בארצות-הברית מקפידים להציג את יום הסבתא הבינלאומי, שיחול ברביעי הבא (23 ביולי), כ"יום הסבתות והסבים". בישראל הוא מכונה "יום הסבתא המדהימה", כיאה ליום של כרטיסי ברכה, מתנות ופרחים. וזה לא ההבדל היחיד. סבתא אמריקאית ממוצעת מתראה עם נכדיה פעמיים בשנה (בחג המולד ובפסחא) ואילו הסבתא הישראלית מעורבת ופעילה בחיי היומיום של הנכדים, ולא רק בתור חברת הסעות. אחת מבנותיי נוהגת לומר לשתי בנותיה, סהר ומטר, ש"סבתא היא אמא גדולה".
איך משתלבים הנכדים ("המהממים, המדהימים, המושלמים") בחייה של אישה צעירה, בעלת קריירה תובענית ומשגשגת שלא מותירה לה דקה לעצמה? "אני רוצה לומר לכל האמהות הצעירות ולכל הסבתות העסוקות שאפשר לעשות הכל", מצהירה בת-שבע בוקר, סמנכ"לית בכירה, מנהלת המחלקה המשפטית ב-NESS. "כשאישה רוצה להתקדם ועובדת קשה למען המטרה – ילדים ונכדים קטנים לא יעמדו בדרכה".
לפני שנה וקצת הפכה בוקר (56, נשואה לאודי, פרופ' למדעי המחשב ברייכמן, אמא לשלושה) לסבתא של הילל, "האושר הקטן. בני לוטן (29) הוא זה שהפך אותי גם לאמא וגם לסבתא. כשאמרתי לו שפעם בשבוע אני רוצה לקחת אליי את התינוק, בני וכלתי אמרו לי 'מה פתאום, עזבי, את עובדת כל כך קשה' והתשובה שלי הייתה 'נכון, אני עובדת קשה, אבל יש לי נכד ואני רוצה להיות איתו'".
כשהפכה לסבתא בגיל 55 ("טיימינג מושלם, עוד יש לי את כל האנרגיות להשתולל איתו") היו מי שהציעו לה להתנער מהתואר סבתא, "שאולי נשמע קצת זקן וללמד את הילל לקרוא לי בשמי הפרטי. לא, תודה. כמו שהילדים שלי קראו לי אמא, כך הנכדים שלי יקראו לי סבתא", מספרת בוקר שפעם בשבוע, ביום קבוע, אוספת את הילל מהגן. "סבתא היא אחת מהמילים הראשונות שהוא הגה בצורה ברורה. הוריו טוענים שהילל קלט שסבתא זה כיף ולכן שווה לו להתאמץ".
כאמא צעירה, בוקר לא נשארה בבית עם ילד שהתעורר עם חום. "אחרי הילד הראשון בעלי עבר מההייטק לאקדמיה והיה יותר גמיש ממני בשעות העבודה, ונעזרנו גם בסבתות ומטפלות. גם היום לא אפסיד יום עבודה כשהילל חולה, אבל יכול להיות שאצא לכמה שעות באמצע היום כדי להחליף את מי ששומר עליו. זה מה שעשינו במבצע באיראן, כשהילל היה ללא מסגרת והבן שלי היה במילואים ואשתו עובדת. עשינו משמרות".
"משמרות?" צוחקת יעל גולן, 54, דירקטור מסחר ותפעול גלובלי בחברת סודהסטרים, נשואה פלוס ארבעה וסבתא לחמישה. "בשבועיים מול איראן, כשגם הבן וגם החתן היו מגויסים, הנכדים היו אצלנו, ולא רק מפני שבבתים שלהם אין ממ"ד. כשהילדים מקבלים צו 8, כל המשפחה מתגייסת. אנחנו גרים באלקנה, בבית פרטי שיש בו מרחב ויש בו את כל מה שצריך, לולים ומיטות ואופניים וקורקינט ובימבה ועגלה, משחקי חוץ ומשחקי קופסה. הנכדים לא צריכים להביא דבר מהבית, רק את הבגדים שלגופם".
בנה אוֹרי (29) הוא אב לשני בנים (נטע, שלוש ולביא, שנה וחודשיים, "ילד מלחמה, הוא נולד כשאבא שלו היה בעזה, והוא עדיין בעזה"). בתה עדי היא אם לשלוש בנות – שחרי, שלוש וחצי, ותאומות בנות שנה וחצי, זיו ואלמה. "הם קוראים לי סבתא או סבתוש, והטייטל הזה יותר משמעותי לי מהטייטל המקצועי שלי".
לדברי גולן, היא לא הופתעה כשהפכה לסבתא בגיל 50. "היו לי ארבעה ילדים לפני גיל 33, אז תיארתי לעצמי שכנראה אהיה סבתא צעירה. חמשת הנכדים הגיעו בשלוש שנים, נחת גדולה. הם באים אלינו בכל שבת שנייה, לא תמיד כולם ביחד, ואנחנו משתדלים שפעם בחודש יהיה שולחן של כל המשפחה. פעם בשבוע אני אוספת מהגן, פעם בשבוע בעלי עמית (עובד בנק) אוסף. שיא ההנאה זה כשהנכדים נשארים לישון איתנו במיטה שלנו. אנחנו מתים על זה, למרות שהם בועטים".
את ילדיה גידלה בסיוע צמוד של הסבתות, אמה וחמותה. היום, כשמזעיקים אותה לשמרטף על ילד חולה, היא כבר לא חוששת להחסיר ימי עבודה. "אני עוזרת להם באהבה, כמו שעזרו לי, מפני שאני רוצה שילדיי יפתחו את הקריירות שלהם וזה אומר, מניסיוני, להיות מסורים לעבודה ולהיעדר כמה שפחות".
מנת הדגל שלה היא שניצל. "אין שישי בלי שניצל, כשהם לא באים אלינו אני נוסעת לפני שבת להביא להם שניצלים מוכנים, ואני גם מכינה להם קופסה עם שניצלים לא מטוגנים להקפאה. מה הסוד שלי? יש לי שני סודות. אני מטגנת פעמיים, וחותכת את העוף לחתיכות קטנות שאחרי הטיגון יוצאות הרבה יותר עסיסיות מנתחים גדולים. ואני כועסת עליהם כשהם אוכלים לי בסלון".
"לא סבתא של סירים"
"אני לא סבתא של סירים, אני שונאת לבשל", מודה לנה סולודקין (62), מנהלת קבוצת פיתוח בחברת אפלייד מטיריאלס. "בעלי אחראי על הבישול בבית, ואני נכנסת למטבח רק כדי להכין לנכדים את הלביבות שהם אוהבים. זה סוג של לאטקס או פנקייק, שאני מוסיפה להם תפוח עץ, בננה וגבינה לבנה".
היא עלתה מסן-פטרסבורג לרחובות, ילדה שני צברים, ובזכות בנה ליאור (34) הפכה לסבתא של יעל (ארבע וחצי) ויונתן (שנה וחצי). "בעלי איגור (רופא ילדים עצמאי) ואני מדברים בינינו רוסית, גם הילדים שלנו מדברים רוסית למרות ששפת האם שלהם היא עברית, ושמחתי כשבני וכלתי הסכימו שנדבר רוסית עם הנכדים. יעל קוראת לי בבה, קיצור של בבושקה. סבא הוא דדה. באוזניים שלי זה תואר כבוד שלא משפיע על ההתנהגות שלי או על איך שאני נראית ומרגישה. התואר הזה לא מפחיד אותי, מפני שאני ממשיכה לנהל חיים פעילים".
כשילדיה היו קטנים היא החזיקה מטפלת צמודה. "אפילו כשהילדים היו בגן שילמנו לה משכורת מלאה כדי שאם בבוקר נתעורר עם ילד חולה אצלצל אליה, ותוך חמש דקות היא תהיה אצלי. עד שבתי קרן הגיעה לכיתה ג' עבדתי ב-80 אחוז משרה, עד 16:00, וגם הייתה לי אין-סוף עזרה מהוריי ומהורי בעלי. היום אני עובדת 100 אחוז. בהייטק אין שעות, והעבודה אף פעם לא נגמרת. הנכדים גרים ברחובות, חמש דקות נסיעה מאיתנו, פעמיים בשבוע אנחנו לוקחים אותם אלינו וב-18:30, אחרי שההורים לוקחים אותם, אני יכולה להשלים עבודה".
וכאן מגיע האני מאמין של בבה: "עם הנכדים, כמו עם הילדים, את צריכה לעשות את מה שאת אוהבת לעשות. בילדותי לא אהבתי לשחק בבובות, גם הבת שלי לא אהבה, זה לא מעניין אותי. לעומת זאת אני שמחה לקרוא ליעל ספרים, ללכת איתה להצגות, ובמקום להשתעמם בגן שעשועים אנחנו מתרכזות בחוברות עבודה, בעיקר במתמטיקה".
לפני השינה, יעל מבקשת ממנה, "בבה, ספרי לי אגדה של עצמך". זה הקוד שלהן. "המצאתי לה דמות של ילדה ששמה ללה. ילדה שיצאה לטייל עם הוריה והלכה לאיבוד. ללה התחילה לרוץ מכאן לשם בחיפוש אחרי הוריה, שגם הם התרוצצו מצד לצד. אני מציירת על דף את החיצים שמובילים לכיוונים שונים ויעל גם לומדת מזה משהו וגם נהנית".
על כמה נכדים את חולמת?
"ילדים רואים במשפחה שלהם מודל. לי יש בן ובת, גם לליאור כבר יש בן ובת, אבל אשתו באה ממשפחה של הרבה ילדים ורוצה עוד. הבת שלי אומרת שמשפחה גדולה זה נפלא, ובעלה פחות מתלהב. אם יהיו לי שלושה נכדים מכל אחד זה יהיה מעולה. אולי מדי פעם אפילו אצליח לקחת כל אחד מהם לזמן זוגי".
"זו ילדותי השלישית"
זמן זוגי, סבתא-נכד/ה, הפך למסורת אצל שרון שטיינר (60), חברת הנהלה וסמנכ"לית משאבי אנוש ואופרציה בחברת פייבר, אם לשלושה וסבתא לשישה. "שש פעמים בחודש היומן שלי פנוי מ-13:00. ביום כזה אני אוספת נכד מהגן או מההסעה של בית הספר, והבילוי בשניים מאפשר לנו להעמיק את הקרבה. אחרי שאני מחזירה את הנכד לביתו אני חוזרת הביתה וממשיכה לעבוד לתוך הלילה".
בנה ירדן (37) זיכה אותה באביתר (שבע) ובאוריה (חמש). בתה גל (35) הביאה לה את אריאל (שבע), יונתן (חמש), איתי (שלוש) ומיה (תשעה חודשים) — הבת היחידה בנבחרת דור העתיד. הלו"ז של שטיינר צפוף עד מחנק. "אני גרה בעתלית, שלוש-ארבע פעמים בשבוע אני נוסעת ברכבת למשרד בתל-אביב, לפעמים אני נשארת לישון לילה, כך שלא נותר לי יותר מדי זמן לחיים פרטיים", היא מספרת. "כאמא צעירה הייתי מאוד קרייריסטית, הייתה לי מטפלת, הוריי גרו בחו"ל ולא יכולתי להיעזר בהם, אז פירנסתי הרבה בייביסיטריות. והילדים גדלו בכלל לא רע".
ואיך את כסבתא?
"כשמזעיקים אותי מעכשיו לעכשיו אני לא יכולה לבטל יום עבודה, אבל אני מפצה על זה בסופי שבוע ואני גם עוזרת לילדים לממן בייביסיטריות ומטפלות. יומיים בשבוע אני עובדת מהבית, וכשהעולל לא הולך לגן מביאים אותו אליי והוא יושב עליי ועושה איתי זומים. תוך כדי שיחה אני נותנת לו סירופ ומנגבת לו את האף".
בשגרה, "הנכדים עושים אצלנו את מה שהם רוצים. כן, זה אומר מסכים. בבית פחות מותר להם להיצמד למסך, גם אני לא מאפשרת להם יוטיוב, אז אנחנו רואים ביחד סדרות כמו 'מאשה והדב', במשך שעות אנחנו מרכיבים לגו באלף צורות, ואני נותנת להם הרבה ספייס. אני כמעט ולא לוקחת אותם לגינה או לסרטים, אני איתם בבית, זה זמן איכות. אנחנו מבשלים ביחד את ארוחות הערב והם אוהבים לראות את האוספים שטיפחתי בילדותי, כמו מפיות ובולים. הם אוהבים לדפדף באלבומי התמונות ולשמוע סיפורים מהפולקלור המשפחתי. הבנים הגדולים הם פצצות אנרגיה והנוסטלגיה מרגיעה אותם".
גם טל, בן זוגה בפרק ב', פעיל עם הנכדים. "אנחנו מקשיבים ביחד לשירים של 'כוורת' ומקריאים סיפורים של אפרים קישון. הספר האהוב עליהם הוא חסמב"ה. טל ואני גדלנו על הספר הזה, אז כיף לנו לשחזר. יש לנו פטיפון ותקליטים, וגם טלפון חוגה לקישוט, ולבקשתם אנחנו מוציאים מהבוידעם כל מיני דברים מהילדות שלנו. העבר מרתק אותם ואני שמחה שבזכותנו נגלה להם עולם חדש".
ומה זה בשבילך?
"ילדותי השלישית. אני חיה איתם ודרכם את כל שנות ה-70 וה-80. וזה יותר נעים ממה שזה היה בזמן אמת".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.25
