בין אלפי האנשים שחצו את קו הסיום של חצי מרתון ת"א בחודש שעבר הייתה גם הודיה, צעירה בת 23 מירושלים. היא חצתה אותו עם שלוש נשים נוספות, כולן לבושות בגדי ספורט שחורים של אדידס. מי שהביט בהן מהצד לא ראה שום דבר יוצא דופן. אלו נשים שהתאמנו במשך כמה חודשים למרוץ, הגיעו אליו וסיימו אותו. ככה פשוט.
אבל הפשוט הזה הוא הבלתי ייאמן. כמה שנים אחורה היא הייתה אלכוהוליסטית שהתגוררה ברחוב וגנבה מחנויות. היא שרדה מיום ליום, עברה אונס ושלל פגיעות מיניות וראתה מקרוב מאוד את הצד האפל של החיים. העולם של "האנשים הבריאים האלה", שמתעוררים מוקדם בבוקר ומסתערים על מסלול הריצה, היה זר לה לחלוטין. מה לה ולהם? והנה - היא סיימה ריצה של 21 ק"מ. עכשיו היא אחת מהם, אחת מ"הנורמליים".
"המרוץ היה מטורף והאווירה הייתה מדהימה", היא מספרת. "15 הקילומטרים הראשונים עוד היו קלים לי, אבל אחר כך כבר היה ממש קשה. ברגע שהגעתי לקו הסיום התפרקתי בבכי. כל כך התרגשתי שהצלחתי, שהייתה לי מטרה ועמדתי בה. נפל לי האסימון שאני מסוגלת לעשות גם דברים שאפילו לא חלמתי עליהם".
והיא בהחלט לא חלמה עליהם. היא נולדה למשפחה חרדית ביישוב בגוש עציון ומעולם לא הרגישה שייכת לקהילה. "תמיד הייתי אחרת", היא מודה. בגיל 14 עזבה את הבית ועברה לפנימייה, אבל גם שם החיים לא היו קלים.
"בפנימייה עברתי התעללות שבעקבותיה התחילו אצלי תסמינים של פוסט טראומה: מחרדה ועד דיכאון. בגיל 16-15 התחלתי לשתות אלכוהול, ולפגוע בעצמי בכל מיני דרכים, רק בשביל לא להרגיש את הכאב. במקביל, יצאתי סופית בשאלה. כשסיימתי את הפנימייה נכנסתי למסגרת נוספת ואחריה הידרדרתי לחיים ברחוב. שם הכול היה עוצמתי יותר. לא היה לי כסף אז התחלתי לגנוב. בהתחלה גנבתי אוכל ואלכוהול ובהמשך כל מיני דברים כמו תכשיטים. בעיקרון, גנבתי כמעט כל דבר שראיתי".
מה הנקודה הכי נמוכה שהגעת אליה?
"מבחינת אירועים, עברתי כל מיני חוויות מאוד קשות, אבל אני חושבת שהכי נורא זו התחושה שהגעתי לנקודה שאין לי שום דבר להפסיד. כלום. הייתי רק בת 21 וחייתי בבדידות עצומה. הרגשתי שאני אדם שקוף, שאם קורה לי משהו, אפילו אם אני מתה, ייקח זמן עד שאנשים ידעו את זה כי בעצם אף אחד לא יודע איפה אני, לאף אחד לא אכפת ממני באמת".
כלי טיפולי
נקודת המפנה בחיים של הודיה הגיעה לפני כשנתיים וחצי. עובדת סוציאלית מטעם הרווחה הפנתה אותה לבית לבנות של עמותת החוט המשולש. העמותה הוקמה לפני למעלה מ-25 שנה על ידי זוג שחזר בתשובה, חב"דניקים שרצו לעשות טוב בעולם. המטרה הייתה ועודנה לספק מענה לבני נוער וצעירים חסרי קורת גג ועורף משפחתי. במסגרת העמותה פועלים שבעה פרויקטים הממוקמים כולם בירושלים ופועלים בשיתוף משרד הרווחה, אחד מהם הוא הוסטל לצעירות מחוסרות קורת גג או צעירות בהיריון ללא תמיכה משפחתית, כולן בגילי 25-18. כל הצעירות מגיעות להוסטל לתקופה של שנה-שנה וחצי, והמטרה היא תהליך שבסופו הן יוכלו לצאת לחיים עצמאיים. חלק גדול מהצעירות מגיעות מהמגזר החרדי.
מנהלת ההוסטל היא ירדן דורון, בת 40, עובדת סוציאלית קלינית, נשואה ואם לחמישה. לפני כמה שנים עלה במוחה הרעיון לפתוח קבוצת ריצה לצעירות.
"אף פעם לא רצתי. כולם סביבי רצים: אמא שלי, בעלי אבל לא אני", היא מודה. "סיפרתי לעצמי סיפור מאוד יפה לפיו אין לי סיבולת לב ריאה וזה לא בשבילי. אמרתי לאנשים: 'אני רצה רק אחרי הילדים שלי'. ואז הגיעה הקורונה. בהוסטל הייתה צעירה שמאוד אהבה לרוץ אבל פחדה לצאת לבד, אז הצטרפתי אליה. אחד הדברים היחידים שהיה אפשר לעשות בחוץ בזוגות זה ספורט. אני אגיד בכנות, אחרי 200 מטר בערך נגמר לי האוויר, אבל עשיתי את זה בכל זאת. במהלך הריצה קלטתי שהשיחה איתה הרבה יותר טובה מאלה שמתקיימות בחדר הטיפולים. חשבתי שגיליתי עולם חדש. הגעתי הביתה ואמרתי לבעלי שעליתי על פטנט: טיפול באמצעות ריצה. נכנסתי לאינטרנט והבנתי שיש מיליון כאלה. במקביל לתפיסה של הריצה ככלי טיפולי, קלטתי שגם לי זה עושה טוב. כשאני יוצאת לרוץ, משהו בנפש שלי נרגע. החלטתי להקים קבוצת ריצה לצעירות בהוסטל.
"באותה תקופה התקיים מרוץ הנשים של תל אביב. בגלל הקורונה עשו אותו יחידני: כל משתתפת קיבלה ערכה, רצה לבד באזור מגוריה והעניקה לעצמה מדלית סיום. הבנות בקבוצה קיבלו את הערכות והמדליות ומאוד התרגשו והתלהבו. קבוצת הריצה שלי קרמה עור וגידים. הלכתי לחנות ספורט זולה וקניתי לכולן ציוד בסיסי".
מהר מאוד הוחלף הציוד הבסיסי הזה בציוד ספורט יוקרתי של חברת אדידס, שנציגים מטעמה שמעו על קבוצת הריצה הייחודית והחליטו להעניק את חסותם. לצד הנעליים ובגדי הריצה הממותגים, הבנות זכו גם במפגשים שבועיים עם מאמנת ריצה מקצועית.
מה האתגרים המרכזיים של קבוצת ריצה בהוסטל?
"קודם כל להתמיד. להצמיד לבנות שלנו מאמנת ריצה זה פשוט לא מספיק. זה לא אימון רגיל של אנשים שנרשמו כי הם רוצים לרוץ. התמדה לא נמצאת בכלל בשפה שלהן. כשרע להן, הן לא רוצות לזוז, אז להוציא אותן פיזית לרוץ היה ממש קשה. ממש נדרשתי לחזר אחריהן, להקים אותן מהמיטה, לשלוח אותן להתלבש, לדרבן. עשיתי את זה כל הזמן כי גיליתי שהכלי הזה משוגע. לפני אימוני הריצה יש לנו קבוצה טיפולית קבועה. בקבוצה הזו הן יכולות להיכנס אחת בשנייה ולהגיד משפטים מאוד קשים על החיים שלהן, אבל אז אני מוציאה אותן לרוץ ומשהו מתאזן. הפרויקט הראשון היה לרוץ חמישה קילומטרים. לאט לאט עלינו בשאיפות".
ריצה במקום אלכוהול
הודיה נכנסה לבית ביום שבת, יום אחרי מרתון ת"א. "ראיתי את הבנות שחזרו מהמרתון וזה היה ממש אישיו", היא נזכרת. "הן היו מאוד עייפות וקיבלו אישור לקום מאוחר. שבוע אחר כך אמרו לי 'בואי תצטרפי לקבוצה'. ראיתי איך הן חזרו מהמרתון, את הסיפוק ואת תחושת ההיי שלהן, ולמרות שאף פעם לא הייתי בן אדם של ספורט רציתי להיות חלק מזה. גם ראיתי שזו קבוצה רצינית ושיש תמיכה של מותג ספורט נחשב ושהן מקבלות ציוד ממש שווה. בתור ילדה שאף פעם לא היו לה דברים שווים בארון, זה משך אותי, נתן לי עוד דלק. התחלתי להתאמן איתן. היה לי רצון להראות שאני חזקה, להרשים את כולם, אז ממש רצתי. כמה שבועות אחר כך התקיים מרתון ירושלים ואמרתי 'יאללה, תרשמו אותי'. לא היה לי מושג איך אני עושה את זה אבל נרשמתי לעשרה ק"מ".
וסיימת?
"לא רצתי הכול, אבל כן סיימתי. המדליה בסוף והאדרנלין של המרתון נתנו תחושה מטורפת. הרגשתי שכולם ביחד בשביל משהו גדול. זה כמו קהילה ענקית של רצים שאת חלק ממנה. בתור בן אדם שחי ברחוב, שמתקיים כשורד, אדרנלין היה משהו שמאוד הניע אותי. חייתי מריגוש לריגוש. פתאום הריגוש היה נטו חיובי. לא אלכוהול, לא גניבות. במהלך הטיפול למדתי להמיר דברים כמו שתייה וסמים בריצה. פתאום היה לי כלי להשתמש בו: אם אני ברע - אני יוצאת לרוץ. זה סיפק לי את האדרנלין וקרקע אותי ואני לא היחידה. אני זוכרת שהרבה חברות משם התחילו את הריצה בצורה מסוימת וסיימו אותה אחרות".
איך הגעת לריצה של חצי מרתון? זה כבר יעד שדורש אימונים רציניים ממש.
"במרתון ת"א 2024, ירדן עשתה פעם ראשונה את החצי מרתון והציעה לי להצטרף אליה שנה אחרי. אמרתי לה סבבה כי מה אכפת לי להגיד כן? הרי זה עוד שנה. לא האמנתי שאני אעשה את זה. הייתי לקראת סיום השהות שלי בהוסטל וחשבתי - מה הסיכוי שאני לא אגור שמה ובכל זאת ארוץ איתן? לא חשבתי שזה מספיק חזק, שהאהבה הזאת לריצה באמת תגרום לי להמשיך באימונים. כמה חודשים לפני המרתון כבר היה צריך להתחיל להתאמן באמת. זו הייתה תקופה לא פשוטה בחיים שלי. בדיוק עזבתי את ההוסטל ועברתי דירה. לראשונה בחיי הייתי לבד, הכול על הכתפיים שלי וזה מלא אחריות. התפטרתי מהעבודה ושקעתי במין חור שחור כזה. גם הכושר שלי היה בירידה. ובכל זאת, חזרתי לרוץ. הוסיפו לנו אימון באמצע השבוע והאימונים היו לי נורא חשובים. ידעתי שזה הדבר היחיד בחיים שלי שהוא יציב כרגע. אין לי עבודה, אין לי מסגרת. אין לי באמת משהו שמחזיק אותי. האימונים היו מחויבות. הם החזיקו לי את הראש מעל המים. גם בימים נורא קשים, הצלחתי לקום בשש -שבע בבוקר, שזה מבחינתי לפנות בוקר, כן?"
היום הודיה שוכרת דירה עם שותפה, בוגרת נוספת של הבית לבנות. השתיים גם יוצאות לרוץ ביחד. "החיים שלי במקום אחר היום, יציב. אני מצליחה להתנהל בצורה בריאה. אם פעם הייתי בחובות וגנבתי, היום אני לא גונבת מאף אחד ולא חייבת לאף אחד. אני מצליחה לחסוך כסף, אני משלמת שכירות כל חודש, אני מצליחה לקום בבוקר, לשטוף כלים, להכין אוכל... אלה דברים שלפני שנתיים וחצי לא האמנתי שאני מסוגלת לעשות".
יש מחשבות על המרתון השלם?
"כן, יש מחשבות אבל רק בטווח הרחוק. אני רוצה קודם כל ללכת קבוע לחצי מרתון ולאט לאט לשפר את הקצב שלי. ברגע שאני אהיה בקצב טוב ואראה שאני מסוגלת, אז אתחיל להתאמן למרתון השלם. גם בא לי לטוס לחו"ל ולרוץ שם מרתונים. בסופו של דבר זה כמו התמכרות, פשוט בצורה טובה. ריצה היא כמו סם. בהתחלה רק קצת ממנה עושה היי מטורף אבל אז צריך להגדיל את המינון בשביל להרגיש את אותו ההיי".
"אפילו לשיעורי התעמלות בביה"ס לא הלכתי"
צעירה נוספת שסיימה את חצי המרתון לצד הודיה היא מלכי, בת 21, במקור ממודיעין עילית והיום מתגוררת בירושלים. גם מלכי נולדה למשפחה חרדית, השנייה מבין 12 אחים ואחיות. גם היא לא הסתדרה בחברה החרדית וכילדה נדדה מבית ספר לבית ספר.
"לא מצאתי את עצמי מבחינה חברתית. היו לי גם הרבה שאלות אמוניות עד שהבנתי סופית שאני לא מאמינה. לקח לי זמן להבין שאני יוצאת בפועל מהחברה החרדית. נשארתי בבית של ההורים והתחלתי עבודה בירושלים".
אבל בסוף היא עזבה. לפני קצת יותר משנתיים היא הגיעה להוסטל של עמותת הלל שמסייעת ליוצאי ויוצאות החברה החרדית. היא שהתה שם חצי שנה ואז הגיעה לבית לבנות של החוט המשולש.
"כשהגעתי, קבוצת הריצה כבר הייתה פעילה תקופה. בכל ראשון בערב, בנות היו יוצאות לרוץ. ריצה לא עניינה אותי בכלל, אבל באיזשהו שלב החלטתי לנסות וגיליתי שזה יכול להיות נחמד. בהתחלה רצתי 4-3 ק"מ בקצב ממש איטי. ככל שעבר הזמן התמדתי יותר, התקדמתי והשתפרתי ואז גם מצאתי שיש פה משהו מעבר. קלטתי שזה באמת יכול לעזור. יצאתי לריצות כשהייתי עצבנית או בזמנים פחות טובים. אני בן אדם שחושב מלא. הריצה עוזרת לי להתמודד עם מחשבות אובדניות. כשאני רצה אז התנועה עוזרת לי לא לחשוב. אני מתמקדת בתנועה עצמה, במה שהגוף שלי עושה עכשיו, באיזה מנח אני ומה הצעד הבא".
כילדה יצא לך לרוץ או לעסוק בכל פעילות גופנית שהיא?
"בכלל לא. סירבתי להשתתף אפילו בשיעורי התעמלות בבית הספר, ואנחנו מדברות על בית ספר חרדי, כן? יש הרבה דברים שנחשבים לא צנועים אז לא עושים אותם. זו לא רמה מאוד גבוהה של ספורט. אפילו את זה לא עשיתי. לא סבלתי את זה".
את חצי מרתון ת"א היא סיימה בתוצאה של 6:28 דקות לקילומטר, לא רע בכלל עבור מי שזה המרוץ הארוך הראשון בחייה. היום היא שוכרת דירה, עובדת במחלקת סוסים בבית החולים הווטרינרי בבית דגן, רוכבת שלוש פעמים בשבוע וכן, גם רצה.
את מגדירה את עצמך היום כחילונית?
"מבחינת ההתנהלות שלי ביומיום אפשר לומר שאני חילונית, אבל חושבת שדתל"ש תמיד יישאר דתל"ש. יש חלק בי שנמצא שם".
את בקשר עם המשפחה שלך? הם יודעים שסיימת חצי מרתון?
"לא הדוק אבל אני מגיעה מדי פעם לבקר בחגים. הם מאוד בעניין ומאוד חשוב להם הקשר, שזה לא מובן מאליו כי המשפחה חרדית. סיפרתי להם על המרוץ. הם שמחו בשבילי אבל עבורם זה לא הישג גדול. הם מאוד חרדים בהתנהלות ובתפיסה שלהם ודברים מהסוג הזה פחות מרשימים אנשים משם".
איך הרגשת כשהגעת לקו הסיום?
"התחושה הייתה מדהימה. באמת לא חשבתי שזה יקרה. כשירדן אמרה לי 'לא משנה איפה תהיי, בפברואר אנחנו רצות 21'. אמרתי לה סבבה בלי להתכוון לזה בכלל. רק כשהמרתון התקרב והתחלנו להתכונן אליו באמת, ראיתי שאני מתקדמת ושאני מסוגלת. כשזה הסתיים הייתי באופוריה".
ירדן, הצעירות בקבוצה שלך אמנם הסכימו להצטרף אלייך אבל לא ממש התכוונו להגיע. איך גרמת לזה לקרות בכל זאת?
"זה היה ממש מאבק כל שבוע מחדש. אין להן אמונה ביכולות שלהן. בהתחלה חלקן היו חותכות לי באמצע האימון ועולות על אוטובוס חזרה או עוצרות באמצע הריצה ומדליקות סיגריה".
איזה מהפך.
"אנשים מבחוץ לא מצליחים להבין עד כמה הדבר הזה מטורף. ריצה של 21 ק"מ מרשימה לאנשים רגילים אבל לצעירות האלה היא פשוט בלתי נתפסת. יומיים לפני המרתון עשינו אימון סיום ושאלנו אותן איך היה התהליך ומה לקחתן ממנו. אחת מהן אמרה לי: 'אני, כל מה שידעתי זה לקום מהכורסה לספה וגם זה בשביל להביא את השלט. מי דמיין שאני ארוץ 21 ק"מ בחיים האלה?' אני גאה בהן כל כך".
