בכל שנה, אחרי חופשת הקיץ הארוכה, החזרה לבית הספר מחייבת הסתגלות מחדש לסדר יום מחייב, למפגש החברתי ולדרישות הלימודיות. אלא שכבר שלוש שנים - אם מתעלמים לרגע מהשנתיים של הקורונה עוד קודם לכן - תלמידי ישראל איבדו את מהותה של אותה שגרה. סבבי הלחימה קטעו שוב ושוב את שגרת חייהם באמצעות אזעקות ושינויים בהנחיות, והמעבר בין הכיתה ללמידה מרחוק קרה שוב ושוב.
חוסר היציבות היכה ביתר שאת בילדי הצפון והעוטף, שחלקם חוו גם פינוי, מגורים זמניים והחלפת מסגרות. לצד החששות הרגילים מהפרידה, מהמצב החברתי או מפערים לימודיים, חוסר היציבות שחוו הילדים עלול להתבטא בדריכות, בקשיי שינה וריכוז ובפגיעה בתחושת הביטחון והשייכות. החזרה לכיתה עשויה לעורר בהם פחד מהתרחקות מההורים ומהאפשרות שהשגרה תישבר שוב: מה יקרה אם תישמע אזעקה, מי יהיה לצדם וכיצד יידעו שמשפחתם בטוחה. במציאות כזאת, החרדה לא נוגעת רק לבית הספר עצמו, אלא גם ליכולת לסמוך על כך שהמסגרת תישאר יציבה ובטוחה.
חשיפה חוזרת לחוסר ודאות עלולה להשאיר את מערכת האיום של הילד פעילה גם בתקופות שקטות. במצב כזה, השקט אינו נחווה בהכרח כביטחון, אלא כהפוגה שבמהלכה צריך להישאר דרוכים לקראת השינוי הבא. משום כך, עצם ההכרזה ש"חוזרים לשגרה" אינה תמיד מרגיעה, לעיתים היא מעוררת חרדה מקדימה מפני הרגע שבו השגרה תישבר שוב.
אין פירוש הדבר שכל ילד שחווה לחימה סובל מטראומה או מהפרעה פוסט-טראומטית, אך אצל חלק מהילדים החזרה לכיתה היא מבחן מחודש של היכולת לסמוך על המבוגרים, על המסגרת ועל האפשרות שהחיים אכן יכולים לשוב ולהיות צפויים.
כשהחרדה לא נראית כמו חרדה
חרדה אצל ילדים לא מופיעה בהכרח כהתקף חרדה ברור, כפי שנוטים לחשוב. לעיתים היא מתבטאת דווקא בגוף, באמצעות כאבי בטן או ראש, בחילות, דופק מואץ, קשיי שינה או עייפות. לקראת החזרה לכיתה היא יכולה להופיע גם כסירוב ללכת לבית הספר, היצמדות להורה, התארגנות ממושכת או תירוצים חוזרים שהילד מתקשה להסביר. ילדים לא תמיד יודעים לזהות את התחושה כחרדה, להבין מה מעורר אותה או לתרגם אותה למילים, ולכן המצוקה עשויה להופיע באמצעות תלונה גופנית או שינוי בהתנהגות.
בתקופה הראשונה לאחר שהילד חזר לבית הספר חשוב לשים לב לשינויים בתפקוד, כמו ירידה בריכוז, הסתגרות, דריכות חריגה או בהלה מצלצולים ומרעשים המזכירים אזעקה. חלק מהילדים עשויים לחפש את המרחב המוגן, לבקש להתקשר להורים או להיצמד לאיש צוות מוכר, משום שחלק מהקשב שלהם עדיין מופנה לזיהוי סכנה ולשאלה אם המבוגרים סביבם יידעו להגן עליהם.
ילדים לא תמיד יודעים לזהות את התחושות
(תמונה: Shutterstock/New Africa)
במקרים אחרים, מקור החרדה הוא דווקא בחוויה החברתית והלימודית: ילד שנעדר זמן רב או עבר בין מסגרות עלול לחשוש שהחברים המשיכו בלעדיו, שלא ימצא מחדש את מקומו בכיתה, שהצטברו לו פערים לימודיים או שיתקשה להיקשר לצוות חדש לאחר שכבר נפרד מדמויות משמעותיות.
לעיתים החששות הביטחוניים, החברתיים והלימודיים מתקיימים יחד ומקשים עוד יותר על ההסתגלות. סימן בודד או יום קשה אינם מעידים בהכרח על בעיה, אך כאשר השינויים חוזרים, מחמירים או פוגעים לאורך זמן בלמידה, בהגעה לבית הספר או בקשרים החברתיים - זו נורה אדומה שראוי להתייחס אליה.
עצם הופעתו של פחד אינה מעידה בהכרח על בעיה. לפעמים הקושי לחזור לבית הספר הוא חלק מתהליך הסתגלות טבעי: הילד חושש או מתקשה בפרידה, אך מצליח להגיע למסגרת ונרגע בהדרגה. עם זאת, כאשר הפחד נמשך, מחמיר או פוגע בשינה, בתיאבון, בלימודים, בקשרים החברתיים או בהגעה לבית הספר, ייתכן שמדובר בחרדה שמצריכה תשומת לב.
מה עושים כשמזהים חרדה?
כשילד מבטא חרדה, הנטייה הטבעית היא להסביר שאין ממה לפחד, או לראות בהתנהגות שלו ניסיון להתחמק. אבל גם אם החשש אינו תואם את המציאות, הפחד שהילד מרגיש אמיתי. לכן, לפני שמנסים לשכנע או לפתור, כדאי לעצור ולהראות לו שרואים את הקושי: להקשיב, לאפשר לו לתאר מה עובר עליו ולא להתווכח עם התחושה.
לצד זאת, חשוב לסייע לו להמשיך בשגרה בצעדים שהוא מסוגל לעמוד בהם. אם הוא מסרב ללכת לבית הספר, למשל, אין צורך לכעוס עליו, אך גם לא למהר לוותר על ההגעה. אפשר לבנות עם הצוות החינוכי חזרה הדרגתית ולחזק אותו על עצם ההתמודדות, גם כשהפחד עדיין נוכח. אם החרדה נמשכת, מחמירה או פוגעת בתפקוד, מומלץ לפנות לרופא הילדים או לאיש מקצוע מוסמך בתחום בריאות הנפש.
אפשר לבנות עם הצוות החינוכי חזרה הדרגתית
(תמונה: Shutterstock/wavebreakmedia)
בית הספר עלול לעורר חרדה, אך יכול וראוי לשמש גם כעוגן של שגרה, שייכות וקשר עם מבוגרים מוכרים ובני אותו גיל. כדי לסייע לילד להסתגל, חשוב לשמור ככל האפשר על סדר יום צפוי, להגדיר איש צוות קבוע שאליו יוכל לפנות ולאפשר גמישות זמנית בלי לוותר על החזרה ההדרגתית לתפקוד. לצד ההכרה במה שעבר, יש לכבד גם את הצורך שלו לחזור לפעילות רגילה ולסייע לו לחדש את מקומו החברתי בכיתה, גם אם לפעמים צריך להתעקש על זה.
בהצלחה בשנת הלימודים הקרבה.
הכותב הוא יו"ר המועצה הלאומית לפוסט־טראומה ומנהל מערך בריאות הנפש בפמי
