המקום הכי אופטימי כרגע במדינה הוא המקום שבו תעברו קולונוסקופיה. את פניי קיבלה פקידת קבלה מהמגזר הדתי־לאומי; את גווייתי טילטל עולה חדש ונלהב מדרום אמריקה שהסביר לי שכן, דווקא עכשיו; את התה והביסקוויט לשבירת הצום הגישה לי אחות מתוקה בת 70, והכי משמח, על ההליך הופקד רופא ערבי צעיר ובעל שם, שאף אחד לא ערך עליו לינץ' בזמן שהוא טיפל בעכוזי כי בית"ר ירושלים הפסידה. זה היה אי של נורמליות, אבל לא כזה שהמצאתי, לא פטה מורגנה. אי שקיים פה באמת, עדיין.
אם היה לי לב, ואין לי, הייתי מזמינה את כל החמודים האלה לחתונה. לא שמצאתי עדיין שמלה, לא שלא השוויתי והעליתי בתוך יומיים את כל המאה גרם שירדתי, לא שהצלחתי להחזיק לאורך זמן את התפעלותי מהעובדה שפונקתי בבדיקה לשלילת חולי, בהרדמה נרקוטית משובחת ובזריקת תקווה נוכח המחשת הכבוד והשוויון, היעילות והענייניות שחוויתי. הלוואי על הממשלה שלנו להיות מרפאת חוץ ישנה באזור התעשייה של רעננה.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
