זה קרה ב-1 במארס, בקופנגן שבתאילנד, כשהשמש צבעה את השמיים בכתום לפני שצללה לים הטורקיז. "השקעתי, הכנתי את התפאורה הכי יפה בעולם", מתאר נמרוד קרביצקי, "ולפני שכרעתי ברך שמתי לה את השיר 'אחרי כל השנים' של עומר אדם. הוא בול עלינו, אנחנו כבר שש שנים ביחד".
מאז, פעמיים ביום, לפני אימון בוקר ולפני אימון ערב, אבישג סמברג צריכה להסיר מאצבעה את טבעת היהלום המרשימה ולטמון אותה בתיק. וגם לזכור להחזיר את היהלום לכף ידה כשהאימון נגמר והיא יוצאת ממנו גמורה למחצה. באוגוסט הקרוב הם יעמדו מתחת לחופה.
רגע, לא הבנתי. במשך שש שנים לא היה לכם דחוף להתחתן, ופתאום אתם עושים את זה מעכשיו לעכשיו? יש סיבה מיוחדת?
שני לוחמי הטאקוונדו הישראלים, אלופים אחד-אחד, מחייכים במבוכה. "לא היינו לחוצי חתונה בגלל שאנחנו צעירים", אומרת סמברג (23), המיוצגת בסוכנות ADD, זוכת מדליית ארד מאולימפיאדת טוקיו 2020 ואלופת אירופה במשקל עד 49 ק"ג. "שום דבר לא בער".
קרביצקי (26) בעל שתי מדליות ארד מאליפויות אירופה בדבלין ובמנצ'סטר בקטגוריה של עד 68 ק"ג, מודה באשמה. "הרשיתי לעצמי למשוך את הזמן".
אבל מרגע שאמרה לו כן, מול השקיעה, התמונה השתנתה. "כספורטאים, החיים שלנו מאוד דינמיים, כל רגע יכולה לקפוץ תחרות", היא מנמקת, "אז רצינו לנצל את המומנטום של שנה אחרי אולימפיאדה, שאפשר לקחת אותה יותר באיזי, לפני שמתחיל לחץ האימונים לקראת האולימפיאדה הבאה. החלטנו 'מתחתנים עכשיו'. אין לי בעיה לארגן חתונה תוך חמישה חודשים. אני לא יודעת מה יהיה איתי, איתנו, בשנה הבאה".
המאמן שהפך לשדכן
דבר אחד בטוח. אם הטאקוונדו לא היה מפגיש ביניהם (כשהיא הייתה בת תשע והוא בן 12) לא היה להם שום סיכוי להצטלב, להתאהב ולהתמודד עם קושיה מאתגרת כמו אם ירשמו לחוג טאקוונדו את ילדיהם המשותפים, שעדיין לא בתכנון. השדכן הוא המאמן המשותף לשניהם, יחיעם שרעבי, שמדריך כל אחד מהם לחוד.
למה? אין מצב לקרב משותף?
"אסור!" היא לא נעלבת מהבורות שהפגנתי. "הענף שלנו מגדרי, בנות עם בנות ובנים עם בנים, גם בתחרויות וגם באימונים. כל אחד מאיתנו מתמקצע בקטגוריית משקל שונה וגם בגובה יש בינינו פער משמעותי. אני 1.68 מ' ונמרוד 20 ס"מ מעליי. עשינו קרב רק פעם אחת, לפני שש שנים, כשהתחלנו לצאת, והחלטנו שזו הפעם הראשונה והאחרונה".
"היא נפלה לרצפה, בדיוק מתחת לרגל שלי", הוא מצטדק, "אבל אם נעשה קרב אבישג תנצח אותי. אני פוחד ממנה, היא גם מהירה וגם חזקה".
"מאמי, תודה שאתה מחמיא לי ככה", היא מחייכת אליו, "אבל זאת לא התשובה המדויקת. אם אנצח אותך זה יהיה בגלל שאתה לא תעז לבעוט בי חזק, ואני כן".
"נכון", הוא מאשר. "כשאנחנו עושים בעיטות את בועטת עליי לגוף ולראש. אני לא בועט עלייך, אני נזהר".
סמברג, הבכורה משלוש בנותיהם של נילי ואורן, שכבר לא חולקים כתובת משותפת, תושבת גדרה ("אין על גדרה") מגיל שנה, גילתה את אמנות הלחימה הקוריאנית שמבוססת על בעיטות ואגרופים כשהייתה בכיתה א'.
"הייתי ילדה היפר-אקטיבית ברמות, וההורים המדהימים שלי רשמו אותי להמון חוגים כדי שאשחרר את האנרגיות מחוץ לבית", היא מספרת. "בימים מסוימים אפילו היו לי שני חוגים ברצף. טאקוונדו היה אחד מהחוגים בלו"ז השבועי. החוג התקיים בימי רביעי ישר אחרי בית הספר, קל"ב, ועל האימון הראשון המאמן בא ואמר לי, 'יש לך כישרון, את לוחמת, אני רוצה לקדם אותך לנבחרת של גדרה'. סיפרתי את זה להוריי והם לא התרגשו בכלל. אמא שלי אמרה, 'הוא סתם רוצה עוד כסף'. אבא שלי אמר, 'את כולה בכיתה א' באיזה חוג של 45 דקות, מה כבר ייצא מזה?' הם לא האמינו שהוא רציני, רק אחרי חודשיים הם צילצלו למאמן".
מה גרם לך להתאהב דווקא בטאקוונדו?
"אהבתי את כל החוגים שהיו לי, נהניתי גם בשחייה ובבלט, אבל בטאקוונדו היה המון אדרנלין. ההתרגשות של אחרי קרב, כשהצלחתי לתת בעיטה בראש או כשהצלחתי לחמוק מבעיטה בראש, לא היה את זה בשום מקום אחר. בכיתה ב' החוג עבר לעשרת, והוריי נרתמו להסעות. שנה אחרי זה, בעשרת, ראיתי את נמרוד בפעם הראשונה, ידעתי שהוא מאשדוד וגדול ממני ולא החלפנו אף מילה. היינו ילדים".
גם קרביצקי, הצעיר משלושת בניהם של נלי ואלכס, התחיל את הקריירה בכיתה א'. "אחי הגדול היה בכדורסל, האמצעי בשחייה, וכשאמא שלי קיבלה בדואר פלאייר לחוג טאקוונדו היא שאלה מה זה. באותם ימים מי ידע מה זה. מהפעם הראשונה התאהבתי בזה ברמה מטורפת, התרגשות שיא ופרפרים בבטן, וכמו אצל אבישג היה לי מאמן שזיהה את הפוטנציאל. אחרי שנה הוא אמר לי, 'אתה טוב, אתה לא מתקדם פה' והעביר אותי לנס-ציונה ומשם לעשרת. בהתחלה רק אמא הייתה אחראית על ההסעות. אבא של היה פחות בקטע, עד שראה שאני מתחיל להצליח והתחיל להשקיע בי. הוא רצה להיות חלק מהחוויה".
ומה הטאקוונדו נותן לך?
"קודם כל ערכים. להגיע כל יום לאימון, לכבד, וכשהתחלתי להתקדם הרגשתי שהוא גם מחזק לי את הביטחון העצמי".
"טאקוונדו הוא יותר מספורט ומאהבה, הוא דרך חיים", היא מוסיפה. "היינו חבורה של ילדי הטאקוונדו, החברים הכי טובים שלי היו מהנבחרת, האימון היומי הפך גם לקטע חברתי".
ואיך הוא השתלב עם הלימודים?
"וואו, זה היה סיפור", היא מחייכת. "ציונים אף פעם לא באו לי בקלות, חרשתי את החיים שלי לפני כל מבחן. למדתי בכיתת מופ"ת, ואמא שלי תמיד אמרה 'תהיי מדענית מוח, תהיי רופאה'. בכיתה י' הבנתי שאני ומופ"ת זה כבר לא. הטאקוונדו הפך למשהו רציני, טסתי בלי סוף ופשוט לא היה לי זמן. בי"א, כשהתקבלתי לאולימפיאדה לנוער, הפסקתי להגיע לבית הספר והצלחתי לסיים את תיכון אזורי גדרה רק בזכות המורים שלא ויתרו עליי. הגעתי לכיתה ב-7:30 בבוקר, כשהשיעור הראשון מתחיל ב-8:15, והמורה הייתה יושבת איתי אחת על אחת ומסבירה לי מה ילמדו בהמשך היום. זה ראוי להערכה".
"אף פעם לא הייתי טיפוס של לימודים", מעיד בוגר מקיף ז' באשדוד, "כל הראש שלי היה רק בספורט. בכיתה בקושי שמעתי מה מדברים, כי חשבתי על אימון הערב. אבל לאמא שלי היה מאוד-מאוד חשוב שאוציא תעודת בגרות. היא אמרה לי, 'נמרוד, אתה מסוגל' ועניתי לה, 'לא, אמא, אני רוצה רק טאקוונדו' והיו מריבות. בסוף החלטתי להוכיח לעצמי שאני באמת מסוגל להוציא בגרות ועשיתי את זה ואני מבסוט שלא ויתרתי על זה".
"בלי קשר לשש השנים שלנו ביחד, עברנו הכל ביחד", מוסיפה סמברג. "ספורט אולימפי זה משהו שמאוד מבגר. בגיל עשר כבר טסתי לתחרויות לבד, בלי ההורים, בגיל 15 התחריתי באליפות העולם בקנדה. כל אחד מאיתנו קיבל הרבה דברים שלא נרכשים בכיתה".
האם הפריעה לך העובדה שבעיני הצופים שבבית טאקוונדו פחות אטרקטיבי מג'ודו?
"וואלה, זאת הפעם הראשונה שאני שומעת את השאלה הזאת. יכול להיות שלילדה אחרת זה היה מפריע, אבל לא חשבתי על זה לרגע. התאהבתי בענף הזה בכל ליבי. נמרוד הוא האהבה הראשונה שלי שהיא לא הספורט".
"כנ"ל אצלי", הוא משלים. "אין על טאקוונדו, בעיניי זה הספורט הכי מטורף שיש, ברמה של כדורגל וכדורסל".
זה הרבה כוח או הרבה מוח?
"זה שילוב", היא יורה. "למרות שאני חזקה – אני בועטת חזק ויכולה לשבור למישהי צלע – קשה לי להגיד שצריך המון-המון כוח. היתרונות היותר בולטים שלי הם מהירות, אני בין המהירות שיש בעולם, והיכולת לנהל קרב בצורה נכונה. ובסוף אתה צריך להיות גם אסטרטג באיזשהו מובן".
"היא לא בין המהירות שיש בעולם", הוא מתקן, "היא הכי מהירה".
התאהבות בדרך לתחרות
שניהם עשו את שירותם הצבאי כספורטאים מצטיינים. היא הייתה רל"שית בפיקוד העורף ברמלה, "קרוב למתחם האימונים, אוטובוס אחד. בין אימון הבוקר לאימון הערב הגעתי לבסיס לכמה שעות, עשיתי מלא תורנויות מטבח וגם שמירות. זה היה מאתגר כי האימון שואב ממך המון כוח. אחרי אולימפיאדת טוקיו טסתי לניו-יורק לגייס תרומות לצה"ל, חוויה, מכרתי את נשמתי כדי לקבל עוד כסף לחיילים".
גם הוא שירת בפיקוד העורף ברמלה, "אבל בלוגיסטיקה, וגם אצלי זה היה 'בין לבין'. הייתי בא לבסיס ב-7:30 בבוקר, מנקה את כל מה שמסביב למרות שלא הייתי רס"ר, יוצא לאימון וחוזר לבסיס אחריו. אני לא מתלונן, חלילה, אבל זה היה מאוד מתיש. המנוחה קריטית לספורטאי, שבין שני האימונים היומיים צריך גם לעשות פיזיותרפיה ולעבוד עם פסיכולוג ועם תזונאית".
איך אחרי היכרות כל כך ממושכת נולדה אהבה?
"ב-2018, כשסיימתי את אולימפיאדת הנוער, ילדה בת 17, יחיעם, המאמן שלנו, בישר לי שאני מועמדת לאולימפיאדת טוקיו בעוד שנתיים ושהוא רוצה להתחיל לאמן אותי יותר אישית, יחד עם עוד ספורטאי שמועמד לטוקיו. להלן הספורטאי", היא מצביעה על בעלה לעתיד. "התחלנו להתאמן צמוד במטרה להגיע לאולימפיאדה, ויצא מזה רק טוב גם מפני שבכלל לא שמתי לב לנוכחות שלו לידי. באימון הקצב מאוד גבוה, ואני בשיא הריכוז כי אין מה לעשות, זאת אמנות לחימה. אם אפספס רגע כדי להסתכל עליו, אחטוף בעיטה".
"כשרק התחלנו לדבר, עוד לפני שהתחלנו לצאת, עברנו לגור ביחד", הוא פולט פצצה.
"במתחם שצמוד לאולם האימונים שלנו", היא מדייקת. "לא באותו החדר, נמרוד ישן עם הגברים ואני עם הנשים, אבל היינו כל היום ביחד, בסוג של מחנה אימונים, ואחרי שנתיים באמת עברנו לגור ביחד בגדרה, שאין עליה בשביל לגדל ילדים. זה מקום עם אוכלוסייה טובה, אין בלגנים וברדק, בעיניים שלי לא פגשתי אף ערס".
"כאן גם פתחתי את ג'ולדטאץ', העסק שלי", הוא מספר. "מקום של עיסויים. אני מגיע אליו כל יום, בין האימונים. פרנסה. בערב, אחרי האימון, אני גם מאמן ילדים להשלמת הכנסה".
"אני לא עובדת, מעבר לעבודתי כספורטאית", היא מעידה, "מפני שאני כל הזמן עייפה ורעבה. בערב, אין לי כוח לטפס במדרגות למקלחת. הוריו של נמרוד גרים בקומה השנייה ואנחנו עולים אליהם ברגל, ואחרי כמה מדרגות עוברים למעלית. אנחנו הכי לא מתמסכנים, אבל המצב הנוכחי באמת מאוד מורכב, כי לשנינו אין נותני חסות וזה אומר שאין שקט נפשי".
יש כבר שמלה
ב-7 באוקטובר היא שהתה במחנה אימונים בסין. "חברה טובה שלי, קים דמתי, נרצחה בנובה. היא הלכה לרקוד עם עומר ונקרט, שנחטף ושוחרר. שניהם מגדרה, בתיכון למדנו יחד. בטיסה ארצה המאמן הודיע לי שקים נרצחה ולא האמנתי. נמרוד חיכה לי בנחיתה ונסענו ישר ללוויה. בדיעבד נודע לי שנמרוד תיכנן להציע לי רק אחרי שעומר ישוחרר. הוא ידע כמה זה יושב עליי. אני שמחה שהוא חיכה. נראה לי שרק לפני חצי שנה, אחרי אולימפיאדת פריז, הרשיתי לעצמי לשבת ולחשוב על משהו אחר שהוא לא טאקוונדו. גם התלהבתי מהעובדה שנמרוד טס לפריז עם הוריי הגרושים והיה איתם שבוע באותה הדירה ואפילו נהנה בחברתם".
הפגישה שלנו מתקיימת בשעת ערב מאוחרת, אחרי שהשניים סיימו את סיבוב הטעימות באולם קולוניה ברחובות. בחתונה לא יהיה תפריט של ספורטאים ("בבוקר דייסת שיבולת שועל, בצהריים חזה עוף וירקות מאודים ובערב פיתה כוסמין וביצה") והשמלה כבר נבחרה ("אסור לי לראות", הוא מפנה את ראשו לצד כשהיא מתגאה במעשה ידיו של אוהד קריף). ועד ליום הגדול היא נחושה בדעתה ליהנות מכל דקה. "הספורט גרם לי לפספס המון דברים, מטיולים שנתיים בבית הספר ועד המסע לפולין, אני לא מצטערת על אף רגע, אבל עכשיו אני רוצה לחוות את החתונה, כולל חינה, אמא שלי מרוקאית".
"ואמא שלי אוהבת את אבישג, כמו הבת שמעולם לא הייתה לה", הוא מתמוגג. "אפשר לא לאהוב אותה?"
ואת הילדים תרשמו לחוג טאקוונדו?
"לא, לטניס", היא פוסקת. "גם טניס הוא ספורט קשה, אבל לפחות אוכלים".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.05.25
