באוקטובר 2020, כשהעולם מצא את עצמו נאבק בקורונה, מסתגר בבית, עובד דרך הזום ומת מפחד, אור אסולין מלוד, אב לשלושה ילדים, העלה פוסט לפייסבוק שנפתח במילים הבאות:
"הורים רבים שואלים אותי אור איך אתה עובד מהבית לבד כל היום עם שלושה ילדים ואני עונה להם שאני פשוט מוותר לעצמי".
תוך כמה שעות הפך הפוסט לוויראלי וזכה לאלפי לייקים ומאות שיתופים.
"אשתי עוסקת בביולוגיה, ובזמן הקורונה היא הייתה עובדת חיונית", הוא נזכר. "אני עבדתי אז כקופירייטר צעיר במשרד פרסום ומצאתי את עצמי עם לבד עם הילדים כל היום בבית, אבל נדרשתי לעלות לישיבות בזום ולעבוד כרגיל. אמרתי לעצמי: טוב, מה אני עושה? ואז הבנתי שאני פשוט לא עושה. אני משחרר. כתבתי את הפוסט מדם ליבי, וחשבתי שיתקפו אותי ויגידו שאני הורה מזניח אבל זה לא קרה. הפוסט הזה נגע בהרבה אנשים. זה לא רק עניין של לייקים. עד היום אני פוגש אנשים שאומרים לי 'וואי, אני זוכר את הפוסט הזה, הוא שינה אצלי משהו. התחלתי להסתכל אחרת על ההורות שלי'".
למה אתה חושב שזה קרה? מה יש בטקסט הזה שטלטל אלפי הורים?
"אני חושב שהיינו באותה תקופה ובמידה מסוימת גם היום, הורים שמנסים להחזיק את הכול: גם שהילדים יעלו לכל הזומים של בית הספר, גם שיאכלו אוכל בריא ומבושל, גם לגדל עציצים, גם לשמור על שגרת כושר וגם להצליח לעבוד בצורה פרודוקטיבית. אני הבנתי שאי אפשר, וגם לא צריך. הבריאות הנפשית שלנו והיכולת לחייך לילד, לחבק אותו ולהיות רגוע הרבה יותר חשובה בעיניי אם הוא אכל היום בריא או לא. לטווח הארוך זה הרבה פחות משמעותי. אני לא אומר את זה בתור רופא או איש מקצוע אלא בתור אבא עם היגיון פנימי. האמירה הזו נגעה בהרבה אנשים כי פתאום הגיע מישהו ונתן להם את האישור לשחרר".
ניסית להחזיק את כל הדבר הזה והבנת שזה לא אפשרי או שבכלל לא היה ניסיון כזה?
"בהתחלה כמובן שניסיתי. התאמצתי להקפיד על שתי ארוחות מזינות ביום ולחתוך להם סלטים בחמישה צבעים ולרדוף אחריהם שכולם יעלו לכל הזומים שמערכת החינוך דרשה וכמובן לעבוד תוך כדי, כי לאף אחד לא אכפת עם מי אתה בבית וכמה זה מורכב. אחרי חודש כזה של ניסיונות קלטתי שהפכתי לאבא לחוץ שמוציא את העצבים שלו על הילדים. נפל לי האסימון ששמתי דגש על הדברים הפחות חשובים בסיפור. באותו הרגע שיניתי כיוון והתחלנו לעשות כיף. כן, הבית היה קצת פחות נקי והאוכל היה קצת פחות בריא והילדים למדו קצת פחות, אבל היינו ביחד, היה לנו טוב ושמחנו. בסופו של דבר, הילדים שלי זוכרים היום את תקופת הקורונה כתקופה חיובית ולא טראומטית".
איך מוותרים? אין רגשות אשם? אין רגעים שאתה אומר לעצמך "אני לא הורה מספיק טוב"?
"בסופו של דבר, הרעיון פה הוא לוותר לעצמך. זה לא שאני איזה גורו הורות שקורא לכולם להתחיל להזניח את הילדים שלהם. הרעיון הוא שכל אחד צריך להבין שלניסיון העיקש הזה להחזיק חזק ולהילחם עד הסוף, יש גם חסרונות. היו ימים שהצלחתי גם לבשל את כל הארוחות, גם שהילדים יעשו דברים יצירתיים, יקראו ספרים ויעלו לכל הזומים וגם לעשות את כל העבודה שלי, אבל היה לזה מחיר. צעקתי הרבה, איבדתי את העשתונות, הילדים ראו את אבא שלהם במצב שלא הייתי רוצה שהם יראו אותו. בסוף, אנחנו צריכים מה אנחנו רוצים להעביר לילדים ואני רוצה להעביר להם אבא רגוע שמח".
ממגפה למלחמה
היום, כמעט חמש שנים אחרי, כשהקורונה היא כבר זיכרון רחוק ומעומעם, הפוסט הזה יצא מהבוידעם עם ערימות חדשות של לייקים ושיתופים - ואפשר להבין מדוע. אמנם הנסיבות שונות אבל המהות דומה: אנחנו מסוגרים בבית, הילדים לומדים בזום, ההורים עובדים מהסלון והחרדה משתקת.
בזמן שחלף, אסולין, 35, שינה פאזה. היום הוא מנכ"ל-שותף במשרד הפרסום "ארבעים ושתיים" ומאז השבעה באוקטובר הספיק לסגור כבר 300 ימי מילואים.
"היום אני מילואימניק שכמעט לא נמצא בבית, ואשתי הגיבורה מחזיקה לבד את הכול. זה נכון לכל השנה וחצי האחרונות ובעיקר לשבועיים האחרונים. הילדים שלי היום יותר גדולים והרבה יותר מבינים מה קורה. אני חושב שבקורונה אנחנו, ההורים, היינו מאוד חרדים כי לא ידענו לאן זה הולך ואיך זה ייגמר, והיום לא רק ההורים חרדים, גם הילדים חרדים. אם בקורונה הם הרגישו שמשהו לא בסדר, אז במלחמה הם יודעים בוודאות שמשהו לא בסדר. הם שומעים בומים, הם רצים למקלטים ולממ"דים, חלקם איבדו את הבית שלהם או מכירים מישהו שנפל לו טיל על הבית והם מפחדים. כולנו חוששים ולחוצים והאינסטינקטים שלי כאבא אומרים שזה בדיוק הזמן לשחרר.
"בגזרת העבודה, היום אני זה שמבקש מהעובדים שלו במשרד הפרסום שיעבדו כמו שצריך ויעלו לפגישות בזום ויספקו מענה ראוי ללקוחות. בגלל שהייתי בסרט הזה כבר מהצד השני, אני מתנהל אחרת. אני בודק עם העובדים שלי איך הם ישנו בלילה ומבין אותם אם פתאום יש להם שגיאות כתיב כי הם עברו עוד לילה חצי לבן, וגם יודע להגיד ללקוח שאנחנו עושים מאמץ לעמוד בדדליין - אבל ייתכן שתהייה דחייה כי כולנו בסיטואציה יוצאת דופן. אני חושב שיעשה טוב לכולנו טוב אם פשוט נקבל את זה שזה הזמן לשחרר קצת".
אשתך גם מצליחה להרפות כמו שאתה הרפית בתקופת הקורונה?
"אני חושב שאנחנו די בית כזה. שיהיה ברור, הילדים שמחים, בריאים וחכמים והכול בסדר גמור איתם. אנחנו פשוט לא עושים דרמה אם הם ראו יותר מדי טלוויזיה היום. כן, סביר להניח שיש איזה מחקר שמראה שצפייה בטלוויזיה לאורך זמן לא עושה טוב אבל בסופו של דבר אתה צריך לדאוג גם לטווח הקצר. ואם אתה חייב לעלות לישיבה בעבודה ולשים את הילד שעתיים מול טלוויזיה, אז הילד יראה שעתיים טלוויזיה, זה מה יש".
