כבר הרבה שנים שינץ לוי מספר על פצעי הילדות שלו דרך סדרת ספריו היפים: "הרפתקאות דוד אריה", "כשסבא אליהו היה קטן". אלו עלילות מלאות חן, רגש והרפתקאות. אפשר להיות עני כמו אליהו בלי להתבייש להסתכל לאנשים בעיניים, בלי רצון לכבס את הדלות בצבעים של מג'דה ולהדפיס. אפשר גם להתאהב בשקרים של דוד אריה ולהבין שיש תפקיד אחר לבדיות. הן לפעמים מסיטות את הכאב של הפצע. יש להן ערך בעולם ערכי של אמת. יש עוד ספרים ועוד עלילות כי פצעים יכולים לבוא בעטיפות רבות. מילים מרככות את העור של סופרים לא פחות ממה שהן משמחות אחרים.
אחד הנוספים של לוי הוא "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות". סיפור על אביגיל החיה בממלכה עם אביה. הוא נכנס לדיכאון בעקבות אובדנה של אשתו ומאפשר ליזם מר טייקנוביץ' לשאוב את הרגשות של תושבי הממלכה ואת העצב מעצמו. לאחר ששאב את כל הרגשות, מר טייקונוביץ' מקים בית חרושת ומוכר את הרגשות ששאב בפחיות לתושבים. הנסיכה אביגיל יוצאת למסע כדי להחזיר את הרגשות לאנשים ואת אביה לעצמה.
המופע החדש בכיכובו של לוי שעלה לאחרונה על הבמות הוא לא הופעה רגילה. זה לא תיאטרון, אין כאן דיאלוגים, אין כאן תפאורה וסצנות מתחלפות. מה כן יש? את לוי מספר בהתלהבות גדולה את עלילת הסיפור ואת תזמורת המהפכה (בניהולם האמנותי של זהר שרון ורועי אופנהיים) שנותנים לצלילים להיות המילים, השחקנים וההצגה. ומדובר בלהקה מעולה.
בתחילת המופע מבקש לוי מהתזמורת לתת לו צלילים לפי רגשות. ביקש עצב ואחר כך שמחה, אחר כך אהבה ואז געגוע. אחר כך הוא מבקש ממהנגנים רגשות מורכבים: זעם מתפרץ ובלי נשלט עם תסכול, או קנאה עם פחד מהול בכעס. קל להבין רגשות כאלה כשהם ווקאלים. קל גם לנהל אחר כך דיון הורי על מורכבות בחיים. על האזורים שבאפור ולא רק שחור ולבן. על יכולת להרגיש דברים שונים באותו זמן ולדעת שזה ממש בסדר להיות כזה.
יש משהו משמח בצורה שלוי מתחיל ככה את האירוע. מעין התחייבות חוזית לילדים למה הולך לקרות פה. הכבוד למוזיקה ולא רק למילים. עוד אמצעי ביטוי למה שמתקיים בפנים. שלא תמיד קל להביע אותו, בטח לא כשאתה ילד.
בהמשך סיפר לוי על אביגיל ועל ההתמכרות של התושבים לפחיות הרגש. גם הסיפור עצמו מורכב. גם אליו אפשר להרגיש הרבה. אולי כי כמו בחיים דברים לא מתקיימים באיזו אמת חשופה מול השמש, יש צורך לפרק אותם, לקלף לאט כדי לקלוט שאין רעים וטובים, יש מסובך ומסובך פחות. ואין לאנשים אולי כוונה לבוא ולהזיק ביודעין לאחרים אלא לעשות בעיקר טוב לעצמם.
3 צפייה בגלריה
אין רעים וטובים, יש מסובך ומסובך פחות. הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות
(צילום: דור פזואלו)
חשוב להגיד, המופע יתאים לילדים חובבי מוזיקה יותר מאשר חובבי הספרים. הוא נשען מאוד על התזמורת ועל מקצב. המורכבות שלו במובן מסוים היא גם שיעור. איך אפשר להרכיב אגדה של גיבורה פמיניסטית בלי שום גיבור שיעזור לה ובלי שחקנים רק עם מוזיקה שתזכיר לנו שלפעמים לא צריך יותר.
המופעים הבאים יעלו ב- 24.5, 12.7 ו-30.8 במוזיאון ת״א
