הרקדנית לאה ינאי, אחותה של מורן סטלה ינאי שנחטפה ממסיבת הנובה וחזרה מהשבי כעבור 54 ימים, מבינה לגמרי מדוע שורד השבי אלי שרעבי לא כועס. ולא רק, אלא ששרעבי בוחר להיצמד להכרת הטוב, להודות על כך שחזר מהגיהינום, ולנסוע לפגוש מנהיגים בעולם כדי להציל את החטופים.
"אלי מבחינתי גיבור. אנחנו מחוברים למשפחה הזו יד ביד, עברנו כל כך הרבה ביחד. גם אצלנו אין כעס, יש את הכרת התודה שניצלנו. העולם חייב להבין שלא מדובר בעסקה, אלא בהצלת חיים. לכן המאבק שלנו ממשיך בהבנה שאף אחד לא נשאר לבד, וזה משהו משמעותי שגילינו, שגם אחותי גילתה, שלעולם כבר לא תהיה לבד, כפי שהייתה כאשר 13 גברים נגעו בה וגררו אותה לעזה".
היא מדברת על זה?
"כשהיא הגיעה היא דיברה בלי סוף, כמו פטפון, כי המציאות הייתה מאוד אינטנסיבית. גם היום אנחנו עדיין לא בפוסט אלא בתוך הטראומה שהנפש חטפה. הרבה פעמים, בזמן שאחותי ישבה במנהרות, פניתי לבורא עולם ואמרתי לו איך יכול להיות שמתוך מיליארדי אנשים, אנחנו נבחרנו להיות אחת מתוך 250 משפחות? וכשנמצאים במצב כזה, כל מה שחושבים עליו עבור היקרים שלנו זה 'אחדות, אחדות, בבקשה שהאחדות תתחבר'. ואמרתי לעצמי שאם נצא מזה, זו תהיה התכלית שלי. בשליחות אין קורבנות. לא אני ולא אחותי רואות בזה קורבנות".
זה על-אנושי להגיד תודה על הניסיון הבלתי אפשרי הזה.
"אבל יצאנו ממנו, ויש פה משמעות אדירה, ובא לי לזעוק לכל יהודי ויהודי ולהסביר שלא יכול להיות שאנחנו מתהלכים רק בחומר, כי יש לנו פה משהו עצום ותיקון יותר גדול. כשאדם נכנס למלחמה על החיים, וזה קרה לי במהלך החיים פעמיים, כוחות עליונים נגלים אליו והוא מרגיש שכינה יושבת עליו. אז מתחיל חשבון הנפש האמיתי ורואים ממדים נוספים והתחלה של הבנה שיש לנו כוחות לשנות את המציאות".
איך מפתחים שריר אמונה?
"מניסיון החיים ומתוך ויתור על השליטה המגוחכת שאנחנו חושבים שיש לנו על המציאות. אנחנו חומר כל כך פרימיטיבי בתוך יקום עצום ומשוכלל של קוונטים וחלל חיצון ומהירות האור והכל בנוי ומורכב, אז נדמה לנו שרק בכדור הארץ יש לנו חיים? ממש לא".
תחילת המאבק להשבת החטופים, היא אומרת, היה בבחינת כאוס שאף אחד לא יבין: "הרגשתי שאפילו ביונסה לא הייתה עומדת בלחץ התקשורתי שנדרשנו לו כדי להציל חיים. התראיינו לעולם מבוקר עד ערב, השיניים מתפרקות כי הן רועדות ואת חייבת להתמקד כדי להציל את אחותך", היא מדגישה ואומרת שלא הייתה עוברת את המסע של 54 הימים בלי אחיהן, ליאון, שהיה שותף לצידה.
5 צפייה בגלריה
''לא היינו חוזרים לחיים בלעדיה''. מורן סטלה ינאי בטקס של אגודת משפחות השבעה באוקטובר בהיכל התרבות
(צילום: גל גנות )
"מורן היא ילדה אהובה של אבא ואמא ולא היינו חוזרים לחיים בלעדיה, ותודה לאל שהיא חזרה. חווינו בנפש צריבת אש עמוקה, שנשארת לכל החיים כשמבינים שהעולם יכול להיות יותר אכזרי ממה שהנפש יכולה להכיל, אבל גם מבינים שאנחנו לא לבד בעולם הזה, שיש לנו משמעות ואחריות ומסר".
ובתוך ההתעלות, איפה תחושות אחרות? למשל כעס על המדינה שהפקירה?
"אין כעס. ממשיכים את המאבק להשבת כל החטופים. אני אוהבת את המדינה שלי, שאין כמותה, ואת עם ישראל שהוא הכי קדוש אהוב ואוהב".
"התמימות שחוויתי נעלמה"
אחרי שנים כרקדנית בכירה בלהקת הבלט של שוודיה, ינאי יודעת מה זו קהילה יהודית ותודעה ישראלית שעוטפת אותך. והיא מודה שאת הכלים שאיפשרו לה להתמודד עם החטיפה של אחותה רכשה לאורך השנים על רצפת הפרקט של הסטודיו לבלט שאליו נכנסה בגיל שש.
"כל חיי נאבקתי לעשות קריירה בינלאומית והתלאות היו מורכבות ודרשו אימונים של שעות ומשמעת קשוחה בסטודיו, בגיל שבו ילדות אחרות פורחות במסיבות ובקניות. כל מה שעברתי במסע המקצועי והאישי שלי כבן אדם, אישה, אחות, בת, אמא, חברה, יהודייה, ישראלית שמסתובבת בעולם ועושה קריירה בינלאומית ומבינה מנטליות של ארצות שונות, הכין אותי להתמודד גם עם החטיפה של אחותי", היא אומרת ועיניה מתכסות בצעיף שקוף.
כשאני מציינת שהחטיפה והשחרור של מורן הם ככל הנראה מאבק חייה, לאה, בסגנונה האצילי, מתקנת אותי. מאבק חייה המאתגר אף יותר התרחש לפני כשמונה שנים, וקרע אותה מהפסגה שבה הייתה נטועה אז בלוס-אנג'לס, בתוך חלום הפריצה שלה ושל בן זוגה דן מור, השחקן ובנה של פינצ'י מור, האגדה הבלתי נשכחת.
"הפעם הראשונה שבה הייתי במאבק על החיים, הייתה כשהבת שלנו, אודליה-חיה היפהפייה, המקסימה, היהלום של החיים שלי, חלתה בלוקמיה מהסוג היותר מורכב. פתאום באמצע החיים היפים והמתוקים שלי, מרגישה על גג העולם – אני נשואה לגבר חיי, אנחנו הורים לתינוקת בת שנה ושמונה חודשים, ובהיריון מתקדם עם ילד שני, משרישים חיים בלוס-אנג'לס אחרי שעברנו אליה מאוסטרליה כדי להמשיך ולהתפתח במשחק שלו ובמחול שלי, אבל לבורא עולם היו תוכניות אחרות. אודליה-חיה התחילה להרגיש לא טוב. זה היה כשהגענו לארץ לחופשה כדי לחגוג פסח ואפילו חשבתי ללדת כאן, אבל מצאנו את עצמנו שוב ושוב עם הילדה במיון.
"בערב עוד אמרו לנו שיש לה חיידק, ובבוקר כבר הודיעו שזה סרטן בשלב מאוד מתקדם. ואני מחזיקה את הבטן של חודש שמיני כי יש לי עובר לדאוג לו, בזמן שדן צורח ומשתולל ואני מיישירה מבט לרופאה ואומרת: 'את רוצה להגיד לי שלבת שלי יש סרטן?' הרי זה לא העולם שלי, עולם של מחלות. אני שייכת לעולם של גוף, בריאות, עבודה קשה מנטלית. הרופאה הייתה בהלם ממני והציעה לי לשבת לשתות ולהירגע, אבל אני אמרתי לה שאני רוצה לדעת מה זה אומר פרקטית".
פרקטית זה אמר טיפולי כימותרפיה שהתמסרו להם במקום לחזור לחיים היפים שמעבר לים, עד שאודליה-חיה הקטנה ניצחה את המחלה. "ההורים והאחים שלי ארזו את הדברים שלנו בלוס-אנג'לס והעבירו אותנו לישראל, ואנחנו היינו איתה חודש וחצי בחדר. וכשהגיעו הצירים יצאתי לחדר הלידה הסמוך באיכילוב. קראתי לזה אפריקה הנפשית, כאוס. הגוף שלה נדקר והגוף שלי נפער, בו-זמנית. אני מביאה מתוכי חיים והיא מקבלת כימו ומגרשת מתוכה מוות. נעלמה התמימות שחוויתי".
לא כמו אף אחת אחרת
עוד כילדה שהייתה ממוקדת במטרה אחת – להיות בלרינה – הרגישה שהיא לא לבד, ושבעזרת אמונה והתבוננות, ריכוז במטרה ודמיון מודרך, היא מצליחה למשוך לחייה את מה שהיא רוצה. "כבר בתור ילדה לא היו לי רעשי רקע ולא רציתי להיות כמו אף אחת אחרת. ידעתי שאני מלאה במה שקיבלתי ושאני אוהבת את הכישרון שלי, אבל שצריך גם לרצות ולעשות את ההשתדלות כדי להרגיש שיש מישהו ששומר עלייך ופותח לך את השער".
וכישלונות?
"לטוב ולרע. יש המון דברים קשים במקצוע שלי – תחרותיות, משמעת, אימונים ארוכים, סיזיפיות, בדידות, פציעות, ניתוחים, צורך בסבלנות וקבלת המצב, הקביעה של הגוף. תמיד הרגשתי שאני בתוך כמה רבדים של עולמות, אבל בסוף, כשאת מגיעה לטופ, את מבינה שזה לא הסוף. ושאחרי ההצלחה יש עוד הצלחה, שהחיים מורכבים ולא בנויים רק ממך, אלא מעוד אנשים סביבך שכרוכים בגורל שלך. הבנתי את זה בניסיון הראשון שלי עם הבת שלי, ואחרי זה עם אחותי בשבי".
מה הבנת?
"שסביבי כרוך עם שלם, בין אם בארץ ובין אם בגולה, ובתוך זה יש לי תכלית ומשמעות שלא אני בחרתי בהן, אבל אני שם. ועם כמה שקשה, אני מודה על הכלי הזה ומבינה שהחיים זה לא רק ההצלחות האישיות שלי. שבתוך ההצלחות האלה יש עולם ומלואו".
מאיפה האמונה?
"מאז שהייתי קטנה, תמיד הרגשתי משהו מימיני, משמאלי ומעליי. אני לא באה מבית דתי, דן בא מבית של קרחנה אחת גדולה של חילונים. האמונה הגיעה מדברים שנגלו אליי במסע של החיים. תמיד הרגשתי מוערכת, אף פעם לא הרגשתי מקופחת בעולם כיוון שאני ישראלית, ותמיד שאלתי מה התכלית. הבנתי שלא יכול להיות שהכל זה רק הצלחה, איפור, שיער, במות, קהל. שיש פה משהו עמוק יותר, וזה כל הזמן הציק לי. וככל שהצלחתי ולא סופקתי נפשית, יצאתי לחקור. זה היה איפשהו בשנה השביעית בקריירה שלי, אמרתי לעצמי, 'הגעת לטופ של הטופ, עבדת עם הכוריאוגרפים הכי גדולים, יש לך חוזה לכל החיים עם הבלט השוודי, שאומר שאי-אפשר לפטר אותך".
אמיתית? עדיין?
מחייכת: "ויתרתי על החוזה ועל המשכורת מהם, כי הבנתי שמערכות יחסים עם שוודים זה לא בשבילי", שוב מחייכת ופניה היפים מסמיקים. "הבנתי שלעשות ילדים אני צריכה עם משהו יותר עמוק מזה ובשפה העברית שמבטאת את החיים בעומקים אחרים. משהו בתוכי התחיל למשוך אליי את הרצון להיות עם מי שיש לו מורשת ישראלית", היא מתארת בקול רך. וכשהתלמיד מוכן, הרבי בא. זו הייתה רבנית של חב"ד בשוודיה שהציעה ללאה לכתוב את בקשתה לרבי מלובביץ'. "אני ממליצה לכולם לכתוב לרבי. שולחים במייל ויש שליח שמביא את הבקשה ישירות לקבר שלו. כתבתי וביקשתי מהרבי מישהו ישר עם לב טוב".
והיקום שלח לך את דן.
"תוך חודש", היא צוחקת. "הגעתי לטיול בארץ, במקרה טיילתי עם חברה בשוק הפשפשים ודן שבכלל חי אז באוסטרליה מעל 15 שנה, היה גם כן בביקור בארץ. הוא הגיע לבקר את אמא שלו, פינצ'י מור, שהייתה חולה, ובמקרה התיישב בשוק הפשפשים. התחיל איתי ברחוב, החלפנו טלפונים".
בדייט הראשון הם ראו מונדיאל ביחד. בדייט השני הוא לקח אותה לאמא פינצ'י, והיא נשבתה בקסם. "ראיתי איך כל הילדים ישבו למרגלותיה, וראיתי אהבה טהורה לאמא כיפית, חברית, יפה, חמה. כשנכנסים לבית של פינצ'י, חייבים להיכנס עם חיוך, להיות שמח, ולא משנה עם איזה קושי מתמודדים, מרימים חיוך ונכנסים. ראיתי מולי אישה שגם כשהיא על ערש דוויי, מפיצה אור מזוקק", אומרת ינאי וניכר עד כמה שהיא מתרגשת, גם היום.
אחרי שלושה שבועות של "סאמר לאב", כפי שהיא מכנה זאת, כל אחד מצמד האוהבים חזר לאזור החיוג שלו בעולם. לינאי כאמור היה אז חוזה לכל החיים בבלט השוודי, שממש לא התכוונה להיחלץ ממנו. אבל כשאלוהים רוקד את התוכניות שלו על רחבת הלב, העולם מתגייס, גם אם בדרך מאתגרת.
"נפצעתי בגב ואמרתי למנהלת הלהקה שאני חייבת לנסוע לארץ להשתקם. הבטחתי לחזור תוך חודשיים ועברתי לגור אצל פינצ'י. בן לילה, מבלרינה על במות ושטיח אדום, התכנסתי אצלה בבית ובשיא הפשטות. רק הזכות לסעוד אותה, להיות איתה, לראות אם נעים לה. כשאת סועדת מישהו, את מתמלאת, לא הוא. זו מצווה קדושה".
"יש בי ייצר שובבי וקליל"
"רוקדים עם כוכבים", שאיפשרה לה להפגין לא רק את המקצוענות, אלא גם את החמלה שבליבה, הייתה עבורה יד שנשלחה למשוך אותה מתהומות החושך. "זה היה אחרי שאחותי חזרה, כשאנחנו חזרנו מכל מסעות ההצלה והמשלחות והרגשתי שהכל סגר עליי. היה לי קשה לקום ולהתנהל, הייתי קמה, מתלבשת, מתאפרת, וחוזרת ב-10:00 בבוקר למיטה עם המגפיים והז'קט. אבל ידעתי שאהיה בסדר, בזכות החינוך שקיבלנו בבית מההורים, שאומר שצריך לקום ולעשות.
"התחלתי לעבוד במטה משפחות החטופים, וכשרוקדים עם כוכבים התקשרו המשמעות הייתה שאני חוזרת למקצוע שלי. אני מודה להם על זה ועל האפשרות לעשות על המסך הסברה למען השבת החטופים. כך גם הבנתי שזה היה הזמן המדויק שלי להגיע לשם".
ועכשיו, מכס השיפוט ב"רוקדים", מדלגת ינאי לקמפיין הגדול הראשון בחייה, עבור קולקציית פורים של מקס סטוק, המונה מאות פריטים מגוונים. "מכירים אותי כשופטת מאוד ממלכתית, אבל אני מלאת סגנונות ויש בי יצר שובבי וקליל, וקפצתי על ההזדמנות להשתתף בקמפיין שתכליתו לשמח לקראת פורים, אחרי תקופה כל כך קשה, ידעתי שזה ישמח גם את הילדים שלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.03.25
