בדחילו ורחימו, ובלי מסכות, כמצופה מהעת הבית־עלמינית הזאת, אני מבקשת לדבר כאן עם מי שאיבדו. אלו שחסרות בבית, בחדרי הילדים, במיטה הזוגית, את היקרים והיקרות להן מכל. אני מבקשת לחלוק עימכם, דברים שמן העולם הזה, ושלא מן העולם הזה. כך, בפשטות. דברים של רוח ושל גוף, שנעלתי בתוכי זה כשבע שנים, מאז איבדתי את עירד אישי לסרטן הלבלב. הוא בן 60. ואנו זוגיות בת 33 שנים.
"מוות של מפונקים", קראתי לזה אחרי 7 באוקטובר. מוות של "אבל פרטי", בחיים שהפכו לי זרים. חודשים מעטים לאחר מות עירד, כשיצאתי, שדודת כוחות אך לוחמת בנפשי, לכתוב את הרומן על ילדותו — כי כך ביקש, "להיות סיפור" — התפרצו לרחם הנקוב, שבו התהווה "הילד של לגיון הזרים", הנתחים המדממים של "ועודך בחיים", ספרי החדש בהוצאת אלטנוילנד. ועוד קודם לכן, התפרץ הפלאי. ולראשונה גם תבע מעימי הכרה. במסופר כאן, אני פונה לאהובי. אך הדברים ממוענים כאחד אליכן. אליכם. אל כל מי שאיבדו.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן