כמו פעמים רבות בשנה וחצי האחרונות, גם הפעם בין כתיבת הטור לפרסומו העולם עלול להתהפך שבע פעמים. אבל בהנחה שהמצב בזמן כתיבת שורות אלה דומה למצב בעת פרסומן, הרי שישראל נמצאת שוב בין השמשות: מנסה להאריך את שלב א' בהסכם החזרת החטופים, אבל שוקלת ברצינות לחזור ללחימה בעזה. ואם כך הדבר, אני חש חובה לתת ביטוי לחששות שהגיעו אליי מהשטח לגבי חידוש הלחימה, ואם לדייק, מאיך שזה ייעשה.
אני מדבר עם משפחות שכולות ופוגש אותן כל הזמן. מדי שבוע יש לי שיח כזה או אחר עם מי שאיבדו את היקר להם מכל. השבוע, למשל, פגשתי אם יקרה שבנה נפל בעזה והיא מחפשת זוג שיתחתן במצפה שהוקם לזכרו. בכל שיחה כזו אתה מקשיב וסופג, אבל לא תופתעו אם אומר לכם כי אי־אפשר באמת להבין עד הסוף, ובוודאי שלא לתאר את הכאב. את האובדן. את הקרקע שנשמטה תחתם. בשוכבם ובקומם הם הולכים עם האובדן הזה. אנחנו המשכנו בחיינו, הם עוד נמצאים ברגע שבו דפקו על דלת ביתם ומסרו להם שבנם שיצא לקרב לא ישוב.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן