נעמה ונדב (כל השמות בכתבה בדויים) הכירו בטיול השנתי בתיכון. היא הייתה בכיתה י', הוא בי"ב. הם התאהבו, נישאו, התיישבו באזור השרון והביאו לעולם ארבעה ילדים. נעמה עשתה חיל בתחום החינוך הבלתי פורמלי. נדב הפך למהנדס תעשייה וניהול. בסך הכול, החיים זרמו על מי מנוחות אבל מדי פעם שב והגיח חלום ישן של שניהם: לקבל לביתם ילד אומנה.
איך הגעתם לחלום הילד החמישי?
"הייתה לי פעם שיחה עם מישהו, הורה לארבעה ילדים. הייתי אז אמא לשניים בלבד. הוא זרק לי משפט שנחרט בי: 'מי שאוהב ילדים צריך להחליט מתישהו לעצור, כי אחרת הוא פשוט ימשיך ויעשה עוד ועוד ילדים'. זה לא משפט משנה עולם, אבל איכשהו הוא נכנס לי לראש.
"אני ונדב דיברנו על זה שאם אנחנו באמת אוהבים ילדים, אז יש בעולם גם כאלה שחסר להם בית. לגדל ילד זה לא רק אהבה עצמית – ללכת לייצר מעצמך עוד ועוד, לשכפל את עצמך שוב ושוב. אם אתה באמת אוהב אז תעשה תכלס, אל תשחק משחקים, קח ילד שאין לו בית ותן לו את הבית הזה. אני פוגשת הרבה אנשים שאומרים לי 'וואי זה החלום שלי' אבל לא עושים עם זה שום דבר. מתברר שהמרחק בין חלום לבין לקפוץ למים גדול מאוד. גם אנחנו היינו שם. במשך שנים אמרנו 'אנחנו חולמים להיות משפחת אומנה', ואז אנשים היו אומרים 'וואי, כל הכבוד לכם, איזה יופי', אבל לא עשינו עם זה כלום".
בסוף קפצתם למים.
"אני לא יודעת להגיד חד משמעית מה הביא אותנו להחלטה, אבל היו כמה דברים שמאוד חיזקו אותה. הראשון הוא שחליתי בלוקמיה אקוטית. אושפזתי למשך כמה חודשים בבית חולים ועברתי השתלת מח עצם. הייתי מאוד חולה וכל הקהילה ביישוב התנדבו לעזור: מתורנות בישולים ועד הסעות לחוגים עבור הילדים שלי. הייתה איזושהי התארגנות מטורפת כזאת של המוני אנשים שמאוד ריגשה אותי. החוויה הכי חזקה שלי מהתקופה שהייתי חולה היא לא הסבל והכאבים, אלא ההתארגנות הזו של אנשים שאיני מכירה שפשוט היו שם בשביל לתת. החוויה הזו לימדה אותי על נתינה ועל קבלה ומאוד רציתי שתהיה לילדים שלי את החוויה הזאת. אני מאמינה שהדרך הכי טובה לחנך ילדים היא להוות דוגמה אישית.
8 צפייה בגלריה
''הדרך הכי טובה לחנך ילדים היא להוות דוגמה אישית''. המשפחה המורחבת
(צילום: אלבום ביתי)
"במקביל, הילדה הרביעית שלנו, שני, מאוד רצתה אח קטן. אנחנו תמיד צוחקים שהיא רצתה מישהו מתחתיה בשרשרת המזון. משום מה, היא אף פעם לא רצתה להיות הכי קטנה. באיזשהו שלב היא התחילה להציק: 'אמרתם שתיקחו ילד אומנה. מה קורה עם זה?. בהתחלה אמרתי לה: 'תראי, אני עדיין מחלימה, זה עוד קצת מוקדם'. ואז עברו כמה חודשים והיא שוב שאלה ואני אמרתי 'בדיוק אבא הפך לעצמאי, אנחנו לא יציבים כלכלית'. ואחרי עוד כמה חודשים היא ניסתה שוב והפעם נגמרו לי התירוצים. הלכנו למחשב, מילאנו את הפרטים ולמחרת על הבוקר התקשרו להזמין אותנו לריאיון".
הפגישה הראשונה
תשעה חודשים מיום הריאיון הם קיבלו לידיהם את ליאור, ילדה בת 7 וחצי. מאז חלפו 7 וחצי שנים נוספות. היום נעמה בת 56, נדב בן 57 - וליאור כבר בת 15.
ספרי לי על התהליך.
"אחרי שמקבלים משפחה לאומנה, מתקיים תהליך ההתאמה עם הילד. מתקשרים, אומרים שיש ילד, בן כמה הוא ומספרים עליו בכמה מילים, בלי שם ובלי פרטים מזהים. אם נראה לנו הכיוון, עושים ישיבה מסודרת איתנו ושם מספרים לנו את הסיפור שלו יותר לעומק, עדיין בלי תמונות ופרטים מזהים. אם אנחנו מאשרים, אז עושים פגישה עם הצוות שמטפל בילד ושם שומעים פרטים נוספים על הטיפול הנוכחי שהילד מקבל ועל ההתנהלות שלו ביומיום. כל שלב כזה צריך להסתיים בהסכמה של המשפחה האומנת, ורק אז עוברים לשלב הבא.
"בהמשך הלכנו למעון החירום שבו היא התגוררה ושוחחנו עם הצוות. יומיים אחר כך הגענו שוב לפגישה ושם הסתכלנו עליה מרחוק, מבלי שהיא ראתה אותנו. היא הייתה עם אחת המטפלות במעון, באיזו סיטואציה שהיא קפצה עליה ונצמדה אליה בחיבוק חזק ועוטף כזה, וזה הרגע שבו התאהבתי בה, אמרתי לעצמי אני רוצה להיות שם, בחיבוק הזה".
איך הייתה הפגישה הרשמית הראשונה?
"פגשנו אותה במעון חירום לשעתיים. שיחקנו משחקי קופסה, אכלנו והבאנו לה במתנה אלבום תמונות שצילמנו: איך הבית נראה, איזה חדר יהיה לה, מי האחים שלה, כדי שהיא תקבל מושג לגבי איך הדברים הולכים להיראות. יומיים אחר כך הגענו שוב עם שני הילדים הצעירים שלנו שעוד גרו אז בבית, ויצאנו כולנו ביחד בליווי העובדת הסוציאלית לגינה הציבורית הצמודה. במפגש הבא הגענו עם כל הילדים ולקחנו אותה איתנו לחוף הים ולמסעדה. למחרת היא באה אלינו עם מונית עם אחת המטפלות כדי לראות את הבית, ויומיים אחרי כבר נסענו לקחת אותה. אני זוכרת שהיא הייתה כבר ממש חסרת סבלנות כי היא מאוד רצתה בית. לכל הילדים שהיא הכירה במעון חירום מצאו בתים הרבה לפניה, והיא חיכתה ליום שימצאו גם לה. יחד עם זאת, כשבאנו לקחת אותה, פתאום היה לה מאוד קשה. היא הייתה מבוהלת וסירבה להיכנס לאוטו. בדרך היא בכתה די הרבה. כמובן, זה מאוד הגיוני ומתקבל על הדעת. כל הדרך חשבתי על ילדה בת שבע וחצי שהולכת לישון אצל אנשים שהיא לא מכירה, כי לפגוש מישהו ארבע פעמים זה לא נחשב להכיר אותו. ללכת לישון בבית של אנשים זרים זה נראה לי נורא מלחיץ".
מה חשבת עליה? הרי גם את לא ממש הכרת אותה.
"הלב שלי יצא אליה. סיפור החיים שלה לא פשוט. כל ילדי האומנה מגיעים עם סיפור חיים מורכב אבל הסיפור שלה הוא באמת אקסטרה. ראיתי ילדה כזאת מתוקה, חייכנית, מלאת שמחת חיים, נבונה, חריפה בצורה בלתי רגילה ומאוד כמהה לאהבה, ורציתי לחבק".
הילדה המועדפת
הפרטים על ההורים הביולוגיים של ליאור, כמו גם על נסיבות חייה, אסורים לפרסום. כן ניתן לספר שבשורה התחתונה, באפריל האחרון, אחרי מאבק בירוקרטי ארוך ומתיש, הצליחו נעמה ונדב לאמץ רשמית את ליאור. היום, 7.5 שנים אחרי שנכנסה לראשונה בדלת ביתם, היא בתם הרשמית.
לקחתם ילדה במסלול של אומנה. כלומר בכל רגע נתון, היו יכולים להגיד לכם שהיא חוזרת להורים הביולוגיים שלה. איך התמודדתם עם זה?
"זה המקום לציין את ארגון שחר ואת התמיכה שלהם לאורך כל האומנה. פעם בשבועיים מגיעה מנחת אומנה, כך שיש כל הזמן ליווי צמוד ולא נמצאים בזה לבד. הייתה לי שיחה מאוד משמעותית בנושא עם המנחה המלווה. אמרתי לה שאני מאוד רוצה ילד שיוגדר כאומנה עם אופק אימוץ. היא אמרה לי: 'באומנה - אין דבר כזה בטוח. יכול להיות מקרה שנראה שהוא הכי לכיוון של אימוץ ופתאום משהו יתהפך, יצוץ איזה הורה או קרוב משפחה, כוכבים יסתדרו ופתאום תיגמר האומנה. ומצד שני יכול להיות מקרה שנחשב הכי קצר טווח ויהפוך לעניין של שנים ובסוף ייגמר באימוץ. אין לדעת'. אמרתי לה שאני מקבלת את זה ושאני אנסה להפנים את זה, אבל אני מבקשת מקרה שהוא כמה שיותר לטווח רחוק ולא ילד שהועבר לחודשיים אומנה בגלל איזה עניין רפואי של אחד ההורים. אני צריכה משהו עם אופק, אני רוצה להיקשר ואני רוצה לקבל הביתה ילד במחשבה שהוא הולך לגור איתי לנצח, גם אם אני זוכרת בראש שאף אחד לא הבטיח לי את זה".
היא בקשר עם המשפחה הביולוגית שלה?
"היא בקשר עם האבא. היא מדברת איתו בטלפון ולפעמים הם קובעים להיפגש. הם מתראים פעם בחודש-חודשיים לשעה-שעתיים. מבלים קצת ביחד, מסתובבים בפארק וזהו. זה כל הקשר שלה איתו".
איך הקשר שלה האחים שלה?
"בסך הכול הקשר שלה עם כולם מצוין. היא מאוד מחוברת לשני ובעוד שבוע וחצי הן נוסעות ביחד לצפון איטליה. שני כבר בת 21 אז היא יכולה לשכור רכב וכבר יש להן טיול מתוכנן. זה טיול בת מצווה מאוחר לליאור כי כשהיא חגגה 12 זה לא התאפשר".
למה דווקא עם שני?
"כששני חגגה בת מצווה, הייתי בדיוק בתקופת החלמה מהמחלה שלי. הייתי מאוד חלשה ולא יכולתי לטוס איתה, אז היא נסעה עם אחותה הגדולה שבדיוק השתחררה מהצבא. ברגע שליאור שמעה את זה, היא אמרה: 'גם אני רוצה לנסוע עם אחותי הגדולה ולא עם הזקנים האלה' והנה, היא נוסעת עם אחותה. בעיניי זה מקסים ומרגש. כמובן שהייתי שמחה להיות בטיול הזה אבל אני גם מאוד שמחה על הקשר ביניהן".
היא קוראת לך אמא?
"בערך שלושה שבועות אחרי שהיא הגיעה היא התחילה לקרוא לנו אמא ואבא. לדעתי, זה לא בגלל המשמעות העמוקה שרובנו מעניקים למילים האלה, אלא פשוט כי היא מאוד רצתה להרגיש שיש לה. זה יותר תוצר של הכמיהה שלה מאשר שהרגישה מחוברת כל כך מהר. היום אנחנו כבר ממש חבורה. הילדים מדברים על קעקוע משותף, אנחנו מטיילים ביחד, מבלים ביחד, אוכלים ביחד ארוחות שישי. כמובן, איפשהו תמיד תישאר לה צלקת ותמיד היא תרגיש איפשהו שהיא פחות שייכת אבל היא לגמרי חלק".
איך הגיבו בסביבה הקרובה שלכם להחלטה?
"ברגע שהם הבינו שזה קורה, הם לגמרי שיתפו פעולה, התמסרו וקיבלו. יש כאלה שהתקרבו יותר ויש כאלה שפחות. יש משהו בזה שאין את הילדות המוקדמת שהוא חסר לפעמים".
היו גם תגובות לא טובות?
"אחרי שקיבלנו את ההחלטה, בטח ובטח שלא. לפניה, היה מישהו אחד, שאמר שאנחנו משוגעים ושאנחנו לא מבינים למה אנחנו נכנסים. זה לא היה מחוסר רצון לקבל אותה אלא מתוך רצון להגן עלינו. להיות משפחת אומנה זה לא פשוט. יש פה סיכון ויש משפחות שזה מפרק אותם. המחשבה הייתה שאנחנו לא באמת מבינים לקראת מה אנחנו הולכים ולא חלילה כי לא רצו אותה".
והיום בדיעבד, הבנתם למה אתם נכנסים?
"לא. אני חושבת שאף אחד לפני שהוא הורה לא באמת מבין מה זה להיות הורה, ואף אחד לפני שהוא הורה אומנה לא באמת מבין מה זה להיות הורה אומנה. יש דברים שאי אפשר להבין לפני שאתה חווה אותם. לא היה לי אפילו רגע אחד כל השנים האלה שבו הצטערתי, שאמרתי 'וואי, נכנסנו למשהו שהוא גדול עלינו', אבל כן היו הרבה רגעים קשים ומלחיצים".
ספרי לי על אחד כזה.
"כשליאור הייתה בערך בת שמונה וחצי, היא ביקשה לעשות עגיל באף. הסברנו לה שהיא צעירה מדי אז היא פשוט עשתה לעצמה חור באף עם מחט. שתביני, הילדים שלי מגה חנונים. זו סיטואציה שמעולם לא נתקלנו בה קודם. בדיעבד, היו עוד הרבה דברים מתחת לפני השטח שלא היינו מודעים אליהם בזמן אמת והיו הרבה יותר מסוכנים מעגיל באף, אבל באותו רגע הייתי בהלם מוחלט".
איך הגבת?
"איכשהו, הגבתי ממש טוב. הייתי עד כדי כך בשוק שלא יצאו לי מילים מהפה וזה נתן לי עוד רגע של חשיבה שאפשר לי לא לפעול על אוטומט. לא לקחתי את זה למקום של כעס ותסכול בנוסח 'מה אני עושה עם ילדה שעושה דברים כל כך לא לגיטימיים?' אלא למקום של דאגה ואכפתיות. אמרתי לה שזה יכול להזדהם ולקחתי אותה לרופא כדי שיבדוק שהכול בסדר, שהיא לא פצעה את האף שלה. הסברתי לה שהיא חשובה לי ושבריאותה חשובה לי במקום לצרוח 'כוס אמק! מה עבר לך בראש, יא מטורפת? את בת שמונה!". שיהיה ברור, לא כל בכל הסיטואציות הצלחתי להתמודד נכון, ממש לא. טעיתי ואני עדיין טועה על ימין ועל שמאל. היו מקומות שנלחצתי מאוד והגבתי בכעס אבל בסופו של דבר זה גם בסדר כי אנחנו בני אדם ואי אפשר להגיב כל הזמן בצורה מושלמת. צריך לקחת בחשבון שעם ילדי אומנה וגם עם ילדים מאומצים נתקלים בהרבה התנהגויות סיכון".
איך מסתדרים כלכלית? היו לכם כבר ארבעה ילדים ואז החלטתם לגדל ילדה נוספת. לגדל ילדים במדינה הזאת זה המון כסף.
"החיסרון הגדול של אומנה הוא שמתייחסים אלייך קצת כמו בית להשכרה. הרבה פעמים לא מתחשבים בדעה שלך. למרות שאת ההורה שמגדל, כל מיני גופים מחליטים החלטות על הילד. היתרון הגדול הוא שנותנים לך כסף, את מקבלת תקציב לגדל את הילד. כמובן, התקציב חד משמעית לא מספיק אם רוצים לגדל ילד ברווחה כלכלית, אבל זה בהחלט עוזר. על חלק מהדברים היינו צריכים קצת להילחם למרות שרשמית הגיע לנו ונלחמנו. בשורה התחתונה, היו לנו חסכונות מתקופות קודמות ובזבזנו אותם אבל ככה זה עם ילדים, ביולוגיים ולא ביולוגיים".
איך זה השפיע על הזוגיות ביניכם?
"תראי, אומנם כל הריאיון אני מדברת בלשון יחיד, אבל נדב ואני צוות בעניין הזה. חד משמעית, לא הייתי יכולה לעשות גרם מכל זה בלעדיו. אני חושבת שכל אתגר שמתמודדים איתו בחיים עושה אחד משני הדברים: או מקרב או מרחיק. במקרה שלנו, צלחנו את האתגרים בשילוב ידיים וגידול הילדים הוא בין הדברים שממשיכים לחזק ולחבר בינינו. אנחנו זוג שעובד טוב ביחד והזוגיות שלנו מאוד חזקה. עברנו כל מיני תקופות והתמודדנו עם כל מיני דברים לא פשוטים".
את יכולה להגיד היום שאת אוהבת אותה כמו שאת אוהבת את הילדים הביולוגיים שלך?
"חד משמעית כן. ליאור אומרת לכולם שהיא הילדה המועדפת וכולם יודעים את זה. היא אומרת את זה בפנים גם לאחים שלה. זה נכון שאנחנו מגויסים יותר לקשר איתה, כי הקשר איתה דורש יותר, אבל מבחינת אהבה, אני אומרת בכל הכנות, אין שום הבדל. בגלל ששואלים אותי את זה הרבה, אז יצא לי להפוך את השאלה הזו מכל הכיוונים והתשובה תמיד זהה. כל ילד זה קשר אחר ויש דברים מסוימים שאת נהנית לעשות עם ילד ספציפי אבל ככמות, כולם אותו הדבר. ליאור היא חד משמעית לגמרי כמו כל אחד מהילדים שלי. ברגע שהיא נכנסה לי ללב, היא שם לתמיד. זה לא יאומן כמה מהר אפשר להתאהב בילד. אני מאמינה שהדרך לאושר עוברת בנתינה. כשאתה נותן, אתה בהכרח נקשר. כל תינוק שנולד הוא חסר אונים ,וכשאתה מטפל בו, אתה נקשר אליו מאוד מהר, אז אותו דבר היא. הנתינה והעשייה ולתת לה את היד כשהיא לא נרדמת בלילה ולהרגיע אותה... כל אלה יצרו קשר מאוד משמעותי".
יש לך איזה טיפ למישהו ששוקל לקחת ילד אומנה?
"לעשות איזושהי הדרכה הורית לפני, לקרוא חומרים, להתכונן ולהגיע קצת יותר מקצועיים. בין היתר, אני מדריכת הורים, ואני חושבת שההבנה העמוקה של מה ילד צריך כדי להרגיש שייכות הצילה את האומנה. זה היה מאוד משמעותי לקבל את הכלים האלה לפני שהיא הגיעה. מה עוד? להגיע כמשפחה חזקה ומלוכדת. זאת אומרת שהיחסים בין הילדים והיחסים ביניכם לבין הילדים יהיו יציבים. הם לא חייבים להיות מושלמים ונפלאים וכמובן שלכל משפחה יש חסרונות, אבל כן כדאי לבוא עם תחושה שקודם כל עושים את המקסימום עם המשפחה הקיימת, ורק אז מצרפים אליה אדם נוסף".
רוצים להיות משפחת אומנה?
