סיפור יפה סיפר פרופ' ישעיהו ליבוביץ על חברו, הסופר זוכה פרס נובל ש"י עגנון. השניים התראו ברחובות ירושלים, ועגנון שאל: "אמור נא לי ישעיהו, מה הייתה הסיבה שהכוח העצום שהיה לאמונה בעולמה ההיסטורי של היהדות נשבר כליל?" ליבוביץ בסיפורו הדגיש כי עצם הצגת השאלה מעידה על מה חשב עגנון, והוא ענה לו תשובה פשוטה ומרה: "כוחה של התורה נשבר בעם ישראל משעה שהתורה הפכה להיות תלמוד תורה".
עגנון, מצידו, התרשם מאוד מהמענה החד והחידתי ובהמשך השיחה ציטט את הפסוק הנודע "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", וטען כי יש לנסח היום באופן שונה: "תורה ציווה לנו משה, מורשה לעסקנים בה". עגנון וליבוביץ, שני תלמידי חכמים, זיהו היטב את המגמה המסוכנת שבה תורה הופכת קרדום לחפור בה. מגמה שאת פירות הביאושים שלה קטפו השבוע חברי הכנסת בהצבעה השערורייתית על חוק יסוד לימוד תורה. על האפליה שזוכה להנצחה זעקו מכל עבר, אבל מה עם כבודה של תורה? הוויכוח בישראל איננו בין אוהבי תורה לשונאיה. להפך. דווקא משום שהתורה יקרה לרבים כל כך, קשה לראות כיצד היא הופכת לכלי ציני להשגת הטבות. השאלה איננה האם עולם התורה חשוב, אלא איך ייתכן שערך יקר כל כך משמש לכפייה, אפליה ובטלה סמויה.
הטור המלא מחכה ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
