרבה ממה שהייתי צריכה לעשות כבר עשיתי, ועכשיו אני פנויה להורות. למשל, אני לא עסוקה יותר בבניית קריירה. אני לא מנסה להשיג דברים במקביל להורות כי כבר עשיתי את זה. יש לי פניות שבגיל יותר צעיר לא הייתה לי. במקביל, אני גם אדם יותר שקול, יותר בוגר ואני יודעת להתמודד טוב יותר עם כל מיני סיטואציות.
"אבל יש גם לא מעט חסרונות. הפיזיות היא אחת מהם. יותר קשה לרוץ אחרי פעוט בגיל 47 מאשר בגיל 30 ומשהו. יותר קשה לשבת איתו על הרצפה ולשחק כי מתישהו צריך גם לקום ממנה. הגוף יותר זקן, יותר עייף.
"חיסרון נוסף זה העניין של המשפחה המורחבת. גם אימא שלי ילדה אותי מאוחר יחסית ועכשיו היא מאוד מבוגרת. אני במצב כזה שמצד אחד יש לי ילד קטן לטפל בו, ומצד שני יש לי אימא זקנה ולא בריאה לטפל בה. זה אומר הרבה עומס וזה גם אומר שאין ממש עזרה. סבא וסבתא כבר מבוגרים. אחותו של בן זוגי גרה רחוק ואחותי לא כל כך פנויה לזה. כל החברים שלנו כבר עברו את השלב הזה. יש להם ילדים בוגרים והם במקום אחר. כשמגיעים לגן ולבית ספר וכל ההורים האחרים הרבה יותר צעירים מאיתנו, זה גם קשה. זה נותן איזושהי תחושה של חריגות ושל שונות.
"אני חושבת שהחיסרון הגדול ביותר קשור בפחדים שהורות מאוחרת מביאה איתה. להיות אימא מבוגרת זו אחריות נורא גדולה. אני צריכה לשמור על עצמי בחיים כמה שיותר כי אני לא יכולה להשאיר את הילד שלי לבד, בעיקר שהוא בן יחיד. שנינו הפסקנו לעשן, היה לנו ברור שאנחנו לא יכולים גם להיות הורים מבוגרים וגם לעשן".
"מה עוד אנחנו יכולים לעולל לילד הזה?"
אמנם ההיריון היה מפתיע ומשמח, אבל הלידה הייתה טראומטית מאוד ובמהלכה היא חוותה אירוע מוחי. אנשי הצוות הרפואי לא ידעו למה הוא קרה, אבל אמרו לה שעדיף שלא תלד עוד.
"כך הגעתי למצב שבו יש לי רק ילד אחד ואני חיה עם המון רגשות אשם על זה", היא אומרת, "גם הורים מבוגרים, גם בן יחיד... מה עוד אנחנו יכולים לעולל לילד הזה?"
אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?
"בהתחלה מלא אנשים הסבירו לי למה אני חייבת מהר להביא עוד ילד. מעבר לזה אנשים תמיד מתפלאים, זה חריג עבורם. דוד נמצא בחוג שחייה ובכניסה למתחם יש שומר קבוע שמאוד אוהב אותו. בהתחלה בעלי היה לוקח אותו, ויום אחד התחלפנו ואני הגעתי. ואז השומר אומר לדוד 'איזה כיף זה לבוא עם סבתא, אה?'. תקעתי את הראש ברצפה ושמעתי את הילד אומר לו 'זאת לא סבתא, זאת אימא שלי'. זו הייתה סיטואציה לא נעימה לכולם. לא קורה לי הרבה שחושבים שאני סבתא שלו כי אני נראית יחסית צעירה, אבל כשזה כן קורה, זה נותן הרגשה נוראית.
"היו גם אנשים עם תגובות בסגנון 'למה חיכית כל כך הרבה זמן? או 'מה נזכרת עכשיו?' אבל לא הרבה. בסך הכול, רוב האנשים מסביבי די נזהרים בלשונם אבל אני לא אתפלא אם הם שואלים את עצמם את השאלה הזאת בלב".
את שואלת את עצמך את השאלה הזאת בלב? יש לך חרטות?
"לפעמים. מצד אחד, אני לא מרגישה שהיה נכון לי להפוך לאימא מוקדם יותר, אבל מצד שני, כשאני חושבת על דוד, אני חד משמעית אומרת שהייתי צריכה לעשות זה מוקדם יותר וגם שהייתי צריכה להביא עוד ילד. כואב לי עליו שיש לו הורים מבוגרים. אני מרגישה שזה קצת לא פייר כלפיו".
הוא מבין שההורים שלו מבוגרים? הוא מרגיש חריג?
"הוא ילד נבון והוא לגמרי יודע את זה ומבין את זה. לאחרונה הוא זרק לי משהו על זה שאני ואבא שלו מבוגרים יותר מהורים אחרים, וגם לא מזמן היה שלב שמאוד העסיק אותו הנושא של המוות. אני מרגישה שהוא מחזיק שם איזשהו פחד שיקרה לנו משהו".
יש חרדות כלכליות?
"תמיד. כיוון שאני עובדת סוציאלית בישראל והתחתנתי עם שחקן, אנחנו לא אנשים מבוססים בכלל. לדוגמה, ברור לי שאני לא אצא לפנסיה בגיל 64. אני אעבוד כל זמן שאוכל. אני מרגישה אי ביטחון כלכלי מאוד גדול. אני לא יודעת עד מתי הילד יהיה תלוי בי, אבל אני חייבת לקחת אחריות ולדאוג לעתיד הכלכלי שלו. אם אני לבד, אני תמיד יכולה להסתדר, אבל עכשיו אני אחראית על עוד מישהו".
את מרגישה שאת נשפטת איפשהו על ההחלטה שלך?
"אין לזה ביטויים מאוד מוחשים במציאות, אבל אני מרגישה שכן, לפעמים אפילו במבט של אנשים. אני מרגישה שם את המבט שמסתכל עלינו כעל משהו אחר, חריג, שונה, לא נורמטיבי ואולי אפילו אנוכי. כן. אנשים חושבים שזה אגואיסטי להביא לעולם ילד אחד בגיל 44 ויכול להיות שהם צודקים. הבאתי אותו לעולם עם איזושהי חריגות. יש בזה משהו אגואיסטי".
18 טיפולי פוריות
גם ריבי לוין, מחנכת בבית ספר ומטפלת רגשית בת 52 מצורן, היא אימא בהורות מאוחרת, רק שבניגוד לאלמוג מושס, היא עשתה את זה לגמרי לבד.
"בגיל 37 אני לא מוצאת את זוגיות חיי והחלטתי ללכת על הורות יחידנית. זו לא הייתה החלטה פשוטה ולקח לי כמה שנים להיסגר עליה. לא אשכח את המשפט שרופא הנשים שלי אמר לי באזור גיל 32: 'ריבי, אם את רוצה להיות אימא אז קודם כל האימהות ואחרי זה זוגיות. נכון, היום כבר אפשר להביא ילדים בגיל מאוחר יותר, אבל זה הרבה יותר מורכב'. הוא כאילו החליף לי את הקסטה במוח".
המסע שלה להורות היה ארוך, מייגע וכואב וכלל 18 טיפולי פוריות. קצת לפני גיל 45 היא הרתה את אור, בנה היחיד, היום בן 7 וחצי.
8 שנים של ניסיונות. איך הרגשת כשהצלחת?
"מצד אחד, הרגשתי לוחמת שהציבה לעצמה מטרה והשיגה אותה. המסע הזה חיסן אותי וחישל אותי. אם יש אמונה והתמדה – מצליחים בסוף. מצד שני, פחדתי מאוד. אחרי הרבה שנים שאני לבד והתרגלתי לחיות איך שבא לי ולעשות מה שבא לי, פתאום החיים משתנים. למזלי, הגעתי אליה כשאני כבר בוגרת ומבינה יותר את החיים. אני חושבת שבמובן הזה יש לי איזשהו פור על אימהות צעירות".
7 צפייה בגלריה
''הייתי בטוחה שבגיל 30 יהיה לי בעל ושלושה ילדים. זה לא קרה''. ריבי לוין ובנה, אור
(צילום: אלבום ביתי)
לוין, כצפוי, נתקלת בשלל תגובות: "אחרי ששומעים את הסיפור שלי אז בדרך כלל אומרים 'וואו, איזה חוסן ואיזה חוזק'. יש גם תגובות מטומטמות בסגנון 'למה חיכית עד עכשיו? או 'למה לא עשית עוד ילד?' ויש גם ביקורות. אני זוכרת שאיזה בחור אמר לי בפנים: 'לעשות ילד בגיל כזה זה נורא אגואיסטי. כשהוא יחגוג בר מצווה, את תהיי בת 60'. למדתי להתמודד עם תגובות כאלה. אני שומעת אותן ואני מקבלת אותן. כל אחד רואה את החיים אחרת.
"וכמובן, לפעמים אנשים חושבים שאני סבתא שלו. לפני כמה שבועות היינו במסיבה אצל זוג פה ביישוב ופגשתי מישהו. אחר כך הוא פגש אותי בסופר עם הילד ואמר לי: 'וואו, איזה יופי! זה הנכד שלך?'. כשאמרתי לו שזה הבן שלי, הוא היה מאוד נבוך".
זה מעליב אותך?
"לפעמים זה קצת צובט בלב. אני אומרת לעצמי: מה הוא דפוק? מה, הוא לא רואה שאני אימא שלו? יחד עם זאת, אני יכולה להבין את זה. זה לא משהו סטנדרטי או רגיל. אני פשוט אומרת להם את האמת והאמת מביכה אותם והם מיד מתנצלים.
"אני חושבת שאחד הדברים החשובים בהורות המאוחרת וגם בהורות יחידנית, זה להבין שיהיו תגובות ולא תמיד הן נעימות. אני בטוחה גם שאנשים מדברים מאחורי הגב. לא אומרים לי כלום בפנים אבל אני מרגישה את זה. אני חושבת שאנשים שופטים מאוד מהר, לפני שהם בכלל יודעים את הסיפור. הרי לכל אחד יש את החבילה שלו. אני הייתי בטוחה שבגיל 30 יהיה לי בעל, שלושה ילדים, בית וכלב במושב. זה מה שרציתי וזה לא קרה. עשיתי עבודה מאוד רצינית על עצמי. בעבר הייתי מאוד מתוסכלת. שאלתי את עצמי איך לא מצאתי זוגיות, איך יכול להיות שבסוף עשיתי ילד לבד. הרי לא חסר לי כלום. גם התגובות מהסביבה הן כאלה: 'וואי, את יפה וחכמה ולא חסר לך כלום, אז איך לא מצאת?' ואין לי תשובה לזה. כל אחד ומה שכתוב לו. בסוף, יש לי רק שתי אפשרויות: לחיות במרמור או לקבל את מה שיש וליהנות מזה. אני בוחרת בחיים. אני בוחרת בשמחה שהילד מביא לי".
את מוצאת את עצמך חושבת על מה יהיה כשאת תהיי בת 70 והוא יהיה בן עשרים ומשהו? יש חרדות בריאות?
"בטח. העובדה שיש לו רק אותי ושאני מתבגרת, מפחידה אותי. ככל שמתבגרים גדל הסיכוי לפגיעה בפיזיות ואני חוששת שהוא יצטרך לטפל בי במקום שאני אטפל בו".
איך מרגיעים את הפחד?
"אני עושה המון ספורט, מקפידה על תזונה בריאה ובאופן כללי, אני שומרת על עצמי. פעם הייתי מאוד אקסטרימית, היום אני כבר לא עושה אקסטרים. אני שוקלת פעמיים דברים שעשויים לסכן. ככל שאת מתבגרת, הדאגה יותר גדולה, ואני ממש לא רוצה לעשות טעויות כי אין הרבה שנים אחר כך לתקן אותן. יש לי זמן יותר קצוב, יותר קצר, אז אני מנסה להיות ההורה הכי טוב שאני יכולה ולהספיק איתו כמה שיותר".
נכון לעכשיו היא רווקה אבל בהחלט מחפשת זוגיות.
איך העובדה שאת בת 50 פלוס ואמא לילד קטן משפיעה על מערכות יחסים עם גברים?
"יש גברים שכבר מזמן שכחו את הגיל הזה כי יש להם ילדים גדולים. פתאום הם צריכים לחזור לשלב הזה שהוא יותר אינטנסיבי. יצאתי כמה שנים עם בחור שהיו לו ילדים ממש גדולים והוא נהנה פתאום לחזור אחורה, אז זה מאוד תלוי בן אדם. יש גברים שנמנעים מזה, כי זה לא בא להם טוב וזה בסדר. הבן שלי בא איתי, מן הסתם. זאת עסקת חבילה. החלום שלי הוא למצוא את הזוגיות של חיי ולבנות משפחה עם הילדים שלו ועם הילד שלי".
"המדינה חייבת לספק מענה"
חגית נבו מתל אביב, גרושה ואם לשניים בהורות מאוחרת, הביאה את הנושא לספסלי האקדמיה. המחקר שלה במסגרת לימודי דוקטורט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה עוסק בחוויית האימהות הזו בשלושה היבטים: כלכלית-תעסוקתית, חברתית-קהילתית ומשפחתית-בין דורית.
לנבו לא היו שום כוונות לעבוד על דוקטורט בנושא. עד לפני שנתיים היא הייתה מנהלת בכירה במשרד לשוויון חברתי בתל אביב. כששבה מחופשת הלידה של בנה השני, גילתה שהמשרה שלה מועברת מתל אביב לירושלים. היא הייתה אז אימא לילד בן ארבע וחצי ותינוק בן חצי שנה אבל אף אחד לא התעניין בקשיים שלה.
"התחלתי לעלות לירושלים. מצאתי את עצמי מבלה כל יום ארבע שעות בכבישים. נדרשתי לשכור מטפלת שתטפל בילדים שלי כשאני עומדת בפקקים. השירות הציבורי מוביל אותך למשרה בכירה במרווחים של עשר שנים. בעצם, כל עשר שנים את מתקדמת. אני הגעתי למצב שכבר הייתי ראש אגף. פתאום, בשיא הקריירה שלי, גם מבחינת הישגים וגם מבחינת המשכורת, אומרים לי 'חביבתי, זהו, זה נגמר'. מצאתי את עצמי אישה מבוגרת, רגע לפני כניסה למעגל האבטלה. זה טלטל אותי. התחלתי לחפש מחקרים על הורות מאוחרת כדי להבין מה קורה אצלי וקלטתי שכל המחקרים בנושא מתייחסים לגיל 40-35, שהוא בעצם סוף מחזור הרבייה של האישה. אין שום מחקר, לא בישראל ולא בעולם, שמדבר על גיל 40 פלוס ובוודאי שלא על 50 ואם יש, הוא עוסק בסיכונים הבריאותיים של היריון בגיל מבוגר. אף אחד לא מדבר על החוויה וההשלכות שלה".
במקביל לחיפוש האינטנסיבי אחרי מחקרים, נבו עשתה ככל שביכולתה לשנות את רוע הגזירה.
"בראש המשרד לשוויון חברתי עמדה אז מירב כהן, שהיא בעצמה אימא לילדים קטנים. ביקשתי לדבר איתה והיא סירבה. במקום זה היא שלחה אותי למנכ"לים של המשרד, וכל המנכ"לים הם גברים, מנהלי משאבי האנוש הם גברים, הבוס הישיר שלי הוא גבר וגם הנציב הוא גבר. כתבתי מכתבים לנציבות שירות המדינה, להסביר להם שיש בעיה שדורשת מענה או לפחות איזשהו שיח. אני לא חושבת שהמערכת רעה אלא שהיא מאוד מיושנת ומאוד מנוונת. היא לא מצליחה לראות מודלים חדשים של משפחה ולספק פתרונות. כל המכתבים שלי לא עזרו ובסוף נאלצתי לפרוש. בדיעבד, אני לא מתחרטת על זה כי זה הוביל אותי למחקר ולמה שאני עושה היום".
