עד שבוע 14 להריונה, מאיה עוז הייתה בטוחה שהיא סוחבת ברחמה תאומים. אבל אז, במהלך בדיקת אולטרסאונד שיגרתית, הרופא פלט באדישות "הנה עוד אחד, זה שלישיה ולא תאומים". "פתאום ראיתי על המסך שלושה עוברים", מספרת מעוז. "היינו בשוק. אחרי הבדיקה התיישבנו על ספסל ברחוב ולא הוצאנו מילה מהפה למשך חצי שעה. כשסיפרנו למשפחה, כולם חשבו שאנחנו מסתלבטים עליהם. בהתחלה אף אחד לא האמין. לקח זמן עד שהחברים והמשפחה הבינו שאנחנו רציניים".
מסתבר שאפילו בישראל חובבת הלידות, שלישיות הן יחסית נדירות: מדי שנה יש כ-100-60 לידות של שלישיות (מתוך נתוני הלמ"ס ודוחות של משרד הבריאות שפורסמו במהלך השנים). במיוחד היום, עם הטכנולוגיה המתפתחת, הרבה מעדיפים לבחור באופציה של דילול עוברים. אחרי הכול, השבועות, החודשים ולפעמים גם השנים שאחרי לידה לא קלים לאף הורה, בטח כשמסביב יש מגיפות, מלחמות וחרדות כלכליות מתמשכות, אז להכפיל את כל זה בשלוש? אבל דווקא אלו שבחרו להמשיך עם ההריונות, ולטפל בשלושה ניו-בורנס במקביל, מביאים תמונה עגולה יותר, ואפילו שמחה יותר, של המציאות המשפחתית.
"השוק המרכזי היה לעבור ברגע אחד מסטטוס של זוג לסטטוס של זוג+שלוש", נזכרת עוז. "זה לא הרגיש כמו סטירת לחי, יותר כמו נוק אאוט מטורף. החיים משתנים מקצה לקצה. לא היה רגע אחד משעמם. נולדה לנו שלישייה זהה, אז גם היינו צריכים למצוא דרך לדעת מי זו מי בלי להתבלבל, כדי שנוכל לעקוב מי אכלה, למי החלפנו חיתול. לכל אחת מרחנו בבוהן של הרגל לק בצבע אחר, ככה מטפלות ומשפחה שבאו לעזור ידעו לפי סימוני הצבע מי זו מי. בנוסף, כל יציאה מהבית הייתה מחושבת".
במה זה היה כרוך?
"זה לא כמו חופשת לידה עם ילד אחד, שאפשר לצאת בקלות יחסית עם העגלה. פה התניידנו עם עגלת רכבת, עגלה כל כך ארוכה שהיא נכנסת רק במעליות משא. העגלה הזו לא מתקפלת ונכנסת לרכב כמו עגלות רגילות אלא נקשרת במתקן אופניים כפול על גג הרכב. ממש לא קליל ודורש הרבה התעסקות. בנוסף צרכנו כמויות אדירות של חיתולים ותמ"ל (קופסה ביום), העברנו הרבה לילות לבנים ללא שינה, עם שלוש ילדות שמתעוררות במקביל. בזכות זה עד היום אני יודעת למזוג בדיוק 120 מ"ל בחושך מוחלט, רק לפי הרעש של המים. התמודדנו עם המון תשומת לב בכל מקום שהחלטנו להגיע אליו, וכשאת עם שלוש תינוקות שבוכות בו-זמנית, זה לא הזמן הכי נוח לנהל שיחות חולין. כששלושתן התחילו לזחול, היה צורך למצוא פתרון יצירתי שיאפשר לתחום את הבית איכשהו. הוצאנו מהסלון את הריהוט והכנסנו בריכה ענקית מתנפחת שתחתיה שמנו מזרונים ובתוכה צעצועים. ככה יצרנו סביבה בטוחה לקטנות".
מאיה עוז: "בכל מקום מסתכלים בהלם, מתלחשים או שואלים. כשהן היו קטנות, טיילתי איתן ברחוב עם העגלה. עצר לידי נהג ואמר לי בשיא הרצינות 'את יכולה רגע לעצור? אני מנסה לצלם וזה קשה ככה כשאת מזיזה את העגלה'"
מניחה שיש גם התמודדות נפשית.
"השתדלנו לקחת את כל הסיטואציות המורכבות והלא פשוטות בחיוך. אני זוכרת יום אחד כשהבנות היו קטנטנות, נתתי להן לאכול פרוסה עם אבוקדו מעוך. שלושתן ישבו בכיסאות תינוק ואני עמדתי מולן. בו זמנית אחת מרחה את האבוקדו על השיער, אחת זרקה על הכלב והשלישית מרחה על הקיר. זוכרת שעברה לי המחשבה בראש 'את מי לעצור קודם?'. התשובה אגב, היא לגשת קודם לזו שמורחת על הקיר, כי זה עושה כתמים".
''אנשים משחקים איתנו 'מצא את ההבדלים'". בנות משפחת עוז היום
(תמונה: דפנה בן נון)
איך הסביבה מגיבה?
"אנשים לא נשארים אדישים. בכל מקום מסתכלים בהלם, מתלחשים או שואלים. כשהן היו קטנות, טיילתי איתן ברחוב עם העגלה. עצר לידי נהג ואמר לי בשיא הרצינות 'את יכולה רגע לעצור? אני מנסה לצלם וזה קשה ככה כשאת מזיזה את העגלה'. כשהייתי נכנסת למעלית יחד איתן, היו מתחילים עם 'מצא את ההבדלים': למה אין להן קוקו? למה ההיא עם חצאית וההיא עם מכנסיים? עכשיו כשהן כבר גדולות, השאלות מופנות ישירות אליהן, אבל הן רגילות כבר לתשומת הלב, לא מתרגשות מזה".
איך הן מסתדרות היום?
"גיל 12 הוא לא גיל פשוט. יש ריבים ביניהן, יש ריבים איתנו, כמו לכל המתבגרים. עם זאת, הן מאד קשורות אחת לשנייה ויש להן קשר מאוד מיוחד. הן מחוברות מאוד, על גבול הטלפתי. היה יום אחד ששתיים מהן הלכו לספריה בנפרד וחזרו הביתה עם אותו הספר".
"אי אפשר לצאת לעבוד עם שלישייה"
לאריאלה גולדנברג ולגרוש שלה, יוני גולדנברג, הורים לשלישייה בני 12 מחולון, המליצו לדלל עוברים. "הייתי בשלב ממש התחלתי של ההיריון כשהרופא אמר שהוא רואה תאומים, ומשהו לא בסדר", מספרת גולדנברג, "הוא שלח אותנו לרופא מומחה שאמר גם הוא שמשהו לא בסדר, ושיש לנו תאומים זהים ועוד אחד".
איך מגיבים לבשורה כזאת?
"זה לא היה פשוט. הלכנו לכמה רופאים, ובכל מקום אמרו לנו שאנחנו צריכים לדלל את העוברים, אבל אנחנו החלטנו שאנחנו לא מוותרים. הלכנו לרב ולרופא מומחה שאמר שמכיוון שזה היה טבעי, אפשר לחכות ולראות מה יהיה. משבוע תשע הייתי בשמירת הריון, וכשהייתי בשבוע 30 אשפזו אותי. אף אחד לא ציפה שאני בכלל אגיע לשבוע כזה".
אריאלה גולדנברג: "כשהם היו קטנים, היו הרבה תקופות לא פשוטות, למשל כשלשלושתם היו גזים, או כשהם הוציאו שיניים. זה היה מגיע למצב שהם היו צורחים בסלון ואני הייתי מתקשרת ליוני ובוכה"
איך מתמודדים עם שלישייה?
"קודם כל, עזבתי את העבודה ונשארתי איתם בבית, עד שהם היו בני גיל שלוש וחצי. אי אפשר לעבוד עם שלישייה. פחדתי ממחלות, בעיקר כי הם גם היו בפגייה למשך חודש. הייתה מישהי שהייתה באה כמה פעמים בשבוע, כל פעם לשעתיים כדי לקפל כביסה ולשטוף את הבית, אבל אף אחד, חוץ מאיתנו, לא נתן להם בקבוק או החליף חיתול. אני עבדתי בזה. הם היו ישנים כל שלוש שעות, ואני הייתי עושה סבב של החלפת חיתול ואוכל ואז הייתי הולכת לישון יחד איתם. כשהם היו קטנים, היו הרבה תקופות לא פשוטות, למשל כשלשלושתם היו גזים, או כשהם הוציאו שיניים. זה היה מגיע למצב שהם היו צורחים בסלון ואני הייתי מתקשרת ליוני ובוכה. היה שלב שניסינו להעביר אותם למיטות תינוק, כל אחד למיטה משלו, אבל זה לא עבד. בסוף הבאתי מזרונים לסלון, וכולם ישנו שם ביחד.
"לצאת איתם מהבית זה היה הפקה. בכלל, עם עגלת שלישייה אי אפשר ללכת לקופ"ח, אז הולכים עם עגלת תאומים ועוד עגלה, וצריך שמישהו יעזור. בנוסף החלפנו אוטו, כדי שיהיה מקום גם להושיב אותם, וגם היה צריך מקום לעגלות. אני זוכרת שעד שהם הגיעו לגיל שלוש, הייתי עושה להם ג'ימבורי בבית. לא יכולתי לצאת איתם לבד לקניון, לגינה או אפילו לאכול גלידה".
''יש ביניהם קשר שאי אפשר לתאר''. השלישייה של משפחת גולדנברג
(צילום: ריקי לוגסי)
עם אילו אתגרים אתם מתמודדים עכשיו, כשהם בגיל ההתבגרות?
"גיל ההתבגרות הוא אתגר רציני בפני עצמו, כזה שכולל ניסיון לטריקת דלתות וגלגולי עיניים, אבל מתמודדים. אני מודיעה להם שכשתהיה טריקת דלת אז לא תהיה דלת. היום אני עובדת מהבית, בעיקר כי זה שלושה ילדים שחוזרים ביחד מביה"ס, כל אחד יש לו מה להגיד, זה לא נגמר רק בלידה. הדאגה הבאה זה לא רק חגיגות בת ובר מצווה אלא גם דאגה עתידית, לשיעורי נהיגה, לאוטו ועוד ועוד".
אומרים שבין ילדי שלישייה יש קשר מיוחד, זה נכון?
"כן, יש ביניהם קשר שאי אפשר לתאר. לפני שנה שלושתם שברו את האצבע באותו יום. בכלל, הדאגה ביניהם מטורפת. מההתחלה הם נכנסו לאותו גן והיו באותה כיתה. זאת הורות שאנחנו מתעסקים בה כל יום כל היום. בהורות כזאת צריך לחשוב הרבה על האינדיבידואל, במיוחד כי הם באותן כיתות. ומצד שני, כל אחד מהם עם ייחוד משלו".
הרופאים המליצו לדלל. משפחת גולדנברג
(צילום: עוז גבסו)
אתם מצליחים להגיע למצב שיש לכם זמן איכות לכל ילד?
"כשהם היו בכיתה ד' בערך, הייתי שמה טיימר של 7 דקות והיינו קוראים לזה 'זמן של הלב'. זה התחיל טכני, אבל זה נתן אפשרות להיות עם כל ילד בנפרד, וכל ילד ידע שיהיה לו את הזמן שלו. בנוסף, כשהם היו קטנים, הם אף פעם לא אכלו ביחד או התקלחו ביחד אלא רק בנפרד, כי רציתי לראות את הילד, להיות איתו, כדי שיקבל את הזמן שלו".
"אנחנו רוצים להפריד ביניהם, אבל הם לא רוצים"
טלי רזניק, היא אמא לשלושה נערים בני 13 - שניים מהם נולדו בהליך פונדקאות והשלישי נולד לאחר שנים של טיפולי פוריות בעקבות היריון טבעי. רזניק מספרת שהייתה בטיפולי פוריות במשך ארבע שנים וחצי, באיזשהו שלב היא עשתה הליך פונדקאות. כשהאם הפונדקאית כבר הייתה בחודש הרביעי להיריון עם תאומים, גילתה רזניק כי היא עצמה בהריון. כך נוצר מצב שבו הילדים גדלו מאז שהיו קטנים כשלישייה לכל דבר ועניין, כאשר ההתמודדות לא הייתה פשוטה: "התפעול של שלושה ילדים באותו גיל בבת אחת הוא אתגר", אומרת רזניק, "למשל, כדי לצאת לטיול צריך לפחות שתי עגלות, אם לא שלוש. למזלי, הייתה לי עזרה של המשפחה. היו ממש משמרות מסודרות עד שהם היו בני שלוש פלוס. כל אחת הייתה מגיעה בשעה משלה ונשארת עד הערב. מתכוננים מראש ללילה עם בקבוקים ומנות מסודרות, ובכלל להישאר לבד עם שלושה תינוקות".
טלי רזניק: "היתרון הגדול הוא שיש להם המון ביטחון עצמי, אין להם בעיה לחלוק, הם מהבטן חולקים הכול: חדר, בגדים, משחקים. אגב, הם עדיין נמצאים יחד בחדר אחד. הם מדברים כל ערב אחד עם השני לפני שהם הולכים לישון"
איך מתמודדים ביום-יום?
"אין הרבה ברירה. את לומדת לעשות את הדברים. זה קשה, אינטנסיבי אבל קצר וקולע: נגמרת תקופת התינוקות, וזה נגמר. את מסיימת הכול בבת אחת- חיתולים, בקבוקים. בר מצווה - אירוע אחד, ונגמר. מבחינה כלכלית אני תמיד מקבלת הנחת שלישייה, אבל עדיין צריך לשלם הכול כפול שלוש. החיים פה יקרים, ומרגישים את זה בכיס".
הילדים גדלו, ורזניק מציינת כי מבחינתה היה חשוב שכל אחד מהם ילמד בכיתה נפרדת: "מאז שהם קטנים, הם תמיד היו בשלוש כיתות שונות, באותה שכבה", אומרת רזניק ומסבירה, "הם כל הזמן ביחד והם כוח לא מבוטל, אז לפחות שיהיו בכיתות שונות, עם חברים שונים".
''הם כוח לא מבוטל''. השלישיה של משפחת רזניק אז
(תמונה: באדיבות המשפחה)
במהלך השנים הצלחתם לייצר זמן איכות אחד על אחד?
"זה מאוד קשה, במיוחד כשהיו קטנים. תמיד שאפנו לזה ולא כל כך הצלחנו. שלושתם בכדורגל, בצופים, באותה חבורה. אתה רוצה ללכת לסרט עם אחד מהם, אז אתה מגלה ששלושתם ירצו לראות אותו. זה מאוד בולט כי יש להם תחומי עניין משותפים. הם הולכים לישון אצל חבר - הם הולכים שלושתם, הכול ביחד. היתרון הגדול הוא שיש להם המון ביטחון עצמי, אין להם בעיה לחלוק, הם מהבטן חולקים הכול: חדר, בגדים, משחקים. אגב, הם עדיין נמצאים יחד בחדר אחד. אנחנו רוצים להפריד ביניהם, אבל הם לא רוצים. הם מדברים כל ערב אחד עם השני לפני שהם הולכים לישון, חברים הכי טובים.
"מבחינתי זה ה'סופר-פאוור' שלהם, הם תמיד אחד בשביל השני, אחד עם השני. כמובן שמדי פעם יש גם מריבות, אבל בסופו של יום הם יותר חברים. יש ביניהם קשר מאוד חזק. הם יכולים להעסיק את עצמם לגמרי לבד, לא באמת זקוקים לאף אחד אחר, זה עולם שלם".
''הם החברים הכי טובים''. והיום
(תמונה: באדיבות המשפחה)
אז יש בזה גם הרבה יתרונות.
"ממש. גם אם אנחנו מגיעים למקום חדש, אני לא דואגת, כי יש להם אחד את השני. לפני ארבע שנים נסענו לסין, לשליחות בת שנה. אני מניחה שלהורים חדשים היו הרבה חששות במצב כזה, אבל הם הגיעו כשלישייה, וזה נתן להם יתרון משמעותי".
איך הסביבה מגיבה?
"אנשים בהלם. כשהיינו בסין אז הסינים בכלל היו מסתכלים עליהם המומים. אצלם יש לרוב ילד אחד, שני ילדים זה יוצא דופן, אז שלישייה? זה בכלל מפלנטה אחרת".
