ד' בן השמונה לא הציג סימנים מוקדמים לבעיה כלשהי, עד שפרצה מלחמת חרבות ברזל. תוך שבועות ספורים החלו להופיע תסמינים מטרידים: כאבי בטן וכאבי ראש לפני מבחנים או אירועים מלחיצים, שלשולים והקאות, קשיי הירדמות ויקיצות תכופות בלילה. במהלך המערכה עם איראן, הסימפטומים החריפו דרמטית והפכו כמעט יומיומיים. לאם לא היה ספק שהילד זקוק לטיפול רגשי מיידי. אבל האב התנגד להוצאה משמעותית שעלותה מאות שקלים למפגש והמשיך בסירובו לשלם. האם, שהבינה כי המצב מחייב התערבות, החליטה לשאת לבדה בעול המימון. לדבריה: "משחקי השליטה שלו חצו את הגבול. הוא מנסה לשמר שליטה בי ולנקום בי באמצעות הילד. במקרה הזה, אני לא יכולה לתת לזה יד".
מאז השבעה באוקטובר ישראל מתמודדת עם גל מצוקה רגשית חסר תקדים, בעיקר בקרב ילדים. לפי סקר ארצי של מכון ברוקדייל, 84% מההורים מדווחים על סימני חרדה אצל ילדיהם. המציאות הזו מחייבת השקעה בטיפולים נפשיים, לעיתים מחוץ לסל הבריאות או במימון פרטי בשל תורים ארוכים. כך נוצרת חזית חדשה בין הורים גרושים או כאלה שמצויים בתהליך פרידה. צד אחד מבקש להעניק לילד סיוע מקצועי ולשאת במשותף בעלות, בעוד הצד השני מסרב, בין אם מתוך דעה מנוגדת, חשש מניכור הורי כלפיו, או רצון להכתיב את סדר היום ולהקשות. בדרך זו, מתהווה תלות בהורה המתנגד כאשר ההורה המבקש נאלץ להתחנן, לשלם לבד או לוותר.
המציאות מלמדת כי ברגע שבו המחלוקת גולשת מהוויכוח הביתי אל פגיעה ממשית בילד – כבר אין מדובר בעמדה סותרת לגיטימית אלא בבעיה משפטית. כאן נכנסת הרשות השופטת לתמונה. בית המשפט לענייני משפחה כלל לא עוסק במניעיו של אותו צד שמסרב להשתתף במימון הטיפול עבור הילד. בין אם מדובר בקושי להרפות מהיררכיה ישנה, בצורך לנקום, בפגיעה באגו, בקמצנות או בקושי רגשי להסתגל לפרידה. את בית המשפט זה פשוט לא מעניין. סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מבהיר כי הורה חייב לנהוג לטובת ילדו כפי שהיו נוהגים הורים מסורים בנסיבות דומות. המשמעות ברורה. בשנת 2025, לאור המציאות הטראומטית שלאחר השבעה באוקטובר, הורה מסור הוא הורה שמזהה מצוקה נפשית ופועל מיד. הורה שמתעלם, מכחיש או מסרב לממן טיפול לא רק שנכשל מוסרית, אלא פועל בניגוד לדין. טובת הילד אינה מסתכמת בביגוד ואוכל. רווחה רגשית ונפשית היא תנאי בסיסי.
הטענה השכיחה "אין לי כסף ואני בקושי סוגר את החודש", אינה מתקבלת. הורה שאינו מסוגל לממן צורך רגשי חיוני של ילדו נדרש להתאמץ יותר- למצוא עבודה נוספת, לצמצם הוצאות, להגדיל הכנסה. בעיני בית המשפט אין תירוצים. אם יש צורך בכך, על ההורה לחזור להתגורר אצל ההורים, ואפילו הוא נדרש לעבוד בשלוש עבודות. העיקר שימלא את חובתו. כאשר מדובר בטיפול נפשי גם אם הוא כרוך בהוצאה כזו, האחריות ההורית אינה בגדר המלצה אלא חובה מוחלטת, גם אם המחיר כבד.
בו בזמן עולה השאלה המתבקשת. מה עם האוטונומיה ההורית? גם להורים, כאפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, שמורה זכות לשיקול דעת. האם כל סימן למצוקה מצדיק הסכמה מיידית לטיפול, גם כשהדבר כרוך באלפי שקלים? או שמא מותר להורה להטיל ספק, לבחון חלופות ואף להתנגד? ובכן, כאשר מתגלעת מחלוקת, האוטונומיה הזו מגיעה לקצה. כשאין הסכמה, נדרשת הכרעה. לכן מופיע ברבים מהסכמי הגירושים סעיף הקובע כי במקרים כאלה יכריע גורם מקצועי מוסמך בשם טובת הילד. ומה אם אחד ההורים מסרב לשתף פעולה או מתעלם מההכרעה? כאן נכנס בית המשפט. לא כרשות, אלא כחובה.
לצד זאת, לא אחת טוען ההורה הסרבן כי התנגדותו לטיפול נובעת מחשש שההליך ישמש ככלי לניכור הורי. זוהי טענה שאינה תמיד תלושה מהמציאות, ולצערנו קיימים מקרים שבהם טיפול נפשי נוצל לצרכים מניפולטיביים. אך גם במקרים כאלה, הסירוב לטיפול אינו הדרך להתמודד. להפך. בעיני בית המשפט, הימנעות מהענקת טיפול חיוני לילד נתפסת כחלק מדפוס הניכור, לא כהגנה עליו. הדרך הראויה לפעול היא הסכמה משותפת על מינוי גורם מקצועי ניטרלי, או בהיעדר הסכמה, פנייה לבית המשפט שיורה על כך ויאכוף את ההחלטה.
ומה קורה כשהורה אחד כל כך מודאג, עד שהוא מכניס את הילד לעולם אינסופי של טיפולים? לפעמים זו לא מצוקה ברורה של הילד, אלא דווקא החרדה של ההורה שמובילה לעוד אבחון, לעוד שיחה טיפולית, לעוד מעקב. גם זה מתרחש ולא מעט. בתי המשפט לענייני משפחה נזהרים מלהיגרר אחרי טענות כלליות בדבר טיפול יתר פסיכולוגי, אך כן בוחנים ברצינות אם קיים שימוש מוגזם או לא מבוקר בטיפולים נפשיים, במיוחד כאשר עולה חשד שמדובר בכלי לניכור הורי או ניסיון להפעיל שליטה על הילד ועל ההורה השני. בית המשפט לא ישלול טיפול רק משום שאחד ההורים מתנגד לו, אך הוא יבחן את זהות המטפל, תדירות הטיפול, מטרותיו, מידת שיתוף ההורים ובעיקר את טובת הילד.
אחת הטעויות הנפוצות שעושה ההורה שמבין כי הילד זקוק לטיפול ומוכן גם לשאת בעלות, אך נתקל בהתנגדות מההורה השני, היא לפנות מיוזמתו למומחה פרטי ולהשיג חוות דעת על מצבו הנפשי של הילד. זוהי טעות אסטרטגית. בית המשפט מייחס חשיבות עליונה לניטרליות של הגורם המקצועי. חוות דעת של מומחה שמונה על ידי בית המשפט, או תסקיר של עובדת סוציאלית לסדרי דין, נחשבים לבעלי משקל ראייתי גבוה במיוחד. הסיבה פשוטה. עומדת מאחוריהם חזקת אובייקטיביות, מה שאין לחוות דעת חד צדדית שמוזמנת לצורך מאבק משפטי.
ונקודה אחרונה: להשקעה בטיפול נפשי בגילאים צעירים יש לא רק ערך רגשי, אלא גם כדאיות כלכלית ברורה. מחקר של מכון המדיניות הציבורית בבריטניה (IPPR) מצא כי ילדים שלא קיבלו מענה רגשי בזמן, מציגים סיכון מוגבר לבעיות בעתיד: הסיכוי לפתח מגבלה שפוגעת בכושר העבודה עולה ב־68 אחוזים, והסיכון לדיכאון בגיל מבוגר גבוה ב־85 אחוזים. הימנעות ממימון טיפול רגשי היום, בין אם מתוך קמצנות, הכחשה או עימות בין ההורים עלולה לעלות להורה ביוקר בהמשך, כשיידרש לממן טיפולים נפשיים ממושכים, מורכבים ויקרים יותר. טיפול מוקדם הוא לא רק מעשה אחראי אלא גם החלטה כלכלית נבונה.
הכותב עומד בראש חברת עורכי דין ארתור שני ושות' העוסקת בדיני משפחה- לכל משפחה
פורסם לראשונה: 06:06, 22.07.25
