סא"ל בר ואקרט, מג"ד סיירת גולני, האיש שהוביל את צה"ל בכיבושו מחדש של מבצר הבופור, לא ציפה להגיע רחוק או גבוה כל כך. "לפני שנה, כשנכנסתי לתפקיד, עזה הייתה עדיין הזירה העיקרית, והיינו בטוחים שנחזיר את החטופים ושם תסתיים הסאגה", הוא אומר. שנה מאוחר יותר, והוא מטפס על הבופור כמי שמגיע סוף־סוף לקן הצרעות – או רחפני הנפץ – שלא הפסיקו לזמזם סביבו עד לאותו רגע. "כל זמן שנלחמנו בכפרים בדרום לבנון, ירו עלינו מכיוון הבופור נ"טים, תמ"ס (ירי תלוי מסלול - ר"ש), ידענו בוודאות שיש שם מחבלים שצופים ויורים עלינו. כל דקה אתה מקבל התרעה שמישהו מזהה אותך, כל הזמן יורים משם. אז אתה רוצה להגיע לשם, כי ברגע שאתה שם, אתה מצליח לבודד את דרום לבנון, הם כבר לא יכולים לראות אותך ישירות".
אתה מכיר את הטענה שכיבוש הבופור מחדש היה בעיקרו אקט סימבולי?
"אני ער לזה, אבל אין קשר בין הדברים. לעלייה לשם היה ערך מבצעי. מצאנו שם תת־קרקע של רשת מנהרות מאוד גדולה, מאות מטרים, עם מפלסים וסולמות וחדרים, ומשם הם ירו והוציאו התקפות על ישראל – ורק התת־קרקע הזה לבדו הצדיק את ההגעה לשם".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
