מחפשים חוויה מעניינת בעיר הגדולה? מחר (חמישי) יושק מיזם Working Class, שמציע סוג חדש ונגיש של בילוי עירוני ייחודי: 30-45 דקות של צפייה באנשים עובדים.
מי שעומד מאחורי המיזם הוא יואש פלדש, 47, מתל אביב שמחזיק ברזומה עשיר בעולם העיתונות, הדיגיטל והפרסום.
לשלם בשביל לראות אנשים אחרים עובדים?
"הכול התחיל מסבא שלי שהתגורר במושב כפר אוריה. הוא גידל אפרוחים, רידד דבש ועבד בגינה. כילד נהגתי לשבת מרותק במשך שעות ולהסתכל עליו עובד. יש פתגם ביידיש שאומר 'יש שלושה דברים שאי אפשר להפסיק להסתכל עליהם: אש בוערת, מים זורמים, ובן אדם אחר עובד'. כשמתעמקים בזה מגלים שזה באמת נכון. אם פותחים טיקטוק או אינסטגרם, הסרטון הראשון שרואים הוא בן אדם שעושה משהו, זה אחד מחתכי התוכן שהכי מעניינים אנשים. ברשתות החברתיות אנחנו כל היום רואים אנשים שיוצרים דברים. גם כשהולכים ברחוב ורואים אתר בנייה, תמיד יהיה מי שיעצור לרגע ויסתכל על העובדים יוצקים את המדרגות. בבית קפה כולם מסתכלים על הבריסטה מכין את האספרסו הבא.
"מרתק אותנו להסתכל על בן אדם אחר עובד בגלל שיש בזה משהו עוצמתי. בחלק מהמקרים אתה רואה מסורת אנושית חיה. כשמישהו מנפח זכוכית הוא עושה את זה מאוד דומה לאיך שעשו את זה לפני אלפיים שנה. לראות את הטכנולוגיה שיצרנו, איך הכלים שלנו מאפשרים לנו לעשות דברים שנראים ממש כמו קסם זה מקביל לחוויה של מוזיאון. זה בדיוק מה שמוזיאון אמור לתת לך, את המשקל התרבותי וההיסטורי הזה. הם. הבנו שאנשים מאוד אוהבים את זה ושהיום זה קיים רק דרך המסך וחבל. בערים גדולות וספציפית בתל אביב יש אין ספור יוצרים שעושים דברים מדהימים אבל הכל מוסתר מאחורי הקירות של הסטודיואים וחדרי החזרות ואי אפשר לראות את זה".
בעצם, אנחנו תמיד רואים רק את התוצר הסופי ולא את התהליך.
"בדיוק. אנחנו מוקפים בדברים שאין לנו מושג איך עשו אותם. אנחנו קצת כמו הארי פוטר: העולם שלנו מלא בקסמים שאנחנו לא מבינים איך הם עובדים. אז בדיוק כמו שהארי פוטר הלך לבית ספר לקוסמים כדי להבין את העולם סביבו, אנחנו חושבים שזה יהיה נחמד ללכת ולראות איך בונים את הקסמים סביבנו".
פלדש סיפר על הרעיון שלו לחבר ותיק, יובל סער, המייסד והעורך הראשי של מגזין האמנות פורטפוליו, וראה איך העיניים שלו נדלקות.
"אני הגעתי ליובל מכיוון של איך אנחנו פותרים בעיית השעמום בעיר. הרי יש כאן תיירים, הורים לילדים, פנסיונרים ואנשים צעירים שרק מחפשים מה לעשות אבל יובל ראה מיד איך היוצרים מרוויחים מזה. כשרוכשים כרטיס לצפייה ביוצר, הוא זה שמקבל את רוב דמי הכניסה. זה אולי נשמע מעט כסף, אבל עבור יוצר צעיר, זה יכול להגיע לעוד כמה אלפי שקלים בחודש".
אז איך זה עובד בפועל? בשלב הפיילוט הביקורים יהיו זמינים במשך 10 ימים ב-24 מקומות עבודה. ברשימה תוכלו למצוא בניית משקפי שמש, ייצור ביצי שוקולד ענקיות, יציקת כלי קרמיקה, חזרות למופע מוזיקה מרוקאית מסורתית, צפייה בתהליך פחלוץ של עופות במוזיאון הטבע וגם ביקור בחדרי הנתיחה והמעבדות של המרכז לרפואה משפטית. בכל פעילות יש מספר מוגבל של משתתפים (בין חמישה אנשים ל-30, תלוי בסוג הפעילות), רכישת הכרטיס מתבצעת דרך אתר המיזם ועלות כל צפייה היא 30-38 שקלים.
היו אמנים או יוצרים שלא רצו להשתתף?
"בטח, הפורמט הזה לא מתאים לכל אחד. הוא מתאים לאמנים ויוצרים שמוכנים לחשוף את תהליך היצירה שלהם ושהסטודיו שלהם מתאים לזה. יש הרבה אמנים שעובדים בסטודיו שבלתי אפשרי להכניס לשם אנשים וגם כאלה רוצים לשמור את התהליך שלהם סודי מכל מיני סיבות. יש גם אמנים שהם פשוט אנשים ביישנים ופחות מתאים להם קהל".
היעד הבא: ניו יורק
פלדש וסער כבר שועטים קדימה במטרה להביא את המיזם שלהם לערים אחרות. ניו יורק היא הראשונה ברשימה.
"כשהצגנו לעיריית ניו יורק את הרעיון הדבר שהכי תפס אותם זה המחשבה שהוא עשוי לסייע להם להילחם במגפת הבדידות העולמית. מחקרים שנעשו בארצות הברית מראים שמאז שנות הששים העולם הולך ונהיה בודד יותר ויותר. לילדים היום יש פחות חברים מלילדים שגדלו בדורות קודמים, אנחנו פחות מדברים אחד עם השני, פחות ישנים אחד אצל השני, ובאופן כללי העולם החברתי שלנו הולך ומדרדר.
פרופ' רוברט פטנאם, חוקר בתחום מדע המדינה, כתב בתחילת שנות האלפיים את הספר bowling alone (לשחק כדורת לבד) שעוסק בשחיקה במערכות היחסים וההקשרים החברתיים של תושבי ארה"ב ובאיום שהשחיקה הזו מייצרת על בריאות החברה. לטענתו, אחת הסיבות למגפת הבדידות היא צמצום ה'מקומות השלישיים' שלנו. מקום שלישי, להגדרתו, הוא מקום שבו בני אדם יכולים לפגוש בני אדם אחרים ולייצר איתם אינטראקציה. זה יכול להיות בר, אולם קולנוע, כנסייה או מתנ"ס שכונתי. במקביל לצמצום במקומות האלה, התרחשה גם מהפכת הסלולר והאינטרנט שגרמה לאנשים לא להוריד את העיניים מהמסך או להסתובב ברחוב חמושים באוזניות.
"לא מזמן מישהו שאל אותי ברחוב מה השעה והייתי בהלם לרגע. וואו, כמה שנים לא שאלו אותי את השאלה הזו. כאילו, מה נסגר אית? תוציא את הטלפון מהכיס ותבדוק מה השעה!", מספר פלדש. "אני חושב שהטכנולוגיה ממש ממדרת אותנו. מרצים באוניברסיטה מדברים על זה שפעם כשהם נכנסו לכיתה ורצו להתחיל את השיעור הם נאלצו ממש להשתיק את הסטודנטים. היום כשמרצה נכנס להרצאה, יש דממת מוות בכיתה. כולם מדברים אבל לא אחד עם השני אלא עם מישהו אחר דרך הטלפון. אנשים מאבדים את היכולת לייצר תקשורת גם כשהם נמצאים ביחד פיזית".
הפתרון שפוטנאם מציע לבעיית הבדידות הוא פשוט להצטרף למועדון ולא משנה איזה. כל מועדון שמייצר סיטואציה לא מקטבת (כלומר, לא פוליטית או כזו שמייצרת מאבק) שמאפשרת לך לפגוש אנשים בתנאים ניטרליים ולפתח יחסים. לדברי פלדש, בעיריית ניו יורק רואים ב- Working Class מעין שירות שמייצר את המקומות האלה בתוך העיר, שמאפשר למקומות העבודה להפוך למיני מרכזים קהילתיים שדרכם התושב יוכל לפגוש אנשים עם תחומי עניין דומים. "זה הופך את העיר", אומר פלדש, "וקהילה היא הפקטור מספר אחד באיכות חיים".
