בכל בוקר אנחנו מגיעים למשרד. פותחים את הדלת, מדליקים את האור, מתיישבים באותו כיסא — לפעמים מול חלון, לפעמים לא. השולחן עמוס, האוויר דחוס, הקפה כבר לא ממש עוזר. בשלב מסוים הגב מתחיל להציק, הראש כבד, ויש מין תחושת שחיקה שקשה לשים עליה את האצבע. אך רגע, אולי זה בכלל לא עומס – אלא פשוט הסביבה?
יותר ויותר מחקרים, וגם לא מעט עובדים, מגלים שסביבת העבודה משפיעה על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו: התאורה, הצבעים, הרעש, הפרטיות – כל אלה יוצרים את התנאים שאנחנו חיים בהם כל יום מחדש. יצאנו לבדוק מה קורה לגוף ולנפש בין קירות המשרד – ומה אפשר לשנות כדי שיהיה לנו באמת טוב לקום בבוקר?
משרד בלי חלונות? זה יכול להיגמר במיון
אנחנו לא תמיד שמים לב לזה, אבל הסביבה שבה אנחנו עובדים חודרת עמוק אל תוך מצב הרוח, רמות האנרגיה, ולפעמים גם לתחושת הערך העצמי. מה שנראה כמו עוד יום עייף או חוסר ריכוז רגעי, יכול להיות תגובה ישירה למרחב שמקיף אותנו.
״כשמקום עבודה מוזנח, ישן או סגור בלי חלונות – זה לא רק לא נעים לעין, זה ממש מכווץ את הנפש", אומרת ד"ר ענת רפופורט, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית. “הרבה אנשים שאני פוגשת בייעוץ מדווחים על תחושת קלסטרופוביה. הם מתארים משרדים אפורים, רועשים, עם תאורה קשה, כאלה שפשוט מכניסים אותם לסטרס".
"כשאתה שם בן אדם עם נטיות אמנותיות לעבוד במשרד אפור וישן – אז הוא ינבול. ואם אתה שם בן אדם עם נטיות טכנולוגיות בסביבת עבודה שיש בה מכשור מתקדם וחדיש – זה ייתן לו יותר מוטיבציה״
לדברי ד"ר רפופורט, מידת ההשפעה תלויה גם בחוסן הנפשי של האדם, אך יש לה השלכות ברורות על רמות העומס הרגשי. “ברגע שמקום עבודה משקיע בעיצוב נעים, זה מסר לעובדים – שרואים אותם, שמתחשבים בהם", היא מסבירה. "זה משפיע על המוטיבציה, על תחושת השייכות. ולעומת זאת, כשסביבת העבודה נראית כמו מחסן נטוש, זה משדר בדיוק את ההפך".
"יש לי ידיד שעובד בבנק ואין שם חלונות – זה ממש גורם לו לסטרס. אני גם מכירה מישהי שהייתה בצבא, בקריה, הייתה מפענחת תצלומי אוויר – וגם שם לא היו חלונות, והיא נכנסה מזה ממש לחרדה. בסוף היא הגיעה למיון. זה עניין של רגישויות –יש אנשים שמאוד צריכים את החלון ואת האוויר, ופשוט מרגישים קושי פיזי של נשימה במקומות כאלה. ואני חושבת שזה מתווך על ידי סטרס – זו מן הרגשה כזאת קלסטרופובית".
נקודת סינון קריטית
אך לא רק העובדים, גם המועמדים מרגישים היטב את האווירה במשרד – ולפעמים, היא זו שמכריעה אם ימשיכו בתהליך או יעזבו. ענבל חורש, מנכ״לית ומייסדת Gifthead, חברת ייעוץ המלווה חברות וסטארטאפים בתהליכי גידול וגיוס – רואה מקרוב איך נראית סביבת העבודה דרך העיניים של מי שעומד להיכנס אליה.
"חד משמעית, יש קשר משמעותי לסביבה הפיזית שהסטארטאפ או הארגון מייצר עבור העובדים שלו", היא אומרת. "אנחנו כל הזמן נחשפות לפידבקים של אנשים על סביבת העבודה שלהם – זה יכול להיות בתוך תהליך הגיוס וגם אחר כך, כשאנחנו מלוות את ההטמעה של אנשים וצוותים בתוך הארגונים".
