לחיים רבי יש קעקוע עם שם הישיבה הסגורה בצרפת שאליה נשלח כילד. אותה ישיבה שהפכה לסיוט האישי שלו. "המקום הזה חקוק אצלי בלב – בקטע הרע, לתמיד", הוא אומר אבל מסביר שהחליט לקעקע את שמה על הגוף ברגע שנסגרה על ידי הרשויות בצרפת, כסמל לניצחון שלו: "רציתי לזכור שגם אחרי כל שטיפת המוח, אחרי שהרגשתי שאני כלום, בסוף עמדתי מולם ושרדתי. הבנתי שניצחתי".
את הניצחון הזה רבי בוחר לקחת צעד אחד הלאה. אחרי שנים של שתיקה, הוא השתתף בתוכנית הדוקו-קומית החדשה של חנוך דאום – "טאבו", שמשודרת בכאן. במסגרת הסדרה דאום יוצא עם קבוצות שמתמודדות עם קושי משותף – מכורים לשעבר, שורדות זנות, ניצולי כתות – לחופשה משותפת, שבה הם מדברים על מה שהם בדרך כלל שומרים בפנים. בסוף המסע דאום עולה לבמה עם מופע סטנדאפ שכתב במיוחד עבורם, מול קהל חי – כשהם עצמם יושבים בשורה הראשונה וצופים איך הסיפור האישי שלהם הופך לבדיחה. "זה לא ריפוי", אומר רבי, "אבל זה ניצחון. זה להסתכל על מה ששבר אותך – ולצחוק עליו".
"הכשלתי את עצמי בבחינות לישיבות"
הישיבה המדוברת פעלה מאז סוף שנות ה‑40 בכפר קטן בצרפת והוקמה במטרה לטפל ב"נוער מתמודד" — צעירים חרדים שלא מצאו את מקומם במסגרת רגילה. במשך שנים פעלה כישיבה תורנית קלאסית, אך סרט תיעודי עליה של כאן משנת 2022 חשף רצף של פגיעות קשות: תלמידים חוו אלימות פיזית ופסיכולוגית, נידוי חברתי, השפלות ואילוצים קשים – כולל שלילת דרכונים ומניעת תקשורת עם המשפחות. בעקבות הסרט המשטרה הצרפתית פשטה על המוסד, עצרה ובחנה את 16 אנשי הצוות בחשד להפעלת כת, סגרה את המקום ופינתה עשרות תלמידים למוסדות רווחה. עדויות של חניכים לשעבר מתארות הכאה קשה, נידוי, עונשי קור קיצוניים וניסיונות התאבדות.
רבי גדל בנתיבות להורים חוזרים בתשובה, היה הבכור מבין שבעה אחים - ונחשב לעילוי. ההורים ציפו ממנו לגדולות ונצורות בעולם החרדי – להפוך לראש ישיבה ואפילו, יום אחד, אולי לרב הראשי לישראל. אבל רבי עצמו, היה ילד אחר.
"ראיתי ילדים חוטפים מכות רצח על כל טעות קטנה. לא סתם כאפה – בעיטות, ברכיות, אלימות ברוטלית. כלפי ילדים בני 13. כל הזמן מסבירים לך שאתה כלום, שאתה לא שווה כלום, ושרק דרך ההנחיות של המנהיגים תוכל להיות 'טוב'"
"הייתי ילד בכור מתוך שבעה אחים. שני ההורים שלי היו חוזרים בתשובה, ולכן לא באמת ידעו איך להתמודד עם האתגרים שאני הבאתי איתי בתור ילד 'אחר'. לא היה להם מישהו להתייעץ איתו, מישהו שיסביר להם מה לעשות כשהילד לא לומד תורה. בהסתכלות החרדית, ילד טוב זה ילד שלומד תורה. זה בא ביחד – אתה לומד תורה, אתה ילד טוב. אם לא – אז לא משנה כמה אתה מתנהג יפה, אתה לא נחשב ילד טוב. אי אפשר להתייעץ עם הורים חילוניים על מצב כזה, כל ההסתכלות שונה לגמרי".
איך הרגשת כילד כשההורים שלך שמו עליך ציפיות כל כך גדולות?
"הייתי ילד מאוד מחונן, מה שנקרא 'עילוי'. הכי מקובל בכיתה, זה שתמיד מבין הכי מהר. ילד כזה שתמיד 'יודע'. מגיל אפס שמו עליי ציפיות מאוד גדולות – לפחות שיהיה 'גדול הדור'. זה נשמע כאילו אני צוחק, אבל זו באמת הייתה הרמה - אם לא אהיה המשיח, אז לפחות ראש ישיבה או הרב הראשי לישראל. זה היה משקל מאוד כבד לשאת על הכתפיים כילד. בגיל 13-12, ברגע שנחשפתי קצת לעולם שבחוץ, התחלתי לרצות חופש. שאלתי את עצמי - למה לעבוד כל כך קשה בשביל מטרה אחת כל כך גדולה? למה לא להציב לעצמי מטרות קטנות יותר, ריאליות יותר, שאפשר לממש אותן? ומשם, לאט לאט, התרחקתי מתלמוד התורה, מהחברים שההורים שלי רצו שאהיה איתם".
"סיפרו לי שאני הולך לישיבה עם יערות מסביב, עם חופשות סקי, כדורגל, סרטים, כמעט ולא לומדים גמרא, שיש אווירה כיפית. הייתי ילד בן 15, שהסתובב מחוץ לבית, ברחובות – זה היה נשמע לי מושלם"
מתי התחלת להבין שאתה כבר לא במקום, שהעולם החרדי פחות מדבר אליך?
"זה התחיל מתחושת 'לא בא לי לשבת ללמוד'. סוג של משבר נעורים קלאסי – ילד שמנסה לפתח אישיות, לגלות את העצמאות שלו, וההורים פשוט נחרדים. מבחינתם, ברגע הזה הילד שלהם בדרך לגיהינום. בערך בגיל 15 מצאתי את עצמי מחוץ לבית. קשה לי להגיד אם ההורים הוציאו אותי או שזו הייתה בחירה משותפת, אבל בפועל כבר לא גרתי בבית. בציבור החרדי, ילד שלא גר בבית – נחשב ילד שהדרך שלו לתחתית מאוד קצרה".
ניסית בכוונה להיכשל במבחני קבלה לישיבות.
"נכון. רצו שאכנס לישיבה מאוד מסוימת בירושלים – ישיבה נחשבת מאוד בציבור החרדי. אבל אני הייתי בשלב של בלבול. ילד בן 14 שלא לגמרי יודע מה הוא רוצה. הרגשתי שלא בא לי. אז כשהלכתי למבחני הקבלה, פשוט הפלתי את עצמי בכוונה. ידעתי את החומר, ידעתי בדיוק מה אני אמור להגיד – ועניתי תשובות שגויות בכוונה. שיחקתי את המבולבל שלא יודע כלום".
איך ההורים הגיבו לזה?
"התבאסו מאוד. מבחינתם זו הייתה סטייה מהייעוד. בסוף מצאו לי ישיבה בנתיבות, סוג של פשרה. מצד אחד, ראש ישיבה שהם מכירים וסומכים עליו, מצד שני, אני שמחתי – כי זה היה קרוב לבית. לא הייתי תקוע באיזו פנימייה סגורה, יכולתי לראות חברים. זה התאים לי".
"אמרו שזו ישיבה מגניבה"
בשנת 2011, כשהיה בן 15, ההורים של רבי התחילו להבין שהם מאבדים את הילד המחונן שגידלו. גם הישיבה בנתיבות לא עזרה. במקום תלמיד חכם, הם ראו נער שמתרחק מהעולם החרדי ונמשך לחיים החילוניים. בחיפוש אחר פתרון, הם קיבלו המלצה על ישיבה קטנה בצרפת שתפקידה "להחזיר ילדים חרדים למסלול ממנו הם סטו".
"היה לי דוד שהשכן שלו שלח את שני הילדים שלו לישיבה הזו, ולטענתו שניהם חזרו בתשובה אמיתית. הוא הציג אותה כישיבה מגניבה בצרפת, לא כמו בארץ, יותר משוחררת. הוא סידר לי פגישה עם הרשם של הישיבה, בחור חסידי שמוכר ילדים למוסדות לפי אינטרסים. הוא סיפר לי סיפורים יפים – שזה ביערות, שיש שם סקי, כדורגל, סרטים, כמעט ולא לומדים גמרא, יש אווירה כיפית. כילד בן 15, מחוץ לבית, שמסתובב ברחובות – זה נשמע לי מושלם".
מתי הבנת שהמציאות שם שונה לגמרי ממה שסיפרו לך?
"כבר ביום הראשון. שני חבר׳ה שפגשתי שם הזהירו אותי לא לתת את הדרכון שלי לאנשי הצוות אבל לא הבנתי למה. אחרי זה הם הסבירו לי שמי שנותן את הדרכון - לא יוצא מפה. אבל הייתי ילד תמים. אחד הבחורים בישיבה – האחראי על כל הצעירים – אמר לי 'תן לי לשמור לך על הדרכון, שלא תאבד אותו'. נתתי. מאותו רגע – לא ראיתי את הדרכון יותר.
"עוד באותו יום, היום הראשון בישיבה, באמצע תפילת עמידה, אני פתאום שומע צעקות. אנשים מסתכלים עליי וצועקים בהיסטריה 'לצאת', 'לצאת מהטומאה'. זה היה נראה לי הזוי. בהתחלה הסבירו לי שזה חלק מהשיטה, לצעוק על עצמך, להכניע את היצר. אחרי זה הבנתי שזו רק ההתחלה".
איך נראה היום יום שלך שם?
"במהלך היום היינו כותבים פנקסים אישיים. לא יומן – אלא תהליך שבו אתה כותב לעצמך על החולשות שלך, הפגמים שלך, המקומות שבהם אתה 'לא מספיק טוב'. המטרה היא להכניע את עצמך, לבטל את הכבוד שלך. כל הזמן למצוא את מה שרע בך, להתייעץ עם הרבנים איך לתקן, לשבור את עצמך. היו גם תהליכים פיזיים: צעקות, השפלות, עונשים. הכבוד האישי נחשב לחטא. אם אתה שמח במשהו שעשית – זה בעייתי. כל הזמן מסבירים לך שאתה לא שווה כלום, ושרק דרך ההנחיות של המנהיגים תוכל להיות 'טוב'. ראיתי ילדים חוטפים מכות רצח על כל טעות קטנה. לא סתם כאפה – אלא בעיטות, ברכיות, אלימות ברוטלית. היינו כולנו ילדים".
מתי ואיך הצלחת לצאת משם?
"אחרי שנה ושמונה חודשים הצלחתי להוציא אישור חריג להגיע לארץ לחתונה של דודה שלי. בזמן הביקור בארץ נפל לי האסימון. פתאום הבנתי את הפער – הבנתי איפה הייתי. כשראיתי את החברים שלי בארץ, הבנתי שאני לא יכול לחזור לשם. התחלתי לתכנן עם שני חברים איך נברח. עזרתי להבריח חבר ראשון. המקום עלה עליי – אבל ניסיתי להכחיש. בסופו של דבר הצלחתי לצאת משם בדרך חריגה. המנהל קרא לי ואמר לי: 'לא מתאים לנו שאתה תישאר פה. תקום ותלך'. אני הראשון אחרי עשר שנים שהצליח לסיים שם בצורה כזו - שהם מעיפים אותך מהישיבה. עבורי – זו הייתה הצלחה וניצחון".
כשהחיים הופכים לסטנדאפ
רבי מעולם לא סיפר להורים שלו מה הוא עבר בישיבה ההיא. "הם הבינו את זה רק כששודר התחקיר בסרט דוקומנטרי בכאן לפני שלוש שנים", הוא מספר. עבורו הבריחה משם לא הייתה סוף הסיפור. רק אחרי שנים, כשהסכים להיחשף בסרט התיעודי, הצליח להבין מה באמת עבר עליו. היום, אחרי תהליך ארוך של ריפוי, פיוס ובנייה מחדש, הוא בחר כאמור לתת לחוויה הזו מקום בתוכנית הטלוויזיה "טאבו", ולאפשר לצחוק עליה.
היום אתה בקשר טוב עם ההורים שלך?
"כן. אחרי המון שנים של נתק, היום יש קשר טוב. הם עברו תהליך משמעותי בעצמם. אני רואה את זה בעיקר מול האחים הקטנים שלי – הם הורים שונים לגמרי ממה שהיו איתי. הרבה יותר סבלניים, פחות כופים, נותנים חופש בחירה".
איך אתה מגדיר את עצמך היום? דתי? חילוני? מסורתי?
"בן אדם. בעיניי, התורה כולה היא 'ואהבת לרעך כמוך'. אלוהים הוא אהבה. זו הדת שלי".
למה בחרת לספר את הסיפור שלך דווקא בתוכנית כמו "טאבו"?
"סיפרתי את הסיפור שלי כבר בסרט דוקומנטרי עצמאי, כשהמטרה הייתה אחת: אם סרט כזה מציל אפילו ילד אחד – עשיתי את שלי. בפועל, המקום נסגר בעקבות הסרט, וזה הוכיח לי שעשיתי את הדבר הנכון. כשהציעו לי להשתתף ב'טאבו' – ראיתי הזדמנות להשפיע שוב. לעזור להורים להבין, לעזור לילדים להימנע מנפילה למקומות כאלה. היום יש אפילו 'משפיעני רשת' שיוצרים סביבם כתות מבלי שנשים לב".
זה לא קשה כשהסיוט האישי שלך הופך לסטנדאפ?
"מי שמגיע לתוכנית כזו צריך להיות שלם עם עצמו. לדעת לצחוק על מה שהוא עבר. אני צחקתי מאוד. דווקא השיחות בווילה, עם אנשים אחרים שיצאו מכתות, היו החלק המשמעותי מבחינתי. שם הבנתי לראשונה שאני לא לבד, שאני לא היחיד. מאז, אני חלק מקבוצות תמיכה לנפגעי כתות".
