מדי יום, בשעה שבה רובנו עוד מתלבטים בין נס לקפה שחור, פותחת מאמנת הכושר רינה בר את הבוקר באימון כושר סוחף בסטודיו. כשהאימון מסתיים היא רצה לאימון אישי עם לקוחה - עוזרת לה לדייק את הטכניקה בסקוואטים ולמצוא כוחות שהיא לא ידעה שיש לה. שעת צהריים מגיעה, אך היא לא נחה, מחליפה לבגדי אימון ויוצאת להזיע בעצמה. ובערב? היא חוזרת לסטודיו כדי להנחות עוד שיעור מלא אנרגיה. השגרה הזו, שמורכבת מתנועה בלתי פוסקת, אולי נראית שייכת למישהי בת 30 לכל היותר. רק שבמקרה של רינה בר, השעון מציין 62.
אימון כושר של רינה בר
(צילום: עמוד האינסטגרם של רינה בר)
בגיל שבו החיים מתחילים להאט מעט את הקצב, רינה בר לא עוצרת – להפך. רק לפני שנה היא עוד החזיקה קריירה מרשימה כאשת שיווק בכירה בתחומי המדיקל והביוטכנולוגיה - ניהלה תקציבים גדולים, והייתה רגילה לקבל החלטות בקצב מהיר. ואז הגיע גיל 61 ואיתו גם ההתלבטויות. "הייתי בצומת דרכים", היא משחזרת. "הייתי צריכה לחשוב – האם אני באמת רוצה להמשיך בתחום הזה, או שאני רוצה לעשות עוד דברים לפני שאני פורשת", היא מספרת היום.
הבחירה הייתה טבעית כמעט. "ספורט לא המציא את עצמו עבורי באותה נקודה", היא אומרת. "כל החיים אני עושה ספורט. מאז שאני זוכרת את עצמי. כבר בגיל צעיר ההורים שלי החליטו באיזשהו שלב שהפעילות הגופנית בבית הספר לא מספקת, ושלחו אותי לחוג התעמלות מכשירים ליד הבית. מאוד התחברתי לזה – להישגיות, לאתגרים שאני מציבה לעצמי".
מאז הספורט תמיד היה נוכח בחייה. בתיכון בר הייתה חלק מנבחרת הכדורסל והשתתפה בתחרויות דרך קבע. האהבה לספורט המשיכה גם לצבא או בלימודים באוניברסיטה ולא עצרה גם לאחר שהביאה את ילדיה לעולם. "זה תמיד היה שם", מאשרת בר, "אנשים היו שואלים אותי 'איך יש לך כוח אחרי כל היום ללכת להתאמן?' ומבחינתי אימון היה חלק מסדר היום שלי, כמו ללכת לפגישה או לישיבה. הייתי יוצאת בבוקר, זורקת את התיק בבגאז', ויודעת שהאימון מחכה לי בסוף היום".
לא פשוט להחליף קריירה אחרי יותר משלושים שנה. ההתלבטויות היו שם, השאלות צפו. אבל אז הגיע רגע שחתם את הכול. "הייתי בשיעור של שיטת הכושר של 'לס מילס', ואחד הדברים שעושים שם, זה שמדריך בוגר הכשרה – לפני שהוא מתחיל לאמן, מועלה על הבמה להצטרף למדריכים הוותיקים באימון".
ומה קרה?
"הייתי בשיעור כזה, כמתאמנת, והמדריכות הן תמיד בנות 20, כולן חתיכות, בטן שטוחה, יכולות להרשות לעצמן גוזייה לגמרי. ופתאום עלתה מישהי שלא מתאימה לטייפקאסט – יותר מבוגרת, היה ברור שהיא לא מהאסופה של הילדות האלה. ופתאום אמרתי: זה מה שאני רוצה לעשות. זה היה לי כל כך ברור. תוך שבוע הייתי רשומה כבר לקורס מאמני כושר".
זה גיל יחסית מאוחר.
"מאוחר? ממש לא! בעבר המאוד רחוק שלי הייתה לי איזו נקודה שבה חשבתי ללכת להיות מורה להתעמלות, אבל החוויות שלי מהצבא, כמדריכה לידיעת הארץ – עבדתי הרבה מאוד עם ילדים – גרמו לי להבין שמורה וילדים זה לא אני. חשבתי שזה יכול להיות לי קשה לעמוד בדרישות. אבל דווקא בגיל 61 זה לא הטריד אותי בכלל. אני יודעת מה היכולות שלי".
שגרת החיים של מאמני כושר היא לא עניין פשוט – היא דורשת משמעת, עקביות ולא מעט ויתורים. בר מכירה את זה מקרוב, ולא עושה לעצמה הנחות. היום שלה מתחיל לפעמים עוד לפני הזריחה, עם שיעור סטודיו שהיא מעבירה באנרגיה גבוהה – מהסוג שהיא עצמה למדה להדריך. מאז שסיימה את קורס המאמנים, היא לא הפסיקה להשתלם: המשיכה להכשרות מתקדמות בשיטת Body Pump של לס מילס, ולצד ההדרכה – היא ממשיכה ללמוד, להתעמק ולשפר. "זה רק פתח לי את הדלת", היא מספרת, "כל יום אני מקדישה זמן לקריאה, לצפייה בסרטונים, ללמידה. אני רוצה להיות מאמנת טובה יותר – וזה חלק מהיום שלי".
גם בגזרת התזונה היא מצטיינת. בתפריט – ירקות והמון חלבון "כדי לתמוך בגוף שעובד קשה", היא מסבירה ומוסיפה כי "ככל שמתקדמים עם הגיל, שמירה על המשקל נהיית מאתגרת, וזה גם חלק מהדוגמה האישית שאני נותנת. לא כי אני מנסה להרשים, אלא כי זה עובד. כמעט כל האנשים שאני פוגשת סובלים מעודף משקל, מסתכלים עליי ואומרים – אוקיי, ככה אני רוצה להיות. וזה אפשרי". דרך אגב - פחמימות, אם שאלתם, לא תמצאו כאן.
כאשר מדובר על ביקורים במכון, אין תרגיל שהיא לא פוקדת. "סקוואטים ודדליפטים הם עניין שבשגרה. בנוסף אני מבצעת גם תרגילי חזה, כתפיים גב וליבה. לא רק היפ-תראסט שנהיה עכשיו מאוד פופולרי אך עובד רק על פלג הגוף התחתון. חשוב לחזק את כל מה שתומך ביציבה ובתנועה".
ויש גם את מה שהיא רוצה להעביר הלאה. לאורך הדרך, התחדדה אצל רינה גם תחושת השליחות. היא יודעת שבני ובנות גילה לא תמיד משקיעים בפעילות גופנית, לעיתים מתוך קושי, ולעיתים מתוך תחושת ויתור. בדיוק בגלל זה היא משתדלת לשמש דוגמה חיה למה שעדיין אפשרי – ולא משנה מה מספר השנים בתעודת הזהות.
"אני יודעת שאנשים מסתכלים עליי ורואים בי איזשהו מודל והשראה", היא אומרת. "קראתי הרבה על תחום הלונג'ביטי, והוא מדבר שוב ושוב על הקשר הישיר בין פעילות גופנית לאיכות חיים בגיל המבוגר. שם נפל לי האסימון – שאני יכולה להשפיע".
כמאמנת, היא פוגשת לא מעט נשים וגברים שקמים בקושי מהכיסא, תנועות בסיסיות שהפכו מאתגרות. "וזה לא צריך להיות ככה", היא מדגישה. "עם קצת חיזוק אפשר לשלוט בגוף, ללכת, לטפס. ופה אני רואה את השליחות שלי.
ההשראה, היא אומרת, לא נובעת מהמראה החיצוני – אלא מהיכולת הפיזית. "אני שומעת מתאמנות שמסתכלות עלי ואומרות לי – ככה אני רוצה להיות. לא מבחינת איך שאני נראית, אלא איך שאני זזה. כמו שאתה קם מהמזרן – אני רוצה לקום על שתי רגליים, בלי עזרה. ואני מראה להן שזה אפשרי. דווקא הגיל שלי הוא זה שגורם להן להאמין. הוא לא מכשול – הוא המוטיבציה".
אילו תגובות את מקבלת?
"תקשיב – קודם כול, אני לא ממש היחידה. יש קבוצה של מאמנים יותר מבוגרים. אני מאמנת אנשים יותר מבוגרים, והתגובות הן נהדרות, מפני שאנשים – בעצם כמו שאמרתי – רואים בי מן דוגמה אישית והוכחה שזה אפשרי. הרבה פעמים אנשים שצעירים ממני בעשר שנים באים למכון ואומרים לי 'אולי אני לא אצליח – אני כבר בת 52'. ואני אומרת לה: 'הלו, אני בת 62! ואם אני יכולה – גם את. בואי נכין אותך לזה'. אני נותנת לאנשים המון מוטיבציה. וזה בדיוק מה שרציתי להראות להן – שזה אפשרי.
ומה לגבי הדור הצעיר יותר?
"הצעירים, לעומת זאת, רואים אותי כמישהי שאפשר לסמוך עליה. אני לא איזו ילדה בת 20. אני מישהי שעשתה איזה משהו בחיים, ואפשר לבטוח בה ולסמוך עליה. אגב, בלימודים, הייתי בגיל שלי בערך פי שלוש מכל התלמידים בקבוצה. כולם היו בסביבות צבא או לפני צבא. אבל זה כיף להתחבר לעולמות אחרים. וגם הם – התלמידים בקבוצה – הסתכלו עליי כאילו, וואו, איך היא יכולה לעשות את זה. זה נתן לי דרייב להוכיח שאני לגמרי יכולה לעשות את זה".
יש רגעים שבהם את מרגישה את פער הגילים, או שהגוף והנפש שלך מספרים סיפור אחר לגמרי?
"פער הגילים קיים, אי אפשר להתעלם ממנו. אבל אני לא מרגישה את זה פה במכון. זה יותר במקום של הסלנג, השפה, התקשורת וערוצי התקשורת. והמחויבות, אגב. אתה לוקח מתאמן בן 55 – הוא מחויב. ואתה לוקח מתאמנת בת 20 – אז היא מגמגמת.
"אבל אני, מבחינתי, לא מרגישה את הפער. אני מאמנת את כולם – כל אחד לפי האתגרים שהוא מציב בפניי, ואני בונה לו את התוכנית ומביאה אותו ליעדים שלו. מן הסתם רוב המתאמנים שלי הם יותר מהמבוגרים של המכון. אבל כשאני עושה שיעורי סטודיו – נכנסות גם בנות 20 וגם בנות 60".
גם אחרי שכבשה יעד ועוד יעד, בר לא מתכוונת לעצור. היא ממשיכה לבנות את עצמה, להתפתח, להשפיע – ובעיקר ליהנות ממה שהיא עושה. מבחינתה, זו לא רק קריירה שנייה, אלא התחלה חדשה שמרגישה הכי נכונה שיש. "העתיד ממשיך להיות כזה – התמקדות בעבודה עם אנשים מבוגרים יותר, ולהמשיך להתפתח", היא מסכמת. "אני מכינה לי את העיסוק הזה כקריירת פרישה. אני יכולה עוד שנה לפרוש לפנסיה – וזה מה שאני רוצה לעשות. לעשות את זה – וליהנות מהחיים".
