למונית שתיקח אותי לבית הוריי בחיפה אני עולה במכנסיים מטונפים. כשהתחלתי את היום הם עוד היו בהירים, סוג של בז' אלגנטי כזה שרק מגישות של מהדורת חדשות יכולות ללבוש. אבל עכשיו הם מכוסים באבק, וגרוע מזה. מאחור יש כתם כהה ודביק של משהו לא ברור, אולי שאריות של מסטיק. נהג המונית עומד ליד המרצדס שלו וצופה בי מנסה למרק אותו עם האצבעות. "קחי", הוא אומר ונותן לי מגבון לח שהוציא מתא הכפפות שלו. אני מנקה את הכתם עם המגבון, וכמובן שהוא לא עושה כלום, רק הופך את הכתם להרבה יותר לח. אבל זה לא משנה, המחווה האנושית הקטנה שלו כל כך נעימה אחרי הנסיעה הזוועתית שהייתה לי ברכבת.
האווירה נעימה גם כשאנחנו נוסעים בדרך פרויד ושומעים את המוזיקה הקלאסית שלו. אבל אז אני מעיזה לפתוח את הפה שלי ולומר "אני לא מאמינה ששרת התחבורה נוסעת לשבועיים לארצות־הברית באמצע כזה כאוס תחבורתי". הוא לא עונה, רק שולח בי מבט כחול וכועס מאוד דרך המראה הקדמית. בעיניים שלו אני יכולה לראות בדיוק מה הוא חושב עליי - "הנה עוד נוסעת קפלניסטית שרק מחפשת מה רע ודפוק במדינה כדי להפיל את ביבי".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן