בשמונת החודשים האחרונים שלמה גרוניך בן ה־76 גר בדיור מוגן בנתניה. בחדר שלו ניצב פסנתר חשמלי, והוא לא מפסיק לנגן ולהלחין. מי שנחשב לגאון מוזיקלי שהקדים את זמנו ואחראי ליצירות מופת כמו "רוזה מרציפן", "נואיבה", "עכשיו זה שנינו" ו"יש לי סימפטיה", מוצא עדיין נחמה מאחורי הצלילים. גם לאחר שחלה בדמנציה עם גופיפי לואי ‑ תסמונת הפוגעת בעיקר בגברים מעל גיל 65, ומתבטאת בהפרעה בתנועה וירידה קוגניטיבית.
"בשילוב עם הגיל, אני מרגיש שהתנועה שלי כבדה יותר", הוא אומר. "אני נעזר במקל כדי ללכת, מתעייף מהר, ויש ימים שבהם אני תשוש ומבולבל. הזקנה איננה קלה, ובכל זאת, כשאני יושב ליד הפסנתר ומלחין, המנגינות ממש נובעות ממני. בשני האלבומים החדשים, שאני מאוד גאה בהם, הרגשתי שאני חוזר לאותה תחושה שהייתה לי כשהלחנתי את האלבומים הראשונים שלי. דווקא עכשיו, ההשפעה המיטיבה של המוזיקה על חיי גדולה מתמיד. גם הכוח של אהבה פשוטה לאנשים, לחתולים ולכלבים, לפרחים, לטבע - הוא ממש משיב נפש".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן