יש רופא צבאי באחת היחידות המתמרנות שמשתף אותי מדי פעם במה שעובר עליו. נפגשנו לראשונה כשהופעתי ליחידה שלו לפני התמרון הראשון. מאז עברו כמעט שנתיים, והוא וחבריו עדיין שם. לאחרונה סיפר על טיפול שהעניק לחייל שנשם את נשימותיו האחרונות במסוק. כדי לנסות להצילו, הרופא נאלץ להכאיב לו. לפני שעשה זאת הוא ביקש סליחה. החייל, שהיה בין חיים למוות, חייך. היה להם רגע קומי משותף סביב ההתנצלות הזו. זו הייתה כנראה התקשורת האחרונה של החייל עם העולם. הוא מת מפצעיו בבית החולים.
גם הטור הזה, כמו שקורה השנה לא מעט, נכתב בימים שמבשרים חדשות גדולות על אפשרות לסיום הלחימה. האם הבשורות יתממשו עד שמילים אלה יודפסו? אם כן זה יהיה לא מעט בזכות החיילים שלנו שנטלו חלק במלחמה הארוכה והמסובכת ביותר בתולדות ישראל. וזה זמן לומר להם תודה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן