כבר התרגלתי לזה שאני אמא לבת יחידה. שזה כל מה שהספקתי להנפיק בחיי בעסקי הילודה - רק היריון אחד, רק לידה אחת, רק ילדה אחת שהיא ערבוב חד־פעמי של הגנים שלי ושל האקס. שזה הופך אותה ליצירה שאין ולא יהיה לה לעולם שום העתק. היחידה שתלויה, כמו ציור נדיר של פיקאסו, על הקירות של הלב שלי. החברות שלי יודעות שזה נושא רגיש, ולכן הן לא משוויצות לידי כמה כיף זה משפחה גדולה של ארבעה ילדים. להקה שלמה שפורצת ביחד לחדר השינה שלך בשבת בבוקר ומתפלשת בך כמו גורי לברדור חמימים. הן גם לא עושות את מה שאנשים זרים עושים לפעמים, שזה לשאול בטון שמצליח להיות איכשהו גם מרחם וגם שיפוטי "והיא לא עצובה שאין לה עוד אחים?"
לכן זה תופס אותי בהפתעה כשהגבר הזר שאיתו אני מדברת במסיבה פתאום אומר "זה היה נורא בשבילי להיות בן יחיד. חבל שהורים לילד אחד לא חושבים עליו ועל טובתו לפני שהם גוזרים עליו חיים בודדים".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן