אם תשאלו את דליה מנטבר מה היה הדבר שהביא לעלייה המטאורית בפופולריות של אימון הפילאטיס בשנים האחרונות, היא תמהר להגיד לכם שזו טעות בתפיסה. רק בשנים האחרונות? מבחינתה של אחת מכוכבות "שעת כושר", והראשונה למסד את השיטה בישראל, אימוני פילאטיס תמיד היו כאן. טוב, ב-50 השנים האחרונות, לפחות.
"השנה אנו מציינים 50 שנות פילאטיס בארץ, וגם אני בקרוב הולכת לציין 50 שנים מאז שהתחלתי את השיטה. זאת התרגשות מאוד גדולה", היא אומרת וממהרת להפריך את המיתוס הרווח: "איך אומרים? 'רק בכמה שנים האחרונות זה נהיה ממש מטורף' – לא! מהיום הראשון זה נתפס מאוד-מאוד חזק".
כך או כך, חמישה עשורים אחרי שהופיע לראשונה בישראל, הפילאטיס נמצא כמעט בכל מקום: עם מאות סטודיואים ברחבי הארץ, תוכניות טלוויזיה, קורסים מקצועיים למורים וקהילות מתאמנים שצומחות בכל מגזר – קשה לדמיין את מפת הכושר בישראל בלעדיו.
השיטה שצמחה מתוך עולמות הריקוד והשיקום הפכה לזרם מרכזי בתרבות הכושר המקומית, כזה שמושכת אליה נשים (וגם גברים) בכל גיל, מכל מגזר ובכל רמת כושר. וכעת גם אפשר להגיד בביטחון - הפופולריות העצומה שלה אינה תוצאה של אופנה חולפת, אלא דרך חיים של ממש עבור עשרות אלפי ישראלים.
אבל כדי להבין איך הכול התחיל, צריך לחזור לרגע שבו מנטבר עצמה פגשה לראשונה את השיטה – ומה שקרה משם שינה לא רק את חייה, אלא גם את מפת הכושר הישראלית.
פילאטיס לכולם
"סיימתי בדיוק את הלימודים במכללה האקדמית בווינגייט, במגמה למחול", נזכרת מנטבר. "ואז פנו אליי מלהקת המחול 'בת דור' כדי שאבוא ללמד שם. הם הזמינו את אלן הרדמן, מורה אנגלי שהיה תלמיד של פילאטיס והחזיק סטודיו בלונדון, כדי שיפתח סטודיו משלו. אז זה עוד הוצג כקורס שיקום לרקדנים שנפצעו. הוא בא ל'בת דור', ערך אודישן למורים – ובחר בי. נסעתי אליו. במשך שלושה חודשים טסתי הלוך וחזור, כל פעם לשבוע, עד שלמדתי טוב־טוב את הקורס. ואז התחלתי ללמד ב'בת דור'. פילאטיס מכשירים, כמובן".
שנה הדברים זרמו על מי מנוחות, עד שהגיעה התפנית הגדולה: הוחלט לסגור את הסטודיו בשל קשיים כלכליים. אך מנטבר לא היססה. "אמרתי: אני רוצה! אמרו: 'אין בעיה, תשלמי 50,000 דולר – כדי לקנות את הזכויות לשיטה, כולל הרישומים של המכשירים וזה שלך'. אמרתי: טוב. תנו לי 24 שעות. אתה יודע מה? לא התייעצתי עם אף אחד מהמשפחה, גם לא עם בעלי. ירדתי למטה לבנק, הסכימו לתת לי משכנתא. יום אחרי זה עליתי למעלה ואמרתי: אני קונה את הסטודיו. את הזכויות. זה היה מטורף".
הסטודיו עבר לידיים שלה – ומשם, הדברים החלו להתגלגל. "הבנתי שאני לא באמת יכולה עכשיו להתפרנס רק משיקום רקדנים מפציעות", ממשיכה מנטבר, "הייתי בשואוביזנס – דרך להקה צבאית ואחר כך במחזמרים, הצגות וסרטים – אז כל השחקנים והזמרים היו חברים שלי. אז החלטתי שאני מוציאה את זה החוצה. קודם כל – להם".
למה דווקא להם?
"כי אנשי במה – כמו רקדנים – זקוקים לגוף חזק ומאוזן, לגוף יציב. שיניתי את הסלוגן של הגישה – במקום שפילאטיס יהיה שיקום מפציעות, הפכתי את המטרה למניעת פציעות. מה נעשה עם הגוף שלנו כדי שהוא לא ייפצע? - זאת התורה של פילאטיס. ג'וזף פילאטיס אמר בספרו בפירוש שאם היציבה של הגוף שלנו מדויקת, אנחנו לא ניפצע ולא נהיה חולים – ואני מסכימה עם זה לגמרי".
ואכן, מנטבר לא הסתפקה בהבאת השיטה לקהל חדש – היא גם החלה לעצב אותה מחדש. "כדי שזה באמת ידבר לכולם – כל אחד שהיה נכנס אליי לשיעור קיבל שיעור אחר. שישה מערכי שיעור שונים נתתי – זאת ההתמחות הכי גדולה שלי. כל אחד מקבל שיעור פרטי בדיוק לפי הגוף שלו – וככה פיתחתי ופיתחתי את השיטה".
7 צפייה בגלריה
''כל אחד שהיה נכנס אליי לשיעור קיבל שיעור אחר''. מנטבר מעבירה שיעור פילאטיס אישי
(צילום: בועז אופנהיים)
יתרה מכך, במקום לשבת ולחכות שהמתאמנים יבואו אליה – היא יצאה אליהם. "שנה אחרי שהיה לי את הסטודיו, שכרתי משאית סגורה, ריקה מבפנים – כמו קרוואן כזה גדול – ונסעתי ברחבי הארץ עם ארבע מיטות בתוך המשאית", היא מגלה. "כל פעם היה לו"ז שבועי, ואנשים באו והתעמלו בתוך המשאית. ככה הפצתי את השיטה בארץ. תחשוב – שנות השבעים המאוחרות! מי בכלל ידע מה זה?". המותג פילאטיס, אגב, עוד לא היה קיים באופן רשמי. "קראו אז לשיטה 'בודי קונטרול'. רק כעבור שמונה או עשר שנים אפשר היה להשתמש בשם של פילאטיס כשיטה", היא מסבירה.
עם השנים, פילאטיס הפך למותג מוכר – ומנטבר מצאה את עצמה עובדת ללא הפסקה. במקביל, היא זיהתה ביקוש לזיכיונות – ואף פתחה מפעל לייצור מכשירים. "הזיכיון הראשון היה בפתח תקווה", היא משחזרת, "ואחר כך זה התחיל לרוץ בארץ. היו לי 18 בשיא, ואני מכרתי להם את המכשירים".
הפריצה המשמעותית התרחשה באמצע שנות ה־80. מנטבר הפכה לאחת הדמויות הבולטות ב"שעת כושר" - תוכנית הכושר הממלכתית שחרכה את המסך, ומעמדה כפנים של אימון הפילאטיס קיבל חותמת טלוויזיונית רשמית.
במהלך העשורים שבאו אחר כך הספיקה מנטבר לצלם סרטונים לאל על, להוציא קלטות וידאו, להחליף את הסניף הישן בלונדון מיניסטור בסניף חדש בכיכר המדינה ועוד ועוד זיכיונות נפתחו. אפילו בצה"ל החלו לאמץ את השיטה. לצד זאת, מנטבר עד היום ממשיכה להכשיר מדריכים. "מאות מורים בשנה", היא מציינת, בשיתוף עם המרכז האקדמי לוינסקי-ווינגייט, כבר 30 שנה ככה". הזמן עובר מהר כשמזיעים בין אימון לאימון, מתברר.
לשבור את השיא
בשנים האחרונות, אחרי חמישה עשורים של פעילות, נדמה שהחזון של מנטבר לא רק התגשם – אלא ממשיך להתרחב. ב־30 במאי תתקיים בתל אביב חגיגת ענק לציון 50 שנות פילאטיס בישראל – אירוע פתוח שייערך בספורטק הצפוני שבפארק גני יהושע, בשיתוף עיריית תל אביב. מנטבר, מי שהביאה את השיטה לארץ בשנות ה־70, תיקח חלק מרכזי באירוע, שיכלול שיעורי פילאטיס המוניים, במות פעילות, מוזיקה ואורחים נוספים.
"בהפקה הקודמת, ב־2017, ניסינו לשבור שיא גינס עם שלושת אלפים משתתפים", היא מספרת. "היה חסר לנו קצת כדי לעבור את הרף, אבל זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. להתאמן מול ים של אנשים – אין דבר כזה". הפעם, אומרים המארגנים, יש סיכוי אמיתי לשבור את השיא. אבל מנטבר פחות עסוקה במספרים. "לחשוב על זה שאלפי אנשים עושים את אותן תנועות בדיוק – יחד – אתה יודע איזה כיף זה? אתה יודע מה זה להיות חלק מקהילה?"
מה את רואה כפילוסופיה העמוקה של הפילאטיס – מעבר לתרגול הפיזי?
"קודם כל זה ממש קשור לגוף־נפש. פילאטיס לימד תנועות מסוימות פשוטות שבמהלך היום צריך לעשות אותן. הוא דיבר על זה שאם היציבה שלנו טובה, אז כל זרימת הדם שלנו היא נכונה, והאנרגיה והצ'י שלנו לא נתקעים בשום מקום".
מה בעינייך הטעויות הנפוצות שאנשים עושים כשניגשים לפילאטיס – גם מתאמנים חדשים וגם מורים?
"יש אנשים שלא בדיוק יודעים למה הם באים, ולפעמים הם אומרים: 'רציתי יותר להזיע, לא הזעתי, לא הרגשתי שיצאתי מדעתי' – זו לא המטרה", היא ממהרת להגיד. "אגב, ככל שאתה מדייק יותר את התנועות, השיטה היא יותר ויותר קשה. פילאטיס היא שיטה מאתגרת. אבל בעוונותינו הרבים, הרבה אנשים לוקחים אותה למקומות הלא נכונים, וקורעים את הגוף של האנשים. אנחנו צריכים לשמור על הגוף – יש לנו רק גוף אחד.
"אם יש מורים שעובדים לא נכון עם השיטה וקורעים את התלמידים, אז אותם תלמידים יסבלו מפציעות ואותם מורים יוציאו שם רע לפילאטיס. מאוד קשה לאכוף את זה. גם זה שאין איגוד פילאטיס פה – זה קצת חבל, כי יכול להיות שיש מורים שלא היו מתקבלים להיות באיגוד. צריך להיות סטנדרט מסוים.
"לכן האחריות על המתאמנים – לבדוק איפה הם הולכים להתאמן. כדי לקרוע את עצמך – תעשה פונקציונלי, קרוספיט, כל מיני כאלה. הפילאטיס בא לשמור על הגוף שלנו – וליצור בו יכולת תנועה. תנועה מעגלית, גדולה, רחבה, שעובדת על כל המפרקים – ויוצרת טווחי תנועה מצוינים. אין את זה באף שיטה".
בשנים האחרונות הפילאטיס עבר טרנספורמציה – נכנס לסטודיואים יוקרתיים, קיבל גרסאות "פרקטיות" יותר, הפך לפופולרי ברשתות החברתיות. איך את רואה את השינויים האלה? טובים או פחות?
"אני מאושרת, וזה מכמה סיבות: אני מוציאה כל כך הרבה מורים בשנה בכל הארץ, בכל השלוחות של וינגייט־לוינסקי. אז הצעירים האלה הולכים ופותחים סטודיואים ומלמדים בכל הארץ, והם סוחפים איתם עוד מאות תלמידים. גם במגזר החרדי. עשרה קורסים שלנו בשנה הן לקהל של חרדיות. למה זה נהיה פופולרי? כי זו שיטה טובה, שיטה נכונה. שיטה שאתה רואה בה את התוצאות כמעט מדיי וואן: אתה יוצא, אתה מרגיש גבוה יותר, חזק יותר, יציב יותר. זה עושה מאוד טוב".
איפה את רואה את הפילאטיס בעוד עשר שנים מהיום?
"אני מאמינה שבעוד עשר שנים יהיו הרבה יותר סטודיואים, יותר אנשים יקחו את השיטה – אולי קצת לכל מיני כיוונים נוספים – כאשר אני מקווה שרק יקחו את זה לכיוונים נכונים, ששומרים על הגוף, ולא מאתגרים אותו יותר מדי. אני הייתי רוצה – ומאמינה – שאני אצליח לגייס את האנשים הנכונים, כדי שילדים יתחילו לעשות פילאטיס. שכבר תהיה להם יציבה טובה, ביטחון עצמי, יכולת תנועתית – זה דבר שהוא מאוד חשוב. זה החלום שלי".
פורסם לראשונה: 03:51, 16.05.25