ספרי לי על המחקר עצמו.
"מדובר במחקר איכותני. עד היום ראיינתי כ-30 נשים שעברו לידה ראשונה אחרי גיל 40. המטרה היא להבין את החוויה של ההורות המאוחרת ספציפית בקונטקסט הישראלי. מסיבות פוליטיות, דתיות ודמוגרפיות, חוק הבריאות הממלכתי מאפשר לכל אישה בישראל עד גיל 45 להביא ילדים על חשבון המדינה. מגיל 45 עד 54 יש מימון חלקי לתרומת ביצית. כל הבדיקות וטיפולי הפוריות ממומנות וזו תופעה שאין לה אח ורע בעולם. בעצם, המדינה עודדה אותי בפועל להביא ילדים, אמרה לי 'אנחנו נממן לך, רק תעשי אותם', אבל היא לא באמת ערוכה להתמודדות עם ההשלכות.
"יש תיאוריה שלמה שנקראת 'מסלול החיים הנורמטיבי' ולפיה מדינה מבססת את המערכות שלה. בישראל, מ-20 עד 30אתה לומד ומתחיל לבנות את הקריירה, מ-30 עד 40 אתה מתחתן ומביא ילדים, מ-40 עד 50 אתה צובר הון, מ-50 עד 60 אתה מגדיל את ההון וב-60 כבר מתחילים לספור כמה אני עולה למדינה עד שתסיים את חייך. כשאת יוצאת ממסלול החיים הנורמטיבי הזה, אז יש מחירים, ועל המחירים האלה אף אחד לא מדבר. על זה בעצם המחקר שלי".
את התואר הראשון שלה עשתה בספרות והיסטוריה. את השני במדיניות ציבורית.
"באינסטינקט שלי, רציתי שגם הדוקטורט שלי יהיה במדיניות ציבורית אבל הבנתי שזו קודם כל תופעה חברתית שנמצאת מתחת לרדאר, וסוציולוגיה בוחנת תופעות חברתיות. בסוף, במובנים מסוימים זה יגיע גם למדיניות ציבורית, כי תוצאות המחקר יהיו המלצות יישומיות למדיניות ציבורית. ישראל חייבת להתחיל להסתכל על זה ולפתור דברים בפועל. שימור ביציות שהולך וצובר תאוצה פה הולך להורות מאוחרת. שאיבות זרע מחיילים שנפלו לרוב מגיעות לנשים בגיל מבוגר שזקוקות לתרומה. נשים שאיבדו את הילדים שלהן במלחמה והן עדיין בגיל פריון גם בוחרות לפעמים בהורות מאוחרת. כל העולם המערבי ניצב בפני גל עצום של הורות מאוחרת, אבל ישראל צועדת לשם בצעדי ענק בגלל המדיניות המאוד מיוחדת שלה של סבסוד הטיפולים ועידוד הילודה".
מחיר ההורות המאוחרת
ממצאי המחקר של נבו חולקו לשלוש קטגוריות. הראשונה עוסקת בפן הכלכלי-תעסוקתי.
"מצד אחד יש יתרונות: את מגיעה להורות המאוחרת אחרי שכבר יש לך קריירה מבוססת. מצד שני, לא תמיד מקומות העבודה מקבלים את העובדה שפתאום את אימא. לפעמים נדרשים שינויים תעסוקתיים: למצוא עבודה אחרת או למצוא את עצמך בלי עבודה בגיל 50 בשעה שהחברה הישראלית מאוד מאופיינת בגילנות. להגיד 'אני בת 53 ויש לי שני ילדים קטנים בבית' זה משהו שלא עובר בעולם העבודה.
"הנקודה השנייה בסוגיה הזו היא גיל הפרישה. אם את מגדלת ילדים קטנים, את לא יכולה בגיל 64 לצאת לפנסיה, את חייבת להמשיך לפרנס אז בעצם גיל הפרישה לא חל עלייך. ויש גם את עניין הפנסיה, בגיל 50 את כבר אמורה לחסוך לפנסיה שלך אבל ילדים קטנים עולים המון כסף, במיוחד בשנים הראשונות שלהם. יש כאן מאמץ כלכלי מטורף שמחייב אותך לשנות את התכנון הפנסיוני שלך. אם יש לך מקורות תמיכה כלכליים נוספים והצלחת לצבור אותם עד שהפכת להיות אימא, זה בסדר, אבל אם לא ואת גם יחידנית אז את נכנסת בעל כורחך למעגל העוני והמדינה עוד לא רואה את זה. כמובן, יש לזה השלכות על הילדים. זה בעצם אומר שאת חוסכת מהם, כי אין לך מספיק מה לתת להם, שבגיל 25-20 הם יצטרכו לדאוג לך כלכלית בזמן שהם צריכים לדאוג לעתיד הכלכלי שלהם".
יש שיגידו שזה לא בעיה של המדינה. אם החלטת לעשות ילדים בגיל 50 זו בעיה שלך.
"זה בדיוק הפער הזה בין מדינה מעודדת ילודה, לבין מדיניות נאו-ליברלית בהקצנה. המדינה הזו מופרטת לחלוטין, אין לך שום מערכת תמיכה מטעם המדינה בשום צורה שהיא, לא רק בהורות מאוחרת, אלא גם בהורות צעירה, אבל כשזה מגיע להורות מאוחרת שאתם מעודדים - יהיו לזה השלכות עתידיות על קופת המדינה. אז כן, זה עניין שלי, אני בחרתי להביא ילדים בגיל מבוגר, אבל בתוך הקונטקסט הישראלי שמעודד אותך לעשות בדיוק את זה ולא לוותר על ההורות גם בדקה ה-99, זה כבר לא רק עניין שלי. במדינות אחרות כמו נורבגיה ושוודיה המערכת יותר סוציאלית ומכילה וחופשת הלידה ארוכה".
הקטגוריה השנייה בממצאי המחקר עוסקת בפן החברתי-קהילתי, קטגוריה שנבו מגדירה כ"כואבת במיוחד".
"המעטפת החברתית שיש לכל אימא צעירה לא קיימת בהורות מאוחרת. חברות שלך לא נמצאות בסיפור שלך, את פתאום מוצאת את עצמך לבד עם אימהות שצעירות ממך בעשור, לפעמים בשני עשורים, שאין לך איתן שיג ושיח. את מרגישה שאת צריכה להדביק את הקצב, זו שפה אחרת, זה עולם אחר, אלה נשים אחרות שלא תמיד יש לך מכנה משותף איתן עם כל ניסיון החיים שאת מביאה איתך. את בעצם צריכה למצוא את עצמך מחדש".
את הריפוי שלה היא מצאה בהקמת קהילה בשם "הבית להורות מאוחרת", תוצר של פוסט שהעלתה לפייסבוק לפני כשנתיים והפך לוויראלי.
"הפוסט עסק בטלטלה שהייתה לי במשרד לשוויון חברתי ובמה זה אומר להיות אימא בהורות מאוחרת. נשים כתבו לי 'תודה שכתבת את החוויה שלי. חשבתי שאני היחידה'. פתאום ראיתי שאני לא לבד, יש עוד נשים כמוני, הבנתי שהחוויה הזו היא לא רק העניין הפרטי שלי אלא משהו שהרבה נשים מרגישות, ואז פתחתי את הקהילה שלי. המטרה היא להרגיש שאנחנו לא חריגות, לייצר מעין משפחה חדשה".
הקטגוריה האחרונה עוסקת בפן המשפחתי-בין דורי: "מהמחקר הזה עולה שהמשפחה המורחבת, שהיא חלק מאוד אינטגרלי בישראליות, לא קיימת בהורות מאוחרת ואם היא קיימת אז זה בצורה מאוד מצומצמת. לילדים לרוב אין סבא וסבתא ואם יש הם לא פעילים. לילדים לא תמיד יש בני דודים בגילם. לילדים שלי יש בני דודים שמגדלים עכשיו ילדים בגיל שלהם. יצא שאין לי מערכת תמיכה משפחתית. אימא שלי בת 90. אין לי אבא. אני בת זקונים, אחי בן 70, אחותי בת 60 ויש להם נכדים. שאני מגיעה לגן של הבן שלי, אני רואה את הסבים והסבתות שבאים לאסוף את הנכדים וזה מאוד עוזר לשמור על מקום העבודה. לי אין את זה. אם אני לא יכולה להגיע לקחת את הילד שלי מהגן - אין מי שייקח אותו. בשורה התחתונה, את מוצאת את עצמך ללא משפחה מורחבת או עם ניכור מסוים בתוך המשפחה. חווית הבדידות עלתה בכל הראיונות שעשיתי".
דיברת עם 30 נשים. יש חרטה? יש מישהי שמצטערת שהיא עשתה את זה?
"השאלה האחרונה שאני שואלת בריאיון היא האם יש משהו שבדיעבד הן היו עושות אחרת. כולן באופן גורף אומרות לי 'היינו מתחילות את התהליך הרבה יותר מוקדם'. נשים בנות 44-43 שרוצות להביא ילד לבד מתעקשות למצות את כל הטיפולים שהמדינה מאפשרת להן עד גיל 45 לפני שהן עוברות לתרומת ביצית. ההבנה שאת והילד לא תחלקו את אותה גנטיקה כל כך קשה לנשים, שהן מוכנות לעבור טיפולי פוריות מייסרים בגיל שבו יש להן סיכוי אפסי להצליח. הן משקיעות עוד שנה-שנתיים של ניסיונות רק כדי להגיד 'ניסיתי הכול' או אולי בשביל שהסביבה תראה שהן ניסו הכול. בסוף כמעט כולן יסיימו עם תרומת ביצית ועם חרטה על כך שלא הלכו עליה מוקדם יותר".
גם את חושבת שהיית צריכה להתחיל את זה מוקדם יותר?
"אני מסתכלת על זה קצת בקטע יותר רוחני. אני חושבת שזו הדרך שנבחרה עבורי, ולא הייתה דרך אחרת שבה יכולתי להביא את הילדים. לתפיסתי, זה קרה לי בגיל מאוחר כי השליחות החברתית שלי היא לפתוח את הנושא הזה לדיון ציבורי. להגיד לך שלא עולות לי מדי פעם מחשבות שיכולתי להיות אימא מוקדם יותר? ברור שכן, אבל אז לא הייתי מי שאני היום".
תגידי, יש גם יתרונות?
"בהחלט. ראשית, הורות מאוחרת היא הורות הרבה יותר מודעת שהופכת אותך לאימא קצת יותר סבלנית, ויותר מכילה. שנית, ההורות משאירה אותך מאוד צעירה. אני הולכת למשחקי כדורגל ועומדת על מגרשים וצועקת לילד בן תשע שיבקיע גולים כי זה מה שאימהות עושות. ההורות מכריחה אותך להישאר צעירה, לשמור על הגוף שלך ועל החיוניות שלך. באופן אישי אני רואה בזה סוג של רוחניות פרקטית. אנשים כל הזמן מקשקשים על מדיטציה ועל להיות נוכח בזמן הווה, ופתאום את מוצאת את עצמך בגיל 50 כל הזמן בזמן הווה. שלישית, לראות את העולם בגיל מבוגר דרך העיניים של ילד קטן זאת מתנה מהממת".
פורסם לראשונה: 06:00, 30.05.25
