פנחס ולרשטיין הוא אחד מסמלי מפעל ההתנחלויות. לפני 50 שנה הקים את עפרה שבבנימין, ומאז יש לו על החגורה עוד עשרות אלפי יחידות דיור של יהודים ביהודה, שומרון, ובשעתו גם חבל עזה. בתקופת ההתנתקות הוא עמד בראש המועצה האזורית מטה בנימין והיה אחד מראשי מועצת יש"ע, מה שהפך אותו לאחד ממובילי המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. ולרשטיין הוביל קו של מחאה עצימה, אבל גם כזאת שיודעת לעצור. "הנוסחה שלנו הייתה ניסיון להפוך את רוע הגזרה, אבל בלי לפגוע בממלכה, בלי להרים יד על אחינו ובלי לסכן חיי אדם", הוא משחזר כעת, 20 שנה אחרי.
וגם: כשדב ויסגלס מתיישב לשיחה, התסכול מקבל תפקיד ראשי. מילא התסכול על מה שקרה עם חזון ההתנתקות החד־צדדית שאמור היה, אלמלא מה שהיה (וב"מה שהיה" הכוונה לנתניהו), להוביל אותנו בשלב זה לפתרון אזורי כולל ובר־קיימא; אבל התסכול, והכעס, על מה שקורה מאז 7 באוקטובר, כשהיציאה מעזה מוצגת על ידי הימין כאיזה חטא קדמון שהוביל לטבח – זה כבר מסוגל להוציא את ויסגלס מדעתו (לא יציאה סדירה בשום דרך. בגיל 78 הוא עדיין זהיר, חד, חריף, ציניקן, ריאליסט וזוכר אירועים ותאריכים בדיוק שעולה על זה של כל מנוע חיפוש).
הכתבות המלאות מחכות במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