לדבריה, ההשפעה מתחילה לעיתים עוד לפני שהעובד נכנס בדלת. "זה ממש יכול להתחיל כבר בשלב הראשון של תהליך הגיוס. אנחנו לא פעם מגיעות ללקוחות ונחשפות למשרדים – איך נראה המשרד, איפה הוא ממוקם, כמה אור יש בו, כמה ספייס יש לכל אחד, האם זה אופן-ספייס או משרדים, איך נראית הכניסה, כמה מסעדות יש בסביבה, כמה חיים יש מסביב, כמה זה מרגיש הייטק או לא – כל הדברים האלה משפיעים מאוד על תהליך הגיוס".
"יש לי ידיד שעובד בבנק ואין שם חלונות – זה ממש גורם לו לסטרס. אני גם מכירה מישהי שהייתה בצבא, בקריה, הייתה מפענחת תצלומי אוויר – וגם שם לא היו חלונות, והיא נכנסה מזה ממש לחרדה. בסוף היא הגיעה למיון״
ומה קורה כשהמשרד מרגיש טוב כבר בכניסה?
"זה חד משמעית פקטור", היא אומרת. "בתהליכי גיוס וקליטה של עובדים – בדרך כלל מתחילים מריאיונות אונליין, ובהמשך מתקיימות פגישות פרונטליות במשרדים. ההגעה למשרדים – איך הם מרגישים – זו ממש נקודה מסננת. יש לנו למשל לקוח שהמוצר שלו לא כזה מסעיר, אבל כל פעם שמועמדים מגיעים למשרד – כל כך נעים שם, יש משהו בתחושה, בעיצוב, באיך שהמשרד נראה, באיך שהוא מזמין – שזה עוזר לנו להראות למועמדים מה יש לחברה להציע. זה מאוד משמעותי״.
עם זאת, הדבר משפיע גם בכיוון ההפוך. במקומות פחות מטופחים או עם כניסות לא מזמינות, היא מספרת, "אנחנו צריכות לעשות הכנה מאוד עדינה למועמדים. אנחנו שומעות מהם פידבקים", ולעומת זאת, "מקומות שמאוד מרשימים – נעימים, פתוחים ומזמינים – זה בפני עצמו משכנע מועמדים להמשיך בתהליך. ממש ככה. זה נותן בוסט. זה לא המקום היחיד או הדבר הכי חשוב – יש גם את התנאים, ההיברידיות, גמישות, שכר והחלק הנפשי – אבל זה בהחלט משפיע״.
והחוויה הזו לא נגמרת בשלב הקליטה. ״כשמסתכלים על שימור צוותים – מקומות סגורים, שאין בהם ספייס, שאין בהם אזור נעים שאנשים יכולים לשבת בו ולדבר – זה מייצר תחושת ניכור. אנחנו רואות את זה בתחילת הקליטה של עובדים, כשאין מקום שבו כולם נפגשים, ואין איפה להיות יחד. זה משפיע גם בהמשך, כשאין חיבור מספיק טוב בין הצוותים – לפעמים בגלל דברים טכניים לגמרי. אם כל אחד לבד – זה לא מייצר את התקשורת הנדרשת״.
המתכון המנצח: אור טבעי, צבעוניות ואגרונומיה
אבל לפעמים, אלה דווקא הפרטים הקטנים – ואפילו הסמויים מהעין – שמשפיעים על מצב הרוח שלכם בעבודה. הצל של החלון, המרחק מהמטבחון, צבע הקירות או התחושה במסדרון. עוד לפני שדיברנו על הכיסא או השולחן, יש משהו באיך שהמרחב בנוי שפשוט נכנס מתחת לעור.
"זה משהו שהוא חלק מאוד משמעותי ותורם", מסביר האדריכל אלברט לוין, הבעלים של סטודיו לוין ואדריכל הפרויקט של Sok מתחמי עבודה. ״רווחת העובד זה הרבה מעבר לתנאים – זה מושג שמדבר על יצירת התנאים האופטימליים לעובד, שיאפשרו לו שהייה ממושכת במקום העבודה בצורה נינוחה, טובה ובריאה. נפשית מדובר בסביבת עבודה – זו משוואה, זו פלטפורמה. בתור מקום עבודה שלך, זה מתחיל בעצם מהתכנון. היחס של האזורים הציבוריים לסביבת העבודה, סוגי האזורים הציבוריים – אם אתה יכול לצאת שנייה החוצה להתאוורר, אם ארוחת הצהריים יכולה להיות בקפיטריה מגניבה או במרפסת שמשקיפה לים – זה בהחלט שונה מסביבת עבודה שבה אתה מגיע כל יום, יושב ואוכל באיזה כוך קטן״.
״במשרדים בלי אור טבעי, בלי שמש, או כאלה שהם סגורים יחסית – רואים תופעה שצוותים יוצאים יותר החוצה, ובכך מקטינים את זמן העבודה״
"סוג התאורה גם מאוד חשוב – זה מאוד משפיע על האדם", מדגיש לוין. "כמה משרדים חשופים לאור טבעי, איזה סוג תאורה יש מבחינת גוון. ומה לגבי הרעש? גם כאן, לדבריו, התכנון עושה את ההבדל. "לאקוסטיקה יש השפעה גדולה מאוד בנושא הזה. זה החל מסוגי הספוגים והאיטומים שיש בחדרים ועד לסוגי הזיגוגים והזכוכיות בין החדרים", הוא אומר. "בקו־וורקינגים, בגדול, אקוסטיקה היא חשובה – אבל אנשים באים ויושבים עם דלתות פתוחות כי הם רוצים יותר מפגשים. העניין בקו־וורקינג זה לבוא ולייצר את המפגשים הארעיים האלה – שיכול לצאת מהם שיתוף פעולה מאוד מעניין״.
גם ד"ר רפופורט מצביעה על השפעה ישירה בין עיצוב המשרד לבין מצב הרוח של העובד. "למשל, צבעים – יש להם השפעה פסיכולוגית", היא אומרת. "אני זוכרת שהיה לי מקרה של מישהו שהיה בדיכאון, וצבע קיר אחד בחדר שלו בכתום – וזה עזר לו. זו הייתה הצעה של אדריכלית״.
לדבריה, התאמה בין סביבת העבודה לבין ההעדפות האישיות של העובד יוצרת תחושת סיפוק – בעוד חוסר התאמה עלול להוביל לתסכול. "כשאתה שם בן אדם עם נטיות אמנותיות לעבוד במשרד אפור וישן – אז הוא ינבול. ואם אתה שם בן אדם עם נטיות טכנולוגיות בסביבת עבודה שיש בה מכשור מתקדם וחדיש – זה ייתן לו יותר מוטיבציה״.
גם חורש מצביעה על ההשלכות התפקודיות של עיצוב לקוי – לא רק ברמת התחושה, אלא גם בביצועים. "אנחנו יודעות לספר שמשרדים בלי אור טבעי, בלי שמש, או כאלה שהם סגורים יחסית – גורמים לכך שצוותים יוצאים יותר החוצה, מקטינים את זמן העבודה. בוודאי אצל תפקידי פיתוח, למשל, אנשים אומרים שזה מאוד מפריע״.
היא מביאה גם דוגמה מהשטח: "למשל, אנחנו כמגייסות – אנחנו עושות ראיונות עבור הארגונים, סינונים ראשוניים. אם אין חדר או מקום שאפשר לעשות את זה ברצינות – זה מאוד בעייתי. אנחנו נתקלות בזה הרבה. יש תפקידים כמו גיוס או מכירות שממש נדרש בהם מקום שקט כדי לבצע את העבודה כמו שצריך. אלה תלונות שאנחנו מקבלות ורואות".
אבל סביבה בריאה היא לא רק שקטה, מרווחת ונעימה לעין — היא גם מאפשרת מפגשים אנושיים. לא כל אינטראקציה בעבודה צריכה להתרחש סביב שולחן ישיבות. לפעמים דווקא הרגעים הקטנים, הבלתי מתוכננים, הם אלה שמייצרים תחושת קהילה. ברגע שמרחב העבודה מעוצב כך שהוא מזמין מבטים, שאלות קטנות ושיחות מסדרון — משהו באווירה משתנה.
דוגמה לגישה כזו ניתן למצוא במתחמי רשת חללי העבודה SOK, שעוצבו על ידי לוין: "ברמת התכנון אנחנו מסתכלים, למשל, על פעולות שגרתיות. אנחנו רוצים לייצר מרכזים – צמתים כאלה. אני אתן דוגמה: יש לנו אזורי הדפסה קומתיים – כדי שאנשים לא יחזיקו מדפסות במשרד. ליד אזור ההדפסה יש נקודת מים. עכשיו בא מישהו להדפיס, מגיע עוד מישהו – שותים מים, קפה, אספרסו – יש אינטראקציה: 'מאיפה אתה? מה אתה עושה?'״.
