לפני קצת יותר משלוש וחצי שנים, קיבלתי את התואר מטופלת פוריות ועליתי על רכבת הרים שדהרה קדימה לעבר יעד אחד: להיות אימא.
זו נסיעה קשה, עם המון תסכול, פחדים ומהמורות רבות, היעד מיטשטש בדרך.
עברתי זריקות, בדיקות, אכזבות, המתנות ארוכות לתוצאות חיוביות, שאבו לי קרוב ל-200 ביציות, היו לי שתי הפלות והשתנתי על מאות סטיקים של בדיקות היריון ביתיות שבישרו לי תוצאה שלילית.
היו רגעים רבים שהרגשתי שהאימהות מתרחקת ממני ושלעולם זה לא יקרה לי, לעולם לא אהיה אימא, וגם, לצד הכישלונות, הקשיים, הכאבים הפיסיים והרגשיים, גדלתי והשתניתי.
אני מתיישבת לכתוב והמחשבה שלי נעה בין המילים שעוד לא נכתבו לבין המבט על התינוקת הקטנה שמתערסלת עליי בתוך המנשא.
הניצחון של חיי כאן לנגד עיניי.
זה הטור שפנטזתי עליו ימים ולילות, ואני כותבת אותו כדי לתת תקווה לעוד נשים שנמצאות במצב שהייתי בו.
הנה כמה דברים שלמדתי על עצמי במהלך טיפולי הפוריות:
1. אני יודעת להישבר ולהתפרק וגם לקום על שתי רגליי, לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. חשוב להרגיש את הכאב ולתת לו ביטוי, זה מחזק ונחוץ להמשך הדרך.
2. אני אוהבת לצחוק! לא תאמינו כמה צחקתי על עצמי, על הטיפולים, המזרקים, הרגשות והתחושות, צחקתי עם הרופאים והאחיות, המזכירות הרפואיות ואפילו עם המנקות במחלקת IVF. הומור שחור הוא כלי נהדר להתמודדות עם קושי, גם אם אחרים לא ממש צחקו מדברים שאמרתי העיקר הוא שאני זו שצחקה.
3. שיתפתי וסיפרתי על התהליך שאני עוברת לכל מי שרק רצה לשמוע, לא התביישתי בקושי, בגוף שלי או בעצמי. השיתוף נתן לי כוח. חשוב לבחור שיהיה מישהו לשתף אותו בתהליך, מישהו שיהיה שם להקשיב ולתמוך, ולפעמים רק לחבק מבלי לדבר. לפעמים כל מה שצריך זה מישהו אחד שיקשיב.
4. היו רגעים שהרגשתי שמשהו דפוק בי, כי איך זה יכול להיות שאחרות מצליחות להיכנס להיריון ואני לא?? כדי להתמודד עם האשמה הזו שלקחתי על עצמי, אימצתי גישה שאומרת שבכל אחד יש משהו "דפוק" שמצריך טיפול/פתרון, לדוגמה: מי שלא רואה טוב זקוק למשקפיים, מי שיש לו דורבן בעקב צריך מדרס, מי שיש לו סכרת צריך להזריק אינסולין ומי שלא יכולה/מצליחה להיכנס להיריון באופן טבעי עושה טיפולים. ככה פשוט. למה לסבך?
5. גיליתי שאני ממש אוהבת לכתוב. הכתיבה עבורי היא לא רק תחביב אלא גם כלי טיפולי, באמצעותה אני נותנת לכל המחשבות שלי לצאת וזה מקל עליי. אני כותבת יומן ובו כתובים משפטים שלא העזתי להגיד בקול, דברים שישבו לי עמוק בקישקע, עכשיו הם על הדף וזה משחרר. עיסוק בתחביב שאוהבים במהלך הטיפולים יכול לעשות כל כך טוב לנשמה, זו תרפיה מבורכת.
6. אני בן אדם אופטימי ולמרות זאת, אני גם רק בן אדם, שאם קשה לו, האופטימיות נעלמת ואחותה המרשעת, פסימיות, מנסה לתפוס את מקומה. נלחמתי שזה לא יקרה, גם ככה הדרך לא פשוטה ולא התחשק לי עוד אנרגיה רעה. מה שעזר לי הכי הרבה הוא לפתוח קבוצת וואטסאפ איתי ועם עצמי, ולכתוב בה משפטים חיוביים שמבטלים את המחשבה הפסימית שעלתה לי באותו רגע בראש. בהתחלה זה היה טכני ומעצבן, אבל יש משפט באנגלית שאומר: "fake it, fake it, until you make it", כלומר תזייפו ותזייפו עד שהפעולה תהפוך להיות טבעית ולא תרגיש מאולצת. לי זה עבד ממש טוב.
אני אימא. אימאל'ה!
ב-5/6 ילדתי בניתוח קיסרי את נטע.
נטע, שנטעה את שורשיה ברחם שלי אחרי כל כך הרבה ניסיונות, תקוות, תפילות, בכי, כאב וכישלונות.
אני אימא, אני אימא, אני אימא, אני אימא. אימאל'ה! אני לא מאמינה!
הפעם הראשונה שהחזקתי אותה הייתה בתינוקייה. כל כך הרבה תחושות התעוררו בי אז, הבולטת שבהן הייתה תחושת הניצחון.
ניצחתי. נטע, את הניצחון שלי.
במהלך הטיפולים כל מיני אנשים שרצו לעודד אותי היו אומרים לי "בסוף זה יגיע". המשפט הזה הטריף אותי כי אני לא ראיתי את הסוף. ראיתי רק את ההתמודדות שלי עכשיו, את הקשיים והסוף...איפה הוא בכלל?
יום אחד, בסיטואציה אחרת לגמרי, אבא שלי אמר לי "ליאת, עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, הסוף יגיע בין אם תרצי או לא". היה משהו אחר במשפט הזה. הוא היה מצחיק והציג את ה"סוף" מנקודת מבט הומוריסטית וכידוע אני פריקית של הומור. למשפט הזה כן התחברתי.
שלוש וחצי שנים של טיפולים הסתיימו בלידה, אבל האם זה הסוף? לא.
מה יקרה שאתחיל תהליך נוסף של טיפולים לילד שני? האם אצליח? האם אזכה לניצחון מספר שתיים? האם אצטרך לעבור שוב את כל מה שעברתי?
לכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף.
כשהתחלתי את הטיפולים ידעתי היכן נמצאת נקודת ההתחלה ולא ידעתי מתי יגיע הסוף. אבל היה גם את האמצע, והוא חשוב לא פחות. האמצע הוא הדרך עצמה. באמצע קורים המון דברים שמשפיעים לטובה ולרעה ואני בחרתי איך להמשיך ללכת. נשברתי, נפלתי, התייאשתי וקמתי, צחקתי ובכיתי, שיתפתי, סיפרתי ועטפתי את עצמי באנשים אופטימיים כי אופטימיות מדבקת והיא נתנה לי כוח ותקווה. ביומן שלי, שליווה אותי שנים ארוכות, כתבתי כותרת בדף הראשון: "אני לא דפוקה. אני אחת כזו שלא רואה בעיניים גם כשהן אדומות מבכי, לא פראיירית, אני אישה שתעשה הכל כדי להיות אימא. תני לעצמך בכפיים."
עשיתי את זה.
