עומר חלבי כבר התכונן כל כך הרבה פעמים לתחרות מר יוניברס, עד שלמד על בשרו אמת אחת כואבת: מתברר שהרבה יותר קל לשלוט באחוזי השומן בגוף, משימה שבחוגים מסוימים נחשבת לקשה עד בלתי אפשרית, מאשר במצב הרוח ההפכפך של טראמפ. בכל פעם מחדש הגיעו האימונים, הדיאטה, ההתרגשות וההייפ, ובכל פעם מחדש גם ההודעה שצריך לקפל הכול, לחזל"ש ולהגיד: הפעם זה לא קורה. ככה זה כשמנסים לקיים תחרות בינלאומית באחת התקופות הכי לא יציבות שידע העולם בשנים האחרונות. מתברר שחוץ משרירים, חיטוב ומשמעת עצמית, גם סבלנות היא שריר שכדאי לפתח.
"בפעם הראשונה היו בעיות עם אישורי הוויזה למתחרים ממדינות ערב בגלל טראמפ", הוא אומר היום, "בפעם השנייה הודיעו לנו כמעט מעכשיו לעכשיו שהתחרות תתקיים בעוד חודש, ובפועל זה לא קרה כי לא היה מספיק זמן להתארגן. אחר כך היא הייתה אמורה להתקיים במרץ, ואז היה כל העניין עם האיראנים, ארצות הברית הייתה מעורבת וסגרו את השמיים, אז שוב נאלצנו לדחות. עכשיו זה אמור לקרות בנובמבר הקרוב, בלוס אנג'לס".
נשמע מבאס.
"כן, זה מבאס. כל פעם צריך להתכונן, להכניס את עצמך למיינדסט התחרותי של לאכול כמו שצריך, להתאמן קפדני מאוד, להיות מספיק חטוב בשביל רמה שתהיה אסתטית ומחמיאה. בכל פעם עבדתי קשה - והופ, התבטל. משם נכנסנו ללופ לא נעים כזה. בשלב מסוים התחלנו להתכתב, המתחרים, והסכמנו שזה לא מתאים שמארגני התחרות עושים מה שבא להם. עכשיו הם הבטיחו לנו שזו הפעם האחרונה שהם מבטלים, ושזה התאריך הסופי".
"אני עם הראש קדימה". עומר חלבי
(צילום: אלון פלר)
לפחות הוא הרוויח מזה הייפ. התחרות אמנם עוד לא התחילה, אבל ברשת, לצד התגובות המפרגנות, כבר יש מי שהתנדבו לשפוט את חלבי - והם לא חוסכים בתגובות. חלקם חושבים שיש ראויים ממנו לייצג את ישראל, אחרים היו מעדיפים שלא ייצג אותה בכלל. ומעבר לביקורת מבית, מגיעה כמובן גם החבילה הבינלאומית: תגובות אנטישמיות. חלק מעסקת חבילה מתבקשת בימי פוסט 7 באוקטובר. בשביל אלה, מתברר, לא צריך לחכות עד נובמבר.
"בהתחלה, כשדיברתי הרבה על התחרות, זה היה קורה על בסיס יומיומי. כל עוד אני לא מעלה משהו שקשור לזה, לא עושים בעיות, פשוט לא מדברים על זה. אבל אם אני מעלה משהו שכן קשור, אז ישר באוטומט", הוא מספר.
כותבים לי 'עזרת למדינה שלך להרוג תינוקות כשהיית בצבא', וכל מיני תגובות כאלה ואחרות שהן יותר קשות ולא כיפיות לשמוע. אבל אני לא מתייחס לזה יותר מדי. בא פשוט לעשות את מה שאני יודע, שזה לייצג אותנו בכבוד
אילו תגובות למשל?
"יש את מה שנקרא התגובות הרגילות של 'פרי פלסטיין', 'פאק ישראל', הבייסיק שאנחנו רגילים כבר לשמוע. ויש גם את התגובות שהן קצת פחות נעימות לשמוע. הייתי לוחם בצנחנים בצבא, ויש בסרטון התחרות חלק שמראה שהייתי בצבא, אז כותבים לי 'עזרת למדינה שלך להרוג תינוקות כשהיית בצבא', וכל מיני תגובות כאלה ואחרות שהן יותר קשות ולא כיפיות לשמוע. אבל אני לא מתייחס לזה יותר מדי, אני עם הראש קדימה. בא פשוט לעשות את מה שאני יודע, שזה לייצג אותנו בכבוד".
אתה לא עונה?
"אני מתעלם מהן לחלוטין. ויש גם תגובות של הייטרים: 'למה דווקא אתה, יש אנשים הרבה יותר יפים'. תשמע, לכל אחד תמיד יהיה מה להגיד, יש כאלה עם תגובות יותר טובות, אחרים עם תגובות יותר רעות. אותי אישית זה פחות מעניין. אם נבחרתי כנראה שיש סיבה. פחות מעניין אותי עכשיו לשמוע או לדעת מי יותר או פחות יפה. אני לוקח את זה לכיוון שלי בשביל להגיע, ליהנות, לעשות שם פאן, להביא את עצמי לידי ביטוי ולהראות מיהו הישראלי הטוב. אני לא מגיע בשביל נטו להתחרות".
הרגשתי שההורים שלי לא גאים בי
היום אמנם פחות מעניין אותו מה אחרים חושבים עליו, אבל חלבי, בן 23 ממיתר במקור, זוכר היטב ימים שבהם חיפש אישור דווקא מהאנשים הקרובים אליו ביותר. הרבה לפני שמישהו ברשת תהה אם הוא יפה מספיק כדי לייצג את ישראל, הוא היה הילד האמצעי מבין שלושה אחים, שהתקשה למצוא את המקום שלו לצד ההצלחות של אחיו בלימודים.
"הייתי ילד מאוד היפראקטיבי, כל הזמן מחפש לעשות כל דבר שהוא לא ללמוד", הוא מספר. "האחים שלי הם יותר אנשים של לימודים, ללמוד ולעשות תואר. הייתי מאוד חסר ביטחון, כי הייתי רואה שהם מצליחים לגרום להורים שלי להיות גאים בהם ואני לא הייתי מצליח כי לא הייתי לומד. הייתי מרגיש שהם לא גאים בי, היום בדיעבד אני מבין שלא באמת היה אכפת להם יותר מדי מזה".
בסוף הוא מצא את המקום בו לא היה צריך להשוות את עצמו לאחים שלו, להביא גאווה ובהמשך - גם להביא הביתה תואר מסוג אחר. "אמרתי אוקיי, בוא נתעסק בדברים שאני כן טוב בהם, שאני יודע ואוהב לעשות. התחלתי להתאמן ולפתח גוף, ובגיל 21 הפכתי לאלוף הארץ בפיתוח גוף טבעי. משם הגעתי לייצג אותנו באליפות העולם בפיתוח גוף טבעי".
"איך שסיימתי את התחרות, פיתחתי בולמוסים של אכילה. אמרתי לעצמי, יומיים, שלושה, אני ארשה לעצמי, אני אוכל ואתפנק. ומשם הדרך למטה הייתה סלולה"
ההמשך כבר ידוע: הכרטיס לתחרות מר יוניברס. אלא שהכנה לתחרות פיתוח גוף היא לא בדיוק הליכה קלילה בפארק. כדי להגיע לבמה עם השרירים והחיטוב הנכונים, המתחרים נדרשים לחודשים של אימונים קפדניים, תזונה מתוכננת ומשמעת שלא נגמרת כשיוצאים מחדר הכושר, ואבוי למי שיחרוג, נניח, עם ארוחת צ'יט. גם מול המקרר צריך לזכור שיש תחרות באופק. חלבי התמסר למטרה, אלא שכשהתחרות הסתיימה וההגבלות הוסרו, היו גם רגעים שבהם הרגיש שהוא מאבד שליטה. עכשיו הוא מספר על זה לראשונה.
"אנשים שרוצים להגיע ל'גוף החלומות' שלהם מוכנים לעשות הכול למען הדבר הזה", הוא אומר. "במשך ארבעה חודשים לא אכלתי בכלל שום דבר שהוא מתוק או טעים. איך שסיימתי את התחרות, פשוט היה לי קרייבינג לכל זה. פיתחתי בולמוסים של אכילה. אמרתי לעצמי, יומיים, שלושה, אני ארשה לעצמי, אני אוכל ואתפנק. ומשם הדרך למטה הייתה סלולה: במשך חודש ושבוע מסיום התחרות עד הגיוס, עליתי מ-72 ק"ג ל-98.6 ק"ג".
"צריך גם לדעת לשחרר וליהנות"
(צילום: אלון פלר)
אלא שהקילוגרמים שהתווספו לא מספרים עד כמה מעט פינוק היה בסוף בפינוק הזה. "סבלתי מכאבי בטן, מצרבות, כבר רציתי להקיא, ובכל זאת הייתי רואה עוד אוכל על השולחן ורוצה לאכול. הייתי אוכל ונגעל כבר מעצמי", הוא מספר. "זה יכול לקרות אחרי תחרות, אבל זה לא משהו שאנחנו אמורים להגיע אליו".
ובכל זאת, שנת 2026. התקדמנו, באמת שהתקדמנו. אך האם זה מספיק? אנחנו מדברים על קבלה עצמית, על דימוי גוף, על הזכות לא להיראות כמו פרסומת לחדר כושר. ובכל זאת, יש מרחק בין לפרגן לפוסט על אהבה עצמית לבין לספר שאכלת עד שכאב לך ולא הצלחת לעצור.
על הבושה הזאת, אומר חלבי, לא תמיד קל לדבר, גם בקרב מי שרגילים להציג את הגוף שלהם לראווה. אך רגשות האשמה סביב האכילה, הוא מספר, מוכרים לו משיחות גם מחוץ לעולם התחרויות. "הרבה עוברים את זה, מדברים שאני שמעתי ומכיר. יש אנשים שסתם רוצים לאכול בסופ"שים, לשתות אלכוהול ודברים כאלה, ואז אוכלים את עצמם מבפנים: למה שתיתי, למה אכלתי. זה לא הכי נעים להרגיש את ההרגשה הזאת", הוא אומר. "זה משהו שצריך להעלות את המודעות אליו ולדבר עליו, ולהבין שאוכל זה דבר שהוא בסדר, אין מה לפחד. צריך גם לדעת לשחרר וליהנות".
איך זה הסתדר אצלך?
"אצלי ספציפית זה נפתר בצבא. היו לנו ארוחות מאוד מסודרות, ושם הבנתי כמה אוכל זה דבר שהוא טוב, שזה בסדר לפעמים לאכול יותר או פחות, ושזה לא כל העולם שלי".
''הייתי מאוד חסר ביטחון. רציתי שההורים שלי יתגאו בי''
(צילום: אלון פלר)
את השאיפה להגיע לבמה עם גוף חטוב הוא לא זנח, כמובן. אבל להכנה לתחרות השנייה כבר הגיע עם קצת יותר מרווח נשימה. "כבר ידעתי: גם בזמן ההכנה תרשה לעצמך מדי פעם דברים, גם אם זה ביס, כדי שכשתסיים עם התחרות, לא תיפול בצורה דרסטית. זה לימד אותי שאפשר לקחת את הדברים קצת יותר באיזי", הוא אומר. "בסופו של דבר תהליך שהוא נכון הוא איטי, הוא לוקח זמן. אפשר לשלב בו הכול. אין צורך למנוע מעצמך לאכול דברים מתוקים, ולהגיע למצב שאתה נמצא על קלוריות מאוד מאוד נמוכות".
"כולם היום באי-ודאות ובהיסטריה"
למרבה האירוניה, דווקא המסגרת הכי פחות גמישה בחייו עזרה לו קצת להשתחרר. הצבא הכניס סדר לארוחות, הוריד מהאוכל את המטען, ובאותה הזדמנות גם לקח את חלבי רחוק מאוד מעולם התחרויות. הוא התגייס לצנחנים, שירת כלוחם וכחובש קרבי במשך שנה וחצי, עד ששברי מאמץ ברגליים הורידו אותו מלוחמה והעבירו אותו לתפקיד מדריך חדר כושר בפיקוד דרום. בבוקר 7 באוקטובר היה באתונה עם משפחתו. באותו יום היו אמורים לחזור לישראל. אלא שאז, הטלפון התחיל להתמלא בהודעות.
"אמרתי רגע, מה הולך פה? יש פגישת מחזור ולא ידעתי? הייתי בטוח שסתם עושים איזשהו תרגיל", הוא נזכר. "פתאום אני מקבל עדכוני מצב ורואה את השם רועי נהרי. אני אומר, רגע, זה המ"מ שלי, מה הוא קשור? הייתי בשוק".
סרן רועי נהרי ז"ל, בן 23, היה קצין בגדוד 202 של הצנחנים. הוא נפצע קשה בקרבות בכפר עזה ופונה לסורוקה. חלבי, שנשאר באתונה, ניסה לעקוב מרחוק אחר מצבו דרך ההודעות. "כולם היו באי-ודאות ובהיסטריה. ישבנו שם על הרצפה בשדה ופתאום אנחנו מקבלים הודעה: תתפללו למען רועי נהרי. שנייה אחרי זה אני רואה עוד הודעה שהוא במצב אנוש, ופתאום אחרי עשר דקות רושמים שהוא נהרג. לא האמנתי".
אחרי הבשורה הגיעו המחשבות על כל מה שאולי היה יכול לעשות כחובש, אילו רק היה שם. "אתה מכניס את עצמך לדאון ולחשיבה של מה היה קורה. אולי הייתי מטפל בו יותר טוב, אולי הייתי מזהה את אחד המחבלים ומצליח למנוע את זה. כל מיני דברים כאלה שמתחילים לרוץ לך בראש", הוא אומר. "ככה פגש אותי ספציפית 7 באוקטובר".
למקסם את היופי
ועכשיו הוא פה, כלומר כאן, בתל אביב. לצד התוכניות להתחרות בנובמבר, ונחזיק אצבעות שהפעם הן אכן יתממשו, הוא מנהל את החיים שהאלגוריתם אוהב: חשבון אינסטגרם פעיל, אספרסו יקר מדי בבית קפה בפלורנטין, שקיעה בחוף גורדון, ריבועים בבטן. פעם קראו לזה פשוט להיות חתיך. היום, כמובן, זה כבר לא מספיק מדעי. היום יש לזה מתודולוגיה, קהילה, טרמינולוגיה.
ב-2026 גם להיראות טוב זה כבר לא מספיק. צריך למקסם. את קו הלסת, את העור, את השיער, את הגוף, את הגובה, את הזווית, את התאורה, ובמקרה הצורך גם את המציאות עצמה. אלא אם חייתם מתחת לסלע בחודשים האחרונים, או פשוט עברתם את רף הגיל המתאים שבו האלגוריתם הפסיק לעדכן אתכם בענייני השעה, ודאי כבר נתקלתם בשם: לוקסמקסינג.
הרעיון הבסיסי פשוט - למקסם את המראה החיצוני. אלא שכמו תמיד ברשת, הדרך מתספורת טובה, קרם הגנה ושמונה שעות שינה ועד לתמ"א 38 לפנים קצרה בהרבה מכפי שנדמה. יש מי שמסתפקים בתזונה וחדר כושר, אחרים ממשיכים לעדשות צבעוניות, הורמונים, פפטידים, פרוצדורות (מישהו אמר עיבוי פין?) וקיצורי דרך שונים בדרך אל הגרסה המשופרת, או לפחות המשופרת-בעיני-האלגוריתם, של עצמם.
מבחינתי זה נשמע מאוד מטופש להכניס לגוף חומר שאף אחד לא באמת יודע אם הוא טוב או לא. זה תקף לגבי כדורי הרזיה בשביל להרזות יותר, או טסטוסטרון חיצוני בשביל להגיע למסת שריר גדולה יותר"
ואולי אין אדם מתאים יותר לדבר איתו על לוקסמקסינג מאשר בחור שמתכונן למיסטר יוניברס. "באמת הרבה מאוד אנשים שואלים אותי אם אני עושה לוקסמקסינג, ומבחינתי זה מתפצל לשניים", הוא אומר. "יש לעשות דברים בשביל עצמך, כדי להיראות טוב ובאמת למקסם את איך שאתה נראה, ויש להתחיל לעשות ניתוחים פלסטיים, לשים עדשות ולהפוך לסוג של פייק רק בשביל להגיע למצב שבו אתה נראה טוב".
אתה מתכוון שיש גבול?
"קודם כול, יופי הוא בעיני המתבונן. יכול להיות שמישהו יחשוב שאני נראה טוב, ומישהו אחר יחשוב אחרת, וזה נכון לגבי כל בן אדם בעולם. יש לוקסמקסינג של 'אוקיי, תעשה גבות, תסתפר פעם בשבוע כדי שתהיה מסודר ולא תיראה מוזנח, תלך לישון בשעה נורמלית ותקום בשעה נורמלית כדי להיות אנרגטי, שהעיניים שלך לא יהיו אדומות ושלא יהיו לך שקיות'. מבחינתי, זה לגמרי בסדר. אבל יש הבדל מאוד גדול בין זה לבין להגיע למצב שאתה שם עדשות, מתאפר, שם מייקאפ או משתמש בכל מיני דברים שיגביהו אותך או יגרמו לך להיראות יותר מגניב או יפה. זה פחות אני".
''גם אני בתור גבר עברתי ועובר הטרדות מיניות''
(צילום: אלון פלר)
אבל יש קיצורי דרך, לא?
"אני חושב שכל אחד יכול למקסם את עצמו בדרך הטבעית, בדרך שהיא יותר נכונה, בלי לקחת פפטידים שעושים אותך יותר שזוף או ווטאבר. מבחינתי זה נשמע מאוד מטופש להכניס לגוף חומר שאף אחד לא באמת יודע אם הוא טוב או לא. אותו דבר לגבי כדורי הרזיה בשביל להרזות יותר, או טסטוסטרון חיצוני בשביל להגיע למסת שריר גדולה יותר. אני אישית לא חושב שזה העיקרון של לוקסמקסינג".
אבל תרבות המראה, כמו שכולנו יודעים, ודאי שלא נגמרת בפיד, בטח לא כשהגוף שלך עצמו הופך גם לחלק מהעבודה. כי עם כל הכבוד לשיח על גבולות, הסכמה ומרחב אישי שרווח בימי METOO, העולם עדיין מלא באנשים שמעדיפים לבדוק בעצמם איפה עובר הקו.
"גם אני בתור גבר עברתי ועובר הטרדות מיניות. זה משהו שקורה ביום-יום, אם זה בתגובות שמגיעות ברשתות החברתיות, ויש פעמים שזה מגיע למצבים יותר אינטימיים, לא כיפיים ולא נעימים, גם בעבודה", הוא אומר. "בסופו של דבר, בתחום של הדוגמנות ויצירת התוכן אתה עובד הרבה פעמים מול אנשים שמבוגרים ממך בפער, ולפעמים הם מרשים לעצמם יותר מדי בגלל הרקע והוותק שיש להם בתעשייה".
הסטייליסט אמר שאני צריך להחליף בגדים בתוך האוהל. אמרתי לו, 'אתה מבוגר ממני בכמה עשורים, פחות מתאים לי להחליף לידך בעירום'. הוא אמר לי שאני חייב להחליף שם ושהוא צריך להישאר בפנים. ניסה לגרום לי להחליף לידו
קרה לך משהו כזה בעבודה?
"כן. במקרה שאני עברתי, מבחינתי זה היה סוג של סיפתח להטרדה, ואני לא יודע איך זה היה נגמר אם לא הייתי שם את הגבול באותו רגע. פשוט עצרתי את זה מיד והייתי מאוד דומיננטי באירוע".
רוצה לשתף?
זה קרה, לדבריו, במהלך עבודה שבה נדרש להחליף מכנסיים. "הסטייליסט אמר לי שאין בוקסר ושאני צריך להחליף בתוך האוהל. אמרתי לו, 'שומע, תצא מהאוהל. אתה מבוגר ממני בכמה עשורים, פחות מתאים לי להחליף לידך בעירום'. הוא אמר לי שהוא לא יכול לצאת, שאני חייב להחליף שם ושהוא צריך להישאר בפנים. אמרתי לו, 'אוקיי, אז אני אלך לשירותים ואחליף שם'. והוא שוב אמר, 'לא, אתה צריך להחליף פה'. הוא ממש ניסה לגרום לי להחליף לידו. אמרתי לו, 'שומע. אני הולך להחליף בשירותים ואני חוזר', וזה מה שעשיתי".
''צריך לדעת לעמוד על שלכם ולא להסכים למשהו שלא מרגיש לכם נכון''
(צילום: אלון פלר)
אבל אצל חלבי, העניין המטריד באמת לא היה רק הבקשה עצמה, אלא התחושה שמישהו דאג מראש לצמצם לו את מרחב הבחירה, שכל הסיטואציה הייתה יותר מתוכננת מכפי שנראתה. "הרגשתי שזה משהו שהוא חשב עליו מראש. שלא הביאו בוקסר להחלפה כדי שאני אשים את בגד הים בלי בוקסר מתחת", הוא אומר.
אלא שבתחילת הדרך לא תמיד קל להיות האיש שמקלקל את האווירה. במיוחד כשמולך עומד מישהו ותיק יותר, שנדמה לך שיודע איך התעשייה עובדת ומה צריך לעשות כדי להישאר בה. אצל חלבי, לפחות, האירוע הזה עשה את ההפך: ייאמר לזכותו כי הוא הבהיר מהר מאוד שיש דברים שפשוט לא מנהלים עליהם משא ומתן.
"צריך לדעת להגיד לא ולעמוד על שלך. לא להקשיב לכל בן אדם שאומר לך, 'תעשה ככה ואז תהיה האליל הבא של הדוגמנות'", הוא מכריז. "גם אם הדברים ייקחו יותר זמן, אף אחד לא יכול לשים לך רגל ברמה כזאת שלא תצליח בכלל. ברגע שדבר כזה קורה, אתם אלה שיש להם את ה-say. אתם יכולים לבחור מה לעשות. צריך לדעת לעמוד על שלכם ולא להסכים למשהו שלא מרגיש לכם נכון".
בסוף, אחרי כל השנים שבהן ניסה לשלוט בגוף, באוכל, בקריירה ובאופן שבו אחרים רואים אותו, חלבי כבר יודע שיש דברים שפשוט לא ייכנסו לשום תוכנית אימונים. אנשים יאכזבו, תחרויות יתבטלו, האלגוריתם יחליט מה שבא לו והחיים, באופן כללי, ימשיכו להיות החיים. אז רגע לפני החגים הוא מוריד לרגע את הווליום מכל השאר, ומשאיר רשימת משאלות הרבה פחות מתוחכמת. "שיהיה לנו חג שמח, שנישאר מאוחדים ותמיד נהיה אחד בשביל השני", הוא אומר. ואז, בכל זאת, האיש שמתכונן למיסטר יוניברס לא יכול להתאפק ומוסיף עוד סעיף קטן: "וכמובן, להתלבש יפה לחג".