״אנשים עושים מדיטציות בעבודה או מתרגלים תרגילי נשימה כדי להרגיע את עצמם – אבל באופן־ספייס הם פשוט לא יכולים לעשות את זה. אתה חשוף. אתה לא תעצום עיניים לשתי דקות, כי זה ייראה מוזר״
האלמנטים האלה, הוא מדגיש, אינם מקריים. "בסוף זה מקום של אנשים. ליד זה שמים כורסה – ולפעמים נוצרת שיחת מסדרון שמתפתחת. זה מקום שנוטים להתעכב בו. אנחנו מחברים אינטראקציות ורוצים לייצר פלטפורמה – הזדמנויות לאנשים שייפגשו וידברו".
ויש גם את הפן הפיזי, המהווה נושא חשוב בפני עצמו. לא תמיד אנחנו עוצרים לחשוב על זה, אבל הדרך שבה אנחנו יושבים, נעים, שולחים יד לעכבר או מביטים במסך — יכולה להשפיע על הבריאות שלנו לא פחות מהעומס בעבודה. התנוחה, הגובה, התאורה, סוג הכיסא – כל אלה מצטברים לשרשרת של עומסים קטנים, שבסופו של דבר גובים מחיר.
לצד העיצוב והאסתטיקה, הארגונומיה היא מרכיב קריטי שמשפיע על הבריאות והתפקוד בעבודה. ״ארגונומיה זה כל הממשק של האדם עם המרחב – לשם ביצוע עבודה״, מסביר האדריכל אלברט לוין. ״איך אני מתנהל בחדר ישיבות, אם זה נעשה בעמידה או בישיבה – פורמלית או לא פורמלית. המצלמה גבוהה מדי - הצוואר שלך יושפע מזה. כל מה שקשור למגע הפיזי בסביבת העבודה – זאת ארגונומיה״.
אופן-ספייס? זה כמו האח הגדול
אבל הארגונומיה היא לא הגורם היחיד שנוגע לתחושת החשיפה של העובד – לעיתים, גם המבנה הפתוח של המשרד עצמו משפיע. ״ברגע שאתה עובד באופן־ספייס, ואין לך את הפינה שלך, אתה חשוף כל הזמן למבטים של אחרים״, מסבירה ד"ר רפופורט.
״אם אתה טועה – כולם רואים את זה. זה מלחיץ. אין לך פרטיות. אתה לא יכול לקחת רגע, לעשות מדיטציה, או אפילו כמה תרגילי מתיחה. אתה חשוף לביקורת של בוס רעיל, ואם אתה מופנם – זה עלול להיות מאוד קשה״. לדבריה, המבנה הזה לא רק פוגע ברווחה המנטלית – אלא גם מונע יוזמות שמסייעות בהתמודדות. ״אנשים היום מודעים יותר לצורך בהפוגות קצרות – אבל באופן־ספייס, זה כמעט בלתי אפשרי. אתה כל הזמן על הבמה, בלי אזור פרטי משלך – כל פעולה שאתה עושה נצפית, כל טעות גלויה לכולם – וזה מאוד מלחיץ. זה גורם לסטרס תמידי״.
״היה לי מקרה של עובד שהיה בדיכאון, וצבע קיר אחד בחדר שלו בכתום – וזה עזר לו. זו הייתה הצעה של אדריכלית״
"יש היום יותר מודעות לוולנס, אנשים עושים מדיטציות בעבודה או מתרגלים תרגילי נשימה כדי להרגיע את עצמם – אבל באופן־ספייס הם פשוט לא יכולים לעשות את זה. אתה חשוף. אתה לא תעצום עיניים לשתי דקות כי זה ייראה מוזר. אתה לא תקום לעשות מתיחות מול כולם – אפילו אם זה מה שהגב שלך צריך".
האישיות משחקת תפקיד. "אנשים מוחצנים יסתדרו טוב יותר באופן־ספייס. הם זורמים עם רעש ועם נוכחות של אחרים. אבל אנשים מופנמים? זה סיוט בשבילם. הם צריכים שקט, גבולות ברורים, מקום לנשום. ולא לכולם יש את זה".
בסופו של דבר, לפעמים שינוי קטן — כיסא טוב יותר, תאורה רכה יותר, או מרפסת שמשקיפה החוצה — עושה הבדל עצום בתחושת השייכות. כי בסופו של דבר, משרד הוא לא רק מקום — הוא חוויה. והשאלה האמיתית היא: איזו חוויה אתם מציעים?
